שער מאמרי רשב"י: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 1:
{{בעבודה}}
[[פירוש על ספר התיקונים]]
[[מאמרי ספר הזוהר מהרב הגדול זלה"ה - פרשת בראשית]]
מאמרי ספר הזוהר מהרב הגדול זלה"ה - פרשת בראשית (המשך)
עוד ירצה עם האמור למעלה שהענין הוא כי כבר פירשנו כי יסוד שבחכמה הקדומ' מתלב' בדעת תחתון שבאבא מתלבש בת"ת שבאבא מתלבש בדעת שבז"א ונגנז בתוכו ובינה עלאה מתלבשת בדעת תחתון שבחכמה קדומה סוד המעיים מתלבשת בת"ת שבחכמה הקדומה מתלבשת בדעת עליון שבאבא מתלב' כולה בבינה שבז"א בסוד הדעת שבבינה שבז"א שהוא שער החמשים ושאר החמשים שערי בינה סובבים אותה סגורי' במנעול סוד היסוד שבה והמפתח הוא דעת שבאבא מתפשט עד היסוד שבאבא ברית קודש עליון ופותח רחמה ומכניס שש קצוותיו בה ועל ידי כן היא אימא עלאה מוציאה שש קצוותיה גם כן לחוץ והנה אבא נכנס ממנו ונגנז בדעת ז"א מחסד שבו ולמטה לבד כדפרשית אבל אימא עלאה כולה נכנסה ונגנזה בתוך בינה שבז"א ונעשית לה נשמה בתוך דע' שבה וזמ"ש גניז כולא בהיכל' חדא (נ"א גניז כולא בה כולא כחדא) ובינה זו שבז"א היא גבורה שבאבא ובתוכה היא אימא עלאה וזמ"ש אני בינה לי גבורה ולפיכך נאמר באימא עלא' דיתבא רביעא על בנין סוד מ"ם סתומה כי כלה נכנסה ונגנזה בתוך דעת ז"א שהם הבנים מש"כ באבא:
וכאשר רצה המאציל העליון להוציא מאימא עלאה שש קצוות לחוץ ושאבא עלאה יוציא גם כן שש קצוות לחוץ למטה בז"א נתלב' בחסד והוציא השש קצוות לחוץ על ידי החסד שהוא אברהם ויצא האבר הקדוש שהוא סוף השש קצוות. וזהו אזדמן למעבד תולדין ואלו השש קצוות הזכר שבאו מאבא עלאה בסוד הדעת שפתח את השערים והכניס בה זרע קדש שהם שש קצוות אלו של הזכר שסופם אבר שהוא היסוד וגם היא אימא עלאה הוציאה שש קצוות הנקבה מצדה בסוד נקודת ציון שבה הנקראי' מ"י ונקראים אל"ה. והנה אור אבא נתלבש בדעת ז"א מיסוד שבו דאבא עד שהגיע לחסד שבו דאבא וכאשר בא חסד ונכנס בדעת ז"א ונכנסו בתוכו כל השש קצוות מאבא מיד (ד"ש די"ב ע"א) אזדמן לשימושא ולמעבד תולדין כי יצא לחוץ האבר הקדוש וזמ"ש אימתי ההוא מפתחא פתח תרעין ואזדמן למעבד תולדין כד אתא אברהם דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ותנינן באברהם. והנה קודם התלבשות חסד שבאבא בדעת ז"א היה ברא לבד כי היסוד היה בורא ומאציל (ע"ד) הדעת דז"א והולך ומתפשט עד סיומא דגופ' מבפנים ואז היה נקרא ברא מתעלם בתוך דעת ז"א סגיר ולא פתח וכאשר הגיע היסוד לסיומא דגופא ונשלמו שש קצוות שבאבא להתלבש בו כאשר בא החסד ונכנס בו אז מיד נעשה אבר ואהדרו אתוון לשמושא ונגלה היסוד וכמו שאבא התחיל ליכנס בדעת ז"א מיסוד שבו בסוד ברא כן אימא עלאה כולה נתלבשה בתוך בינה שבז"א בסוד מי והוציאה שש קצוותיה שהם נקראים אלה ואז תכף השם העולה מ"ה שהוא שם בן ארבע במילואו העולה מ"ה במילואו דאלפין גילה האבר הקדוש ונעשה מברא אבר ונמצאו במעי הבינה שש קצוות מצדה ושש קצוות מצד אבא שהוא שם בן ארבע במלואו העולה מ"ה והוא סוד חכמה כח מ"ה וזמ"ש והוא רשים באלה מסטרא דא מצד אימא ואבר מסטרא דא מצד אבא ועדין היו חסרים כי בשש קצוות שבזכר חסרה מד' המלכות שבו וכן בשש שבנוקבא דז"א חסרה מלכות שבה ולפיכ' נשלמו כל אחד באבר שמצד הזכר ה"א ומם סוד מ"ה שהוא מלכות שבו ונעשה אברהם ובאלה דמצד הנקבה יו"ד מ"ם סוד המל' שהיא ים ונעשי' אלהים וז"ש כד אשתלי' דא אשתלי' דא וכל זה במעי הבינ' בסוד העיבור בבטן דאזדרע לתקונא דישוב' כדין אקרי אלהים כדבעינן למימר קמן ואמנם מפני מה נחקקה כל אות בפני עצמה ולא נחקקו מ"ה באברהם יחד וים באלהים יחד הענין הוא כי המלכות שבכל ספירה יש לה שתי בחי':
אמר המעתיק לא נמצא בדרוש הזה יותר. האמנם נמצא בראשית המאמר הנז' פירו' אחר וז"ל. אמר ר' חיי' לר' יוסי האי דאמריתו בראשית ברא שית ודאי הכי הוא כו' דע כי ברא הוא סוד באר העליון שהוא חיבור הוי"ה דב"ן דהיהין ואהי"ה דהיהין העול' קנ"א ושניהן ב"ן וקנ"א בגמטרי' באר ועל ידי זה הבאר העליון נבראו שש קצוות שהוא ז"א וזהו ברא שית כי באר עליון ברא שית סטרין (א"ש צ"ע כי בשער א' שער ההקדמות בדקנ"ז ע"א אמר שבאר זה הוא ברחל וכאן כתב שהוא באר עליון צ"ע) (ועיין בס' תורת חכם הנ"מ דקי"ג ע"א) ואח"כ ביאר איך נבראת נוקביה הנקראת אלהים כנודע ואמר ברא אלהים פירוש כי מן הבאר היותר תחתון שהם אותיות ברא גם כן על ידו נבראת הנקב' הנקרא' אלהים והנה באר התחתון הוא חיבו' ארבע' שמות הוי"ה פשוטה כ"ו ואלהים פשוט פ"ו והוי"ה פשוטה כ"ו ואדני פשוט ס"ה שהם בגמטריא באר הרי כי במלת בראשית נרמז בריאת ז"א ובמלת ברא אלהים נרמז בריאת נוקביה:
וצריך שתדע כי זו ההויה דב"ן שממנ' נבראו שית סטרין הנקרא ז"א הוא עליונה כי אין כל ההויות דב"ן שוות כי ארבע בחינות ב"ן הם והוא סוד כנגד ארבעה בנים דברה תורה וארבעתם בגמטריא קדקד הב"ן האחד הוא בנוקבא דז"א הב"ן השני הוא בתבונה קודם שתתפשט ותתלבש תוך ז"א הב"ן השלישי הוא בתבונה אחר שנתפשטה בז"א הב"ן הרביעי הוא בבינה עלאה וזכור הקדמה זו:
אמר שמואל גם בשער ראשון בשער ההקדמו' בד' רנ"ח ע"ב נתבאר היטב זה הב"ן הראשון שהוא בנוקבא דז"א:
(דף טו"ב ע"א) ונחזור לענינינו דע כי זה שביארנו הוא כאשר נאצלו בתחילה בבחי' אחור באחור אבל כאשר חזרו פנים בפנים אז יתבאר הפסוק באופן אחר והוא כי מן ברא שית נעשה אבר שית כי אותיות ברא נעשה אבר שהוא היסוד ולא באר ואותיות שית נעשו מ"ה שהוא ההוי"ה דאלפין שהוא בגימטריא מ"ה שהוא בז"א כנודע ונמצא כי בראשית נעשה אברהם אבר מה כמו שרמז למטה בסיום זה המאמר כי תחי' היה שית סטרין לחוד ועתה נגמר להוי"ה שלימה בת י"ס וכן ברא אלהים שבנוקביה נתהפכה באופן אחר יותר בשלימות כי ברא נהפך לאבר והוא היסוד שבה אשר הוא כלי מיין נוקבין ואלהי' הוא החמש' גבורו' מנצפ"ך העומדים בבאר הנז' ביסוד שבה שהוא נקודת ציון שבה לעורר הזווג כיון שהיא פנים בפנים ואפשר כי גם מ"ה דאברהם הנ"ל בז"א הוא על דרך זה שהם חמשה חסדים הנקראת הויה דאלפין כנודע והם ביסוד שבו הנק' אבר להזדווג עמה פנים בפנים:
(ד"ש ע"ב) שם בד"ו ע"א שו' ווז"ל וההיא נקודה אקרי אני ועלה שרייא ההוא דסתים עלאה דלא אתגלייא והיינו ה' וכולא חד הטעם כי אני רוצה לומר אני הוא הניכר בעצמותי ואין שום בחינה שיוכר בה הפרש הזכר מן הנקבה אלא בבחינת היסוד שבזכר ונקודת ציון שבנקבה והם סוד ה' חסדים וה' נקבות:
אמר שמואל נלע"ד לתקן וה' גבורות ואפשר דהכל עולה לסגנון אחד כנודע אבל הזקן איננו גדל בזכר עד עשרים שנה וקודם העשרים אינו ניכר הפרש זכר אל הנקבה:
שם בד"ו ע"א שורה ז' וז"ל נחתו ר' אלעזר ור' אבא ונשקוהו אמרו ומה כל חכמתא דא (עיין ש' הגלגולי' ד') אית תחות ידך ואת טעין אבתרין אמרו ליה מאן אנת אמר לון לא תשאלון מאן אנא אלא אנא ואתון נזיל ונתעסק באורייתא וכל חד יימא דמילין דחכמתא לאנהרא אורייתא אמרו ציה מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי אמר לון י' עבד קרבא בתרין אתוון בכ"פ וסמ"ך לאתקשרא בהדאי (נ"א כחדא) כ"ף לא בעא לאסתלקא ולאתקשרא כו':
אמר שמואל המאמר הזה מצאתי אותו כתוב בשני מקומות וכמעט ששני המקומו' הם בסגנון אחד ועם כ"ז לא מנעתי לכתוב את שתי הנוסחאות להיות כי אין מדרש בלא חידוש וז"ל הנוסחה הראשונה:
דע כי כאשר האדם עוסק בתורה כראוי לשמה זוכה להשיג שיתגלה אליו איזה צדיק מאותם שהם משורש נשמתו ויבא ויתלבש דוגמת מלאכי אברהם אבינו ומגלה לו רזי תורה בהיותו מתלבש בההוא חלוקא דרבנן אשר לו כנודע וזהו סוד אותו הסבא דפ' משפטים והמקומות אחרים הרבה בכל ס' התקונין שהיה יורד ומדבר עם רשב"י והיה מגלה לו רזי תורה ודע כי לפעמים אותה הנפש של הצדיק ההוא מתלבשת בההוא חלוקא דרבנן ולפעמים מתלבש גם הרוח. ולפעמים גם הנשמה. ואמנם בהיותו בא בבחי' נפש בלבד אז הוא בצורת טעין חמרי כי הוא רמז אל הנפש שמעולם העשיה. והנה כבר ידעו והכירו ר' אלעזר ור' אבא שזה שהיה טעין חמרי היה בחינת (ע"ב) צדיק אחד מאותו עולם שנגלה ללמדם וגם ידעו שלא היה אלא בחינת נפש בלבד כיון שראוהו טעין חמרי אבל לא ידעו מי היה. ולכן שאלו אותו טעם ביאתו מה היתה וגם על מה זה לא נגלה אלא בבחי' הנפש אשר על כן בא בצורת טעין חמרי והשיב להם יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון כו'. והענין הוא כי היוד הזו היא יו"ד זעירא אשר ממנה בחינת הנפש ואות כ"ף רומזת אל כסא הכבוד כנ"ל כד נחתת כ"ף מעל כורסי יקריה אזדעזע כו' והוא עולם הבריאה ואות סמ"ך היא בחינת שש קצוות היצירה שהם סוד ששים המה מלכות בסוד שש קצוות כל אחד כלול מעשר ספירות וכונת דבריו הם כי נפשו הנקראת יו"ד עבדא קרבא ומלחמה עם אותיות כ"ס שהם נשמתו ורוחו ורצתה להתקשר בהם יחד כדי ששלשתם יבאו ויתלבשו ויתגלו בעה"ז לעשות המצוה הגדולה ההיא ולגלות סודותיה של תורה אל חכמי הדור ההוא. ואמנם זה המדבר עמהם הוא בחינת המלבוש בלבד הנקרא חלוקא דרבנן וסיפר ענין מלחמת נפשו עם רוחו ונשמתו וסיפר כי רוחו ונשמתו לא רצו להתלבש ולהתקשר עם הנפש לסיבה הנזכרת כאן ולהבינה צריך שנודיעך ענין אחד והוא כי הנה אחר שהאדם עסק כל צרכו בתורה והשלים כל מה שצריך לו להשלים כפי בחינת חלק הראוי לו כנודע אז נשמתו ורוחו ונפשו נעשים מרכבה למעלה באופן זה כי הנשמה נעשית מרכבה אל אות כ' שבכסא ואיננה יכולה לצאת עוד משם כי תמיד עומדת שם בבחינת מרכבה אל קונה יתברך ועל דרך זה גם הרוח נעשה מרכבה אל אות ס' אשר ביצירה והנפש אל אות יו"ד שבעשיה כי גם מצינו לעיל דכד נחיתת כ"ף מעל כורסי יקריה כדי לומר אל הקב"ה שיברא בה העולם שנזדעזע העולם ואמר לה הקב"ה תוב לאתרך וכן הענין בנשמת הצדי' הנמשכת מן המקום ההוא:
ודע כי זה אשר נגלה להם היה רב המנונא סבא אשר הוא גלגולו של משה רבינו ע"ה המתגלגל בכל דור ודור כנז' בתקונין. והנה כבר נשמתו נעשית מרכבה דבוקה אל הכסא ולא יכילת כורסייא למהוי אפילו שעה אחת בצתי הנשמה הזאת גם רוחו הנקראת ס' כבר נעשה מרכבה אל היצירה ועמה יש סמך ועזר אל הנופלים שהם ז"א ונוקביה דיצירה כי שם הוא סוד סומך ה' לכל הנופלים אשר ארז"ל שסמכן דוד ברוח הקדש פירוש כי תיקון דוד הע"ה היה ביציר' ע"י המזמורי' שתיקן ברוח (ד"ש ע"ג) הקדש כי שם הם בחינת נופלים אבל בעולם העשיה אינם אפילו בגדר נופלים אלא הם נתונים ממש בתוך הקליפות שהוא גדר גרוע מנפילה ועל כן רוחו עמד שם כדי להיותו שם סומך אל הנופלים הנז' בבחינת היותו שם מרכבה אליה' כנז'. אמנם היו"ד שהיא הנפש היא אשר באה אצלי כי אני הוא בחינת המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן הנגלה לכם כנז' והנפש אמרה אלי נחמה אחת והיא שאעפ"י שלא רצו הנשמה והרוח שלי לרדת עמה עכ"ו היא תעלה ותתקשר למעלה עמהם נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בנפש דאצילות ונפש דאצילות ברוח דאצי' ורוח דאצי' בנשמ' דאצי' כנודע כי התקשרות הזה נקרא צרור החיים הנז' בפ' ויחי בדף רכ"ד ורכ"ה (ע"ג) ועל ידיהם תקבל הנפש שפע ואור עצום ואח"כ תרד הנפש אצל החלוקא דרבנן הנז' ותחלק לה שלל שפע רב מאשר לקחה מלמעלה חליפי שכר עבודתה אשר טורחת לילך בצורת טעין חמרי כנ"ל ומלמדת רזי תורה לחכמי הדור אשר בעה"ז ובודאי הוא שנפש ורוח ונשמה של הצדיק העושה כך מקבלים שפע רב וגדול על הדבר הזה. והנה הרוח דאצילות היא יו"ד עלאה כי היא מבחינת אצילות ונקראת יו"ד כי היא בחינת היו"ד דיסוד שמשם יוצא הרוח והשי"ן הוא שי"ן דבינה דאצילות בתלת ספירן עילאין כנגד ג' קוי השי"ן וממנה בחינת הנשמה ושתיהן נקראים י"ש וזהו סוד להנחיל אוהבי י"ש והם רוח ונשמה דאצילות ולכן קראם שין עלאה ויוד עלאה. גם דע כי אין כח ורשות ויכולת בשום נשמת צדיק שבאותו עולם לרדת ולהתלבש ולהתגלות בעוה"ז כנז' אם לא שבתוך נקודה אמצעית פנימיותה יתלבש שם ניצוץ אחד מן נשמת משה רבינו ע"ה ועיין בסוף אדרת נשא בדקמ"ד ע"ב:
אמר שמואל שמעתי מן המקובלים הפשטנים שביארו במאמר הזה כפי הפשט במ"ש יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון בכ"ף וסמ"ך לאתקשרא כחדא כו'. כלו' הנה אתם שאלתם אותי מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי והוא השיב להם כי מחמת חסרון כי"ס שמטה ידו מאד ולכן נעשה טעין חמרי וכפי שיטתם השיבם כי בראותו שלא הכירוהו עדין שהיה בסוד נפש לכן השיבם כפי שיטתם כי מחמת חסרון כי"ס נעשה טעין חמרי וזהו מ"ש יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון בכף וסמך:
אמר שמואל ז"ל הנוסחה השנית הנמצאת במאמר הנז' נחתו ר' אלעזר ור' אבא ונשקוהו כו' אמרו לה מאן אנת כו' אמרו ליה מה יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי כו':
דע כי כאשר האדם הוא עוסק בתורה כראוי לשמה יש בידו יכולת להשיג שנשמת צדיק אחד מאותם שהם מן שורש נשמתו שיתלבש כדוגמת מלאכי אברהם אע"ה שנא' וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים כו' ויבא ויגלה לו רזי תורה והוא מתלבש באיתו הלביש הנקרא אצל המקובלים חלוקא דרבנן אשר לו בסוד ומעיל קטון תעשה לו אמו והם מוחין דיניקה ועיבור כו' וזהו ענין ההוא סבא דהוה נחית וממלל עם רשב"י ומגלה לו רזי תורה כנזכר בתקונין בדס"ב ע"א ובמקומות זולתו ולפעמי' באה נפש הצדיק לבדה מתלבשת באותו חלוקא דרבנן. ולפעמי' בא גם הרוח ולפעמי' גם הנשמה ואמנם כשאינה באה אלא הנפש לבדה אז היא באה בצורת טעין חמרי כי הוא רמז אל היותה נפש דעשיה תוך לבושה. ודע כי אין יכולת בשום נפש צדיק להתלבש ע"ד הנז' אם לא שבתוך נקודה אמצעית של פנימיות' יתלבש שם ניצוץ אחד מן נפש או רוח או נשמת משה רבינו ע"ה בהקדמ' זו יתבאר המאמר הנז' בע"ה:
כי הנה ר' אלעזר ור' אבא המלומדים בנסים כששמעו את חכמתו תיכף הכירו בו שהיה נשמת צדיק שנתלבשה ובאה ללמד להם אבל לא ידעו בו מי היה וגם ידעו כי לא היתה המתלבשת רק בחינת נפש דעשיה בראותם אותו טעין חמרי כנז' (ע"ד) ועל כן שאלוהו שתי שאלות מאן את וגם מאן יהיב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי רוצה לומר למה לא נתלבשה במלבוש אלא הנפש בלבד והשיב להם יו"ד עבד קרבא כו' ופירוש כי יו"ד היא בחינת יו"ד זעירא כי ממנה בחינת הנפש ואות כ"ף רמז אל הנשמה הבאה מן הכסא כנ"ל בפ' בראשית דף ג' ע"א וז"ל וכד נחתת כף מעל כורסי יקריה כו' ואות ס' היא סוד ו' קצוות שביצירה כל אחד כלול מי"ס בסוד ששים המה מלכות אשר משם בא הרוח ופירוש הדברים הוא כי הנפש שלו הנקראת יו"ד עבדא קרבא בהדי כ"ס שהם נשמתו ורוחו ורצתה להדבק בהם ושיבאו שלשתם יחד לעשו' המצו' ההיא (ד"ש ע"ד) לבא וללמד ולגלות רזי וסתרי תורה אל חכמי הדור ההוא הראוים. והנה המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן הוא היה המדבר עתה ולא הנפש עצמה וסיפר כי הנשמה והרוח לא רצו לבא מלובשים בו לפי שנתנו טעם לדבר והנה הנשמה נתנה טעם אליה והוא במה שצריך שתדע כי אחר שהאדם עסק כל צרכו והשלים חלקו כל מה שהוא ראוי להשלים נעשים נשמתו ורוחו ונפשו מרכבה למעלה כי הנשמה נעשית מרכבה אל אות כ"ף שבכסא ואינה יכולה לצאת משם כלל והיא צריכה להיות שם מרכבה אל קונה יתברך וכן רוחו נעשה מרכבה אל אות ס' שביצירה וכן נפשו נעשית מרכבה אל אות י' שבעשיה וכן מצינו כאשר נחתא כף מעל כורסיה יקריה לומר לפני השי"ת שיברא העולם בה כנ"ל בפ' בראשית בדף ג' ע"א אז נזדעזע העולם ואמר לה הקב"ה תוב לאתריך כו' וכן ע"ד זה בנשמה הבאה משם שצריכה שלא תזוז משם ובפרט כי זה הצדיק שנגלה לר' אלעזר ולר' אבא עתה הוא רב המנונא סבא ע"ה והוא היה גלגול מרע"ה המתגלגל בכל דור ודור וז"ש בפ' ויחי בדף רכ"ה ע"א אר"ש אי הני בבלאי טפשאי ינדעון מלין דרזי דחכמתא כו' ינדעון שבחא דרב המנונא סבא כד אשתכח בינייהו כו' ולכן הנה נשמתו נעשית מרכבה אל הכסא דבוקה שם ולא הוה יכלא כרסיא למהוי אפילו שעתא חדא בלתי הנשמה הזו הגדולה וכן אות ס' שהוא הרוח שלו כבר נעשה מרכבה ביצירה ועמו יש סמך אל הנופלים שהם ז"א וניקביה דיצירה אשר עליהם אמר דוד הע"ה סומך ה' לכל הנופלים וסמכן דוד ברוח הקדש כי תיקון דוד הע"ה שתיקן במזמורים הוא ביצירה הנקראים נופלים אבל בעשיה אינם נקראים נופלים כי שם הם עומדים ממש בתוך הקליפות והוא יותר ממדרגת נפילה. ואמר כי הרוח לא רצה לבא כי הוא שם ביצירה סומך אל הנופלים בסוד רוח הצדיק הנעשה שם מרכבה סומכת אל הנופלים:
אמנם היו"ד שהיא הנפש שלו דעשיה היא באה ונתלבשה בי כי אני המדבר הוא המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן מוחין דיניקה של הנפש ואצלי באה הנפש דגדלות ואמרה לי נחמה אחת והוא כי אם ארצה לעשות מצוה זו עמה הלא היא תעלה למעלה בסוד צרור החיים הנז' בזוהר בפ' אחרי מות דאתצריר נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בנפש דאצילות ונפש דאצילות ברוח דאצילות ורוח דאצילות בנשמה דאצילות ועל ידיהם תקבל הנפש שפע ואור גדול (דף ח"י ע"א) ואח"כ תרד הנפש אצלה אצל המלבוש הזה ותחלק לה שכר גדול ושפע אור גדול בשביל שכר טירחה שהולכת בצורת טעין חמרי ללמד סודות התורה את התלמידי חכמים כי בלי ספק שמקבלים שכר ושפע גדול על הדבר הזה. והנה נשמה ורוח דאצילות הם אותיות י"ש וזהו סוד להנחיל אוהבי יש כי היו"ד היא יו"ד דיסוד שמשם יוצא סוד הרוח ואות שי"ן היא בבינה בג' ספירן עלאין כנגד ג' קוים שבשין כי אלו הם שרש מחצב הנשמה והרוח ולהיותם מבחי' האצילות קראם עלאין באומרו שי"ן עלאה ויו"ד עלאה כו':
שם בדף ז' ע"ב שורה ח' וז"ל אשכחנא בספרא דשלמה מלכא שמא גליפא דשבעין ותרין שמהן אגליף עלוי בתבין בגין דאתוון דאלפא ביתא דאגליף ביה אבוי בקדמיתא כו'. דע כי בחי' רי"ו הם ג' שמות הוי"ה דמילוי יודי"ן ע"ב ע"ב ע"ב הם רי"ו ואלו הם בדעת העליון דדיקנא עלאה דאריך אפין כמבואר אצלנו בכוונת ק"ש שעל המטה וכשנותן בה בחינת אלו הרי"ו אז הם בחינת מיין נוקבין והם סוד ההוא רוחא דיהיב בה בעלה בביאה ראשונה כנודע אבל כאשר נותן בה המיין דכורין בסוד טיפה מזרעת להוליד ולהתקיים אז הוא סוד שם אחד של מילוי יודין העולה ע"ב. ואז הוא סוד ע"ב תיבין ואינון אתוון והנה אביו של חבקוק לא גליף ויהיב ביה אלא אותם רי"ו אתוון נוקבין וכשמת פרחו ממנו וכשבא אלישע הוצרך להחזירם ולאגלפא ביה זמנא תנינא אותו הרי"ו של מיין נוקבין ואח"ך יהיב ביה ע"ב תיבין דכורין כדי שתתקיים. ועיין באדרא רבא בדף קל"ה ע"ב:
שם בד"ח ע"א וז"ל בכל יומי שתא אקרי אל והשתא דהא עאלת לחופ' אקר' כבוד ואקרי אל יקר על יקר נהירו על נהירו ושלטנו על שלטנו:
אמר כי בכל השנה אין לה רק שם א"ל אבל עתה בחג השבועות יש לה בחינת דעת יותר פנימי כנודע והוא משם ס"ג יו"ד ה"י וא"ו ה"י אשר הוא בגמטריא כבו"ד א"ל. (ד"ש די"ג ע"א) והדעת הזה איננו בא אלא בעת הזווג שהוא בשבתות או בחג השבועות אשר אז הוא דוגמת יום השבת כנודע כי לטעם זה איננו רק יום אחד ואינו שבעת ימים כפסח וסכות:
פרשת בראשית
בדף ט"ו ע"א שורה א' וז"ל בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא ונפיק גו סתים דסתימו מרזא דאין סוף כו' וגם הובא הלשון הזה בפ' פקודי בד' רנ"ד ע"ב שורה ל"ד ז"ל ותא חזי רישא שירותא דמהימנותא גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא וסליק גו מחשב' נצוצין נציצין זריק לתלת מאה וך' עיבר ובריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר אוף הכי אילין כו'. עוד בפ' פקודי בד' רל"ג ע"א שורה י"ז וז"ל ולזמנין קנה המדה ולזמנין קו המדה ועל דא פתיל וקנה וכולא משחתא למעבד מדידו בו:
דע כי כל בחינות אלו הם בהוי"ה דההין העול' בגמטריא ב"ן כי כאשר תציירנה כולה בציור (ע"ב) ווי"ן הדלתין וההי"ן שבה חוץ מן היו"ד שבה יהיו י"ז ווין ועם ארבע אותיות ההוי"ה עצמה הרי ק"ו וזהו סוד קו המדה הנז' בס' הזוהר והתקונין. גם ההוי"ה הנז' נקראת בוצינא דקרדינותא וממנה יוצאין ש"ך ניצוצין כזה יו"ד פעמים ה"ה בגמטריא מאתים ו"ו פעמים ה"ה בגמטריא ק"ך סך הכל ש"ך ועיין ג"כ בשער ד' שער הפסוקים בדס"ד ע"א בפ' בא ענין ק"ו זה שהוא שני פעמים ב"ן ושני השמו' עצמם:
ונחזור לענין ק"ו המדה כי הנה בציירך ההוי"ה הנז' בציור כזה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה הנה הוא בגימטריא עולה ק"ו כנז' ולכן נקרא ק"ו המדה. ועוד כי הנה כולו מצויר בצורת קוין שהם ווין ולכן נקרא קו המדה גם אם תקח הי"ז ווין שהם בגמטריא ק"ב עם עשר אותיות המילוי יעלו בגמטריא יב"ק. ונלע"ד חיים הכותב כי טעה השומע וכך צרי' להיות שהי"ז ווי"ן עם אות י' הנשארת בהוי"ה זו יעלו יב"ק ויב"ק הוא בגמטריא שלשה שמות אהי"ה יהו"ה אדני הכוללים כל העשר ספירות ממעל' למטה והם מדת קומת כל הי"ס כנז' בספ' המקובלי' ובס' שערי אורה והנה ההוי"ה דב"ן דההי"ן בהיותה מצוירת בציור הנז' שהוא ציור קוין הוא קו של המדה הנז' ולכן הקו והמדה כל אחד מן שניהן הוא בגימטריא יב"ק ונלע"ד חיים הכותב כי זהו פירושו כי מדה בגימטריא אהי"ה יהו"ה עם שני הכוללים שלהם ושם אדני הוא סוד הקו כי הנה הוי"ה דב"ן ושם אדני שניהם במלכות כנודע:
אמר שמואל שם ב"ן זה הנזכר כאן הוא הנזכר למעלה מצויר בווין:
גם אלו הש"ך נצוצין כבר נתבאר אצלנו ענינם והענין הוא כי שבעה פעמים אד"ם שהם ז' המלכים שמתו עולים בגמט' שט"ו ועם אות ה' שבאימא הם ש"ך ואלו הם בת"ת שבנוקבא דז"א גם הם כנגד מטטרו"ן ולכן נע"ר בגמטריא ש"ך אבל החמשה גבורות אחרות של מנצפ"ך העולים פ"ר הם בסנדלפו"ן כי גם הוא בגמטריא פ"ר. ואמנם הם ביסוד שבנוקבא דז"א גם ביארנו בפ' בא בדל"ח בפ' כי יהיה נער בתולה כו' כי ש"ך הם ה' פעמים די"ן ועם חמשה אלפי"ן שנתוספו בהם נעשו ה' פעמי' אדנ"י ואז הם שכ"ה בגמטריא נער"ה וכדין קבילת עלה דכורא (א"ש צ"ע כי בשער ו' שער הכונות בדף ר"א ע"ב כתב להפך ששכ"ה דינין הם נקבות והפ"ר הם זכרים וע"ש ואפשר שאותם הם יותר עליונים וכן עיין בשער זה לקמן בפ' בא בדנ"ו ע"א שכתב להפך מזה):
שם בדכ"א ע"ב שורה א' וז"ל רזא דכתיב ביעקב ויזרח לו השמש גו ודאי כד אתכליל בההוא פנות ערב מכאן ולהלאה והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל ירכו כתיב ולא ירכיו דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל כו'. בענין נצח והוד דע כי הנה ז"א ונוקבי' בראשונה היו אחור באחור ונמצא כי אחור הנצח של ז"א היה דבוק באחורי ההוד של נוקביה וההוד דז"א היה דבוק בנצח דנוקביה ונמצא כי כאשר פגם סמאל ונחש בכף ירך יעקב הימנית שהיא הנצח בהאבקו עמו הגיע הפגם ההוא גם בהוד דנוקביה. וזהו סוד (ע"ג) נתנני שוממה כל היום דוה כי ההוד שלה נהפך והיתה דוה וזה הטעם שאז"ל כי איסור גיד הנשה (ד"ש ע"ב) נוהג בימין ובשמאל לפי כי הוא נצח ימין דז"א והוד השמאלי דנוקבי' ושניהן נפגמו. אמנם עיקר הפגם הי' בנצח דז"א וממנו נמשך אל הוד דנוקביה וכאשר בא שמואל הנביא ע"ה תיקן את נצח דז"א ולכן נתנבא שמואל משם כמש"ה וגם נצח ישראל לא ישקר כו' וההוד של הנקבה נשאר עדין פגום עד שנחרב בית המקדש וזמש"ה כל היום דוה בקמץ תחת הוא"ו שהוא לשון נקבה ולא בסגול שהוא לשון זכר וכאשר בא יהושע בן נון נתנבא מהוד דז"א. וזמ"ש יהושע אתנבי מהודו של משה כי משה הוא בדכורא אבל ההוד של הנקבה היה פגום כנז'. אמנם כאשר משח שמואל למלך את שאול ואת דוד אז נתעלית הנקבה הנקראת מלכות כי משם נמשכת מלכות המלכים ואז נתקן גם ההוד של הנקבה ונמצאו נצח דז"א והוד דנוקביה שניהם נתקנים וז"ש ותו קב"ה כליל ליה בהוד שהוא בחינ' הוד הנקבה הכלולה ודבוקה בנצח הזכר כנז' ובענין ד' בתים דתפילין של ראש נתבאר היטב מאמר הזה שהוא קשה ההבנה:
אמר שמואל עוד מצאתי דרוש אחר לרב זלה"ה בענין הזה וז"ל והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל כו' ירכו כתיב ולא ירכיו ובמקום אחר אומר כי פגם סמאל היה בסוד ירכא שמאלא בסוד נתנני שוממה כל היום דוה אותיות הוד והענין הוא במה שהודעתיך כי ז"א ונוקביה נאצלו בתחילה בבחינת אחור באחור ואז נמצא כי הנצח שלה היה בהוד שלו וההוד שלה בנצח שלו והנה מ"ש פה שזה הירך הנפגם הוא הנצח איירי בנצח דז"א הנק' ישראל וזהו מה שדקדק בדבריו באומרו דא איהו נצח ישראל אבל ההוד דז"א לא נפגם שהרי לקמן אומר יהושע אתנבי מהודו של משה אבל הנצח נפגם ולא נתקן עד דאתא שמואל ומה שאמרו שההוד השמאלי איירי בנוקבא דז"א שהיא דבוקה באחורי נצח שלו ונפגמו שניהן והנה בשביל שהנקבה היתה אז עדין בבחינת אחור באחור לכן נפג' הוד שלה על ידי הנצח שלו שנפגם אבל אילו היתה הנקבה בבחינת פנים בפנים עם ז"א והיו בלתי דבוקים לא היו שולטי' החיצוני' בהוד שלה אף אם תהי' בימין שלו:
ונבאר עתה טעם על מה זה לא נקרא ישראל עד אחר שהיה צולע על ירכו והטעם הוא לפי שהפגם לא הי' בכל הנצח שוק הימין שלו רק בפרק התחתון שבו כאשר הודעתי' כי כל קו ימין חכמה חסד נצח שלה נעשית כשיעור הנצח שלו שבו שלשה פרקים ונמצא ג' פרקי הנצח שלה כשיעור פרק התחתון של הנצח שלו ונמצא כי כשנפגם העקב שהוא פרק התחתון של הנצח שלו נפגמו כל ג' פרקין שבהוד שלה ונמצא כי עקר הפגם היה בנקבה כי נפגם כל ההוד שלה משא"כ בז"א שלא נפגם רק העקב הימני שבו וכמעט שאין זה פגם ולהורות ענין זה נקרא שמו ישראל כי שרית כו' ותוכל ולא נפגמת כמו הנקבה:
גם שם במאמר הנז' וז"ל בשורה ז' בגין דירכא איהו לבר מגופא כו'. הענין הוא במה (ע"ד) שנתבאר אצלנו כי עקריות ז"א לא היה רק בחינת ו' קצוות ואח"כ נתעלו והיו בבחינת חכמה ובינה ודעת וחו"ג ות"ת ואז נמצאו חסרים ממנו ג' אחרונות שהם נצח הוד יסוד ואימא עלאה השלימם לו בסוד כונן שמים בתבונה כי נתפשטו ירכותיה למטה עד שנעשו בו נצח והוד ויסוד ונמצא כי הירכין האלו אשר יש לו עתה אינו מכלל גופא קדמאה דיליה דז"א כי הו' עליונים בלבד הם שנעשו מן מן הששה קצוות שלו אבל הירכין הם לבר מגופא כי אח"כ נעשו לו על ידי אימא עלאה:
שם בדכ"ג ע"ב שורה ל"ה וז"ל בההוא זמנא מתפתחין שבע' היכלין היכלא קדמאה היכלא דאהבה תנינא היכלא דיראה תליתאה היכלא דרחמי כו' דע כי ההיכלות האלו הם שבעה היכלות שבאצילות ואותם השבע' היכלות שנתבארו בפ' פקודי הם בבריאה ואותם השבעה היכלות הנז' בס' פרקי היכלות לר' ישמעאל ע"ה הם בעולם הצירה:
שם בדכ"ח ע"ב שורה ה' וז"ל והנחש היה ערום כו' אינין הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה וכו' נתבא' בפ' נשא באדרא רבא דקכ"ח ע"ב במ"ש יתיב על כרס' דשביבין לאכפייא לון כו' וע"ש:
שם בדל"א ע"א שורה י"ט וז"ל ר' שמעון פריש פלוגתא ואמר כו' תהיינה הטבעות אילין עזקאן עלאין כו' הנה עזקאן אלו הם סוד עזקא רבא ועזקא דכייא שביארנו באדרא נשא דף קל"ב ע"א וע"ש מה ענינם:
שם בדל"ב ע"ב וז"ל א"ר אבא כך הוו קדמאי אמרי כד הוו מטאן (ד"ש ע"ג) להאי אתר מרחשן שפוון דחכמין כו' הכונה היא על שם י"ה שהוא בפנימיות ספירת הגבורה דז"א שהיא זרוע שמאלי שבו כמבואר אצלנו במקומו וע"ש:
שם בדל"ד ע"ב שורה ל"א וז"ל בספרין קדמאין אשכחנא דא לילית קדמיתא דהוה עמיה ואתעברת מיניה ולא הוה לקבליה עזר כמה דכתיב ולאדם לא מצא עזר כנגדו ומאי עזר סמך עד ההיא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו כו'. כבר נודע מ"ש רז"ל במדרשי' כי טרם שנברא' חוה היתה עמו לילית הנקראת חוה ראשונה וכן נז' בס' שיר השירים מן הזוהר וכאן צריך לבאר ענינם:
דע כי אדם הראשון הוא ז"א ויש לו שתי נשים לאה ורחל וז"א נקרא אדם שהוא הוי"ה דאלפין העולה מ"ה בגמטריא אדם והנה עיקר ההוי"ה הם אותיות הפשוטות כי שאר האותיות המילוי הוא בחינת הנקבה בהיות עדין כלולה בו קודם שנאצלה ממנו וזה לשתי סיבות הסיבה האחת כי הנקבה כולה גבורה ודין וכן מלו"י בגמטריא אלהים שהוא דין. והסיבה השנית מפני שכל כחות הנקבה היו בהעלם גנוזין תוך ז"א כי עיטרא דגבורה ממנה בנין הנקבה והיא גנוזה תוך מילוי ז"א ומשם יצתה לחוץ לבנין הנקבה באופן כי אורות הנקבה היו המילוי שממלאין אויר וחלל ז"א והנה מילוי דמ"ה הוא בגמטריא י"ט (דף י"ט ע"א) כמנין חוה והרי נתבאר איך נוקביה נקראת חוה גם נתבאר איך היא ממש בשר מבשרו:
ונודע כי הז"א נחלק לשתי בחינות מן החזה ולמעלה הוא בחינת אורות הסתומים שבו ושם בחזה שבו יש בו בחי' יסוד נעלם הראשון אשר בו מזדווג עם לאה העליונה ומן החזה ולמטה אורות המגולים וביסוד ההוא התחתון מזדווג עם רחל התחתונה כמבואר אצלנו בשער התפלה בענין תפלת המנחה. ונמצא כי יש בז"א שתי הויות דמ"ה אחת במקום הסתום למעלה ומן המילוי ההוא יצתה לאה הנקראת חו"ה הראשונה ומ"ה שני במקו' הגילוי למטה ומן המילוי ההוא יצתה רחל שהיא חוה השניה וכבר נתבאר כי לאה היא אחורים החיצו' דאימא שהיא דינין קשים ועוד שהיא למעלה במקום האורות הסתומי' דז"א ולכן אינה נמתקת והיא דינין קשים והנה להיותה בחינת דינין קשים מאד אעפ"י שבעולם העליון נמתקה קצת והיא קדושה כנז' הנה כאן בעה"ז שהוא חומרי כאשר נולד אדם הראשון ויצתה עמו חוה הראשונה שהיא לאה לא יצתה נמתקת והיתה בחינת דינא קשיא בסוד הקליפה וזו היתה חוה הראשונה נילי"ת ואח"ך יצתה חוה השניה רחל שהיא בחינת ספירה העשירית דאצילות שיש בה פנים ואחור ואינה כמו לאה וגם כי היא במקו' אורו' המגולים בז"א ולכן נמתקה לגמרי וזו נשארה עם האדם הראשון וזהו סוד פסוק ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי כו' ואמרו בס' התקונין כי היו לו שתי נשים הראשונה עצם והשנית בשר דינא רפיא. והענין הוא כי לאה יצתה מן העצם דינא קשיא כי הרי נלקחה מן הצלע אשר שם מקום לאה כנודע אבל רחל היא בשר כי יצתה למטה מן החזה מהאורות המגולים דינא רפיא ולכן לזאת השניה יקרא אשה שהיא נמתקת אך הראשונה אינה אשה אלא מעורבת בקליפה ואינה נמתקת והיא לילית אמן של שדים והנה אח"ך נמתקה גם לאה על ידי תפלותיה וגם דמעותיה כמ"ש חז"ל שהיתה עתידה להיות בחלקו של עשו לפי שהיא לילי"ת קדמאה ועל ידי דמעותיה וזכיותיה הוסר קליפתה מעליה ונשארה קדו' לבדה ממותקת ואז יעקב שהוא אדם הראשון ותיקן פגמו זכה שיתוקנו שתי נשיו ולקח שתיהן כדוגמת ז"א. ובזה תבין ענין בכיית לאה מה ענינה כמ"ש רז"ל על פסוק ועיני לאה רכות:
שם בדל"ה ע"ב שורה ה' וז"ל תנן הנטיעות כקרני חגבים הוו ונהורא דילהון דקיק ולא הוו נהירין כיון דאתנטעו ואתתקנו אתרביאו בנהור' ואקרון ארזי לבנון כו'. כבר הודעתיך ענין ז"א כי ג' בחינות היו לו האחד בהיותו בתוך הבינה והוא הנקרא זמן עיבור הראשון. והשני הוא אחר שנולד ויצא לחוץ ואז נקרא זמן היניקה. והשלישי הוא בעת הגדלת המוחין אשר לו ואז הוא זמן העיבו' השני וזהו סוד הנטיעות הנז' שהוא ז"א הנרמז באו' וא"ו של ההוי"ה שהיא צורת נטיעה אחת אשר נוטע בתוך מעי אמו ואח"כ הגדילו ו' קצוותיו (ע"ב) ודרוש זה נתבאר אצלי בסוד התפלין בענין כ"א אזכרות שיש בד' פרשיותיהם יע"ש:
שם בד"מ ע"א שורה ז' וז"ל שבעה מדורין אינון לעילא דרגא על דרגא בכולהו מדורין מלאכי עלאין אילין על אילין (ד"ש ע"ד) כו'. ענין השבע' מדורין הנז' פה. הם בחי' שבעה היכלות של הקליפות אשר בעולם היציר' והם הנקראים מדורין אבל שבעה היכלית הקליפית אשר בעולם הבריאה הנז' בפרש' פקודי הם נקראים היכלין דמסאבותא ואינן נקראים מדורין:
שם בדף מ"ד ע"ב שורה י"ו וז"ל היכלא שתיתאה הכא הוא רוחא דאקרי חוט השני רזא דכתיב כחוט השני שפתותיך האי היכל אקרי היכל הרצון כו' האי רוחא אתכליל בשית וקיימא בשית כו' פירוש כי יש ששה היכלות מלמטה למעלה עד זה ההיכל הנקרא רצון והוא הששי העליון מכולם וזמ"ש האי רוחא אתכליל בשית כי בעלות אותם החמש היכלין דלתתא מיניה עד מקומו אז אתכליל הוא בהם ואז הם יחד שית היכלין. ועוד יש בו בעצמו בתוכו בחינת כללות כל השית היכלין תמיד אשר הם השרשים של שית היכלין תתאין הנז'. ועל הבחינה הזו אמר וקיימא בשית כי תמיד הוא עומד בבחינ' אלו השית היכלין אשר בתוכו כנז' אבל כנגד השית תתאין שאינם מבחינת עצמותו אמר אתכליג בשית כי נכלל בהם כשעולין למעלה עד מקומו ועיין בביאור אדרת האזינו כי שם נתבאר היטב ענין זה:
שם בדמ"ח ע"א שורה כ"ח וז"ל תא חזי בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפור' סוכת שלום כו'. אריקת נשמתין חדתין כו'. אלו הנשמתין חדתין הם בחינת תוספת חלק נשמה ממש הבאה מן הבינה וזמ"ש ומכסיא לון כאימא על בנין וזהו סוד סכת שלום והיא הנשמה הבאה מן היסוד של אימא עלאה הנקראת סוכת שלום כמבואר אצלנו בסוד ופרוס עלינו סוכת שלום ועיין לקמן בפ' תרומה דף קנ"ו ע"א:
שם בד"נ ע"ב וז"ל. אבל תא חזי מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק כו'. דע כי יש יחוד עליון ניכר בגחלת ובשלהבת והם ה' בחינות כנגד חמשה פרצופים שבעולם האצילו' ממטה למעלה ואלו הם תכלת הדבוק בפתיל' ופעמים היא גוון אודם והירוק והלבן ואור אחד מקיף ניכר לעין ואור אחר עליון יותר ומקי' על כולן ואינו ניכר ונרגש נעין:
גם דע כי כשהאדם נופח בגחלת ומוציא' נצוצות הם עצמם דמיון בירור ש"ך ניצוצין דאזדרקו מבוצינא דקרדינותא הנז' בפ' פקודי דנ"ד ע"ב. וביארנום למעלה בדף מ"א ע"א (ע"ג):
פרשת נח
מאמר בס' הזוהר בדף ס' ע"א שורה ג' וז"ל ותא חזי משיעורא דתיבותא אוף נמי הכי הוא רצה להביא ראיה אל מ"ש למעלה כי נח ותיבה הם יסוד ומלכות כי לכן שיעור התיבה היה שלש מאות אמה אורך ושלשים קומה וחמשים רוחב הם בגמטריא שד"י ואדנ"י שהם יסוד ומלכות עם הכולל:
אמר שמואל שמעתי עוד טעם נחמד במאמר הזה והענין הוא כי אם תשלב שם ההויה עם שם אדנ"י יעלה שיעורא דתיבותא בזה האופן י' פעמים א' הרי עשרה ה' פעמים ד' הרי עשרים הרי שני השילובים הנז' עולים שלשים כנגד שלשים אמ' קומת' אח"ך ו' פעמים נ' הרי שלש מאות הרי השילוב הזה שלש מאות כנגד שלש מאות אמה אורך התיבה אח"ך ה' פעמים י' הרי חמשים הרי השילוב הזה כנגד חמשים אמה רוחבה נמצא כי בשילוב הוי"ה ואדנ"י היה קיום התיבה:
שם בתוספתא בדנ"ט ע"ב שו' ל"ג וז"ל למה נח נח תרי זמני אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי והכי תשכח בכולהו צדיקי משה משה יעקב יעקב אברהם אברהם שמואל שמואל שם שם בר מיצחק כו'. הענין הוא כי החלק הנקרא רוח אין לו רק בחינה אחת הבאה מן ז"א הנקרא ת"ת אבל החלק הנקראת נשמה הבאה מבינה יש לה שתי בחינות האחת היא בהיותה למעלה במקום ראשו של ז"א ששם האורות סתומים ומכוסים כנודע. והשנית היא ברדתה למטה ובהתפשטה בגופו דז"א מן החזה שבו ולמטה כי שם נפסק ונשלם יסוד דאימא שהי' מכס' האורו' ושם נתגלו האורו' משם ולמט'. ולכן הנשמ' משתנית ברדת' שם אל מקום הגילוי מבחינה אחרת וזהו סוד הפסוק כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי פירוש כי הרוח איננו רק בחינת רוח אחד בלבד. והנה הוא עוטף ומלביש את הנשמה כנודע בסוד אימא המתלבשת תוך ז"א וזמ"ש יעטוף ולא אמר יתעטף רוצה לומר לנשמה וביאר טעם אל העיטוף הנז' ואמר ונשמות אני עשיתי פירוש כי הנה שתי בחינות עשיתי בנשמה ונקרא נשמות מיעוט רבי' שנים האחת היא המשכת בינה מראש ז"א עד החזה במקום הסתום. (ד"ש די"ד ע"א) והשנית היא התפשטות' למט' מן החז' במקום הגילוי כנז' ושם למט' במקום הגילוי אז צריכ' אל הרוח הבא מבחי' ז"א שיעטוף וילביש אותה ולא תשאר הנשמה בגילוי וזמ"ש ונשמות אני עשיתי ולכן רוח מלפני יעטוף את בחינה השנית שעשיתי בנשמות ומ"ש כאן בזוהר דכל צדיק אית ליה תרין רוחין לא דק בלישניה והכונה היא על שתי בחינות הנשמה כנז' ואפשר שלהיותם בז"א קראם רוחין וזמ"ש חד בעלמא דין ז"א שהוא במקום הגילוי וחד בעלמא דאתי בינה שהוא במקום הסתום. ואמנם ענין תרין רוחין אילין שיש לכל צדיק יובן במ"ש הכתוב ונכרתה הנפש ההיא ויובן במ"ש חז"ל הרשעים בחייהם קרויין מתים ויובן במ"ש רז"ל כי נשמת הרשע יורדת אל רגליו בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב כנז' בס' הזוהר ובס' התקונין והענין הוא כי הרשע כאשר הוא חוטא הוא מוריד נשמתו בגהינם בהיותו בחיים כי בעת יצירתו נופחה נשמתו בקרבו (ע"ד) ובהיותו חוטא מוריד נשמתו דרך מרגלותיו (ונשקעת בגהינם וכפי בחי' עונותיו יורדת נשמתו כך מדרגות (ס"א לא גרס כ"ז) ולכן בחייו קרוי מת וכאשר היה רשע גמור גמר להפיל נשמתו בגהינם. ואם תאמר והרי אנו רואים אותו שהוא בחיים ואיך הוא נקרא מת. כמו שהקשו על מ"ש בגמרא כי הרשע נכתב ונחתם למיתה בר"ה ווהרי אנו רואים אותו שהוא חי. אבל התשו' היא עם הנז' כי שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה היא נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צל"ם מקיף על ראשו כמש"ה אך בצלם יתהלך איש כנודע ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדרג' התחתונה ממנה אל תוך גהינם כך נכנסת בפנימיותו המדרגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צלם וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגהינם כך בחינות מדרגות יורדות מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגהינם נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו ממש ונשאר בלתי צלם על ראשו ואם עוד יוסיף לחטא עוד גם הצלם ההוא ירד מטה מטה לגהינם מדרגה אחר מדרגה כפי הגדר שחוטא ואז גם הצלם ההוא נגמר לרדת ולצאת דרך מרגלותיו אל גהינם אז עליו אמר הכתוב כי אם עונותיכם היו מבדילים כו' ועליו נאמר ג"כ ונכרתה הנפש ההיא כי כל בחי' נשמתו תמו נכרתו ירדו לגהינם ונפסקה אחיזתם מלמעלה ולא נשאר להם שרש למעלה. ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו ויש לו תמיד תרין רוחין חד בעלמ' דאתי היא העליונה שהוא בסיתום למעלה מן החזה וחד לתתא בעלמא דין מן החזה ולמטה במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקרא עולם הזה וזהו סוד משה משה שמואל שמואל כו':
אמר שמואל עוד מצאתי ביאור במאמר הנז' בשער הגלגו' בדרוש אחד ואמרתי להעתיקו פה להיות כי שני הדרושי' מתנבאים בסגנון אחד כאשר עיניך תחזנה משרים בע"ה וזל"ה. וביאור הענין כך הוא. דע כי אין לך צדיק בעולם שאין לו שתי נשמות כנז' בס' הזוהר ריש פ' נח בתוספתא על פסוק אלה תולדות נח נח וכן משה משה שמואל שמואל כו' תרין זמנין. וזה ביאור התוספתא ההיא דע כי לכל אדם יש ב' בחינות נשמה האחת היא נשמה פנימי' שבתוך גוף האדם וזו באה עם האדם השני' היא נשמ' בבחי' צלם הנקראת אור מקיף וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם וזו עומדת בבחינת צנור אחד על ראש האדם שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא וכאשר ח"ו הנשמה הפנימית שבאדם היא חוטאת ויורדת מעט מעט למטה ונכנסת בתוך הקליפות כפי ערך עונותיו. וכאשר יושלם להיות רשע גמור אז תרד כל הנשמה הפנימי' כולה לתוך הקליפות ואז תצטרך הנשמה שבסוד צלם מקיף ליכנס בפנימיות האדם ונשאר בלי צלם על ראשו וכנז' בס' התקונין בתיקון בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב דנחיתת נשמתיה לרגלוי כו' ונמצא כי שתי הנשמות ירדו ממעלתן וממקומן גם נמצא שאין עתה (דף כ' ע"א) אל האדם הזה רק נשמה אחת כי האחרת ירד' וטבע בקליפות וזהו סוד ונכרתה הנפש ההיא כי נכרתת מן האדם ויורדת לתוך הקליפו' מש"כ הצדיק שיש לו תרין נשמתין חד לעילא בסוד אור מקיף. וחד בגווה בבחינת פנימי וזמ"ש בפ' נח בענין נח נח שכל צדיק יש לו תרין רוחין כו' והנה דרך אותה הנשמ' המקפ' שיש אל הנשמ' הראשונ' שבכל (ד"ש ע"ב) עשר הנשמות הנז' משם נמשך כל האור והשפע הצריך לירד לאותן העשר נשמות מצד ההוא רוחא דיליה בגויהו והכל עובר דרך שם ואז מאותו האור הנמשך להם דרך שם נמשך מאותו החלק שהוא ניטל עמהם משלהם ונכנס בנשמה הפנימית ולכן הוא מוכרח להשתדל לתקנם ולהדריכם כדי שיטול חלק עמהם. אבל בנשמה הפנימית של זו הנשמה הראשונה אין לתשע נשמות האחרות חלק עמה כלל ולכן הם אינם נוטלי' חלק במצות שעושה הנשמה הפנימית הראשונה הנז':
עוד צריך שתדע ענין אחר במציאות ביאת הנשמות האלו בעה"ז דע כי אעפ"י שהנשמה הראשונה קדמה אליהם בבחינת העיבור במעי המלכו' עכ"ז במציאו' זמן יציאת הנשמו' בעה"ז אפשר שיקדמו הם וביאור הענין הוא דע כי אחר שהנשמה היתה בסוד העיבור במלכות יש נשמה שתכף אחר זמן עיבורה יורדת בגוף בעה"ז ויש שיורדת בעולם הבריאה ומתעכבת שם ועומדת ומשרתת לפני הקב"ה כשאר המלאכים אשר שם ואח"כ לזמן קצוב או כאשר יזדמן שום תפלה או מצוה או איזה זכות של איזה אדם בעוה"ז תרד ותבא בגוף בעוה"ז וזהו סוד חי ה' אשר עמדתי לפניו הנז' באליהו ז"ל והביאוהו בס' הזוהר בפ' אחרי מות בדף ס"ח ע"ש והענין הוא כי אליהו ז"ל כאשר נפשו יצתה מסוד העיבור במלכות דאצילות לא ירדה תכף בגוף בעוה"ז אבל נתעכבה בעולם הבריאה ועמד ושרת שם בשם ה' אלהיו ככל שאר המלאכים אשר שם ויש נשמה שיורדת עד עולם היצירה ומתעכבת שם ע"ד הנז' עד בא זמן רדתה בעה"ז ויש שיורדת עד העשיה בעה"ז ונמצא כי כולם יוצאות מסוד העיבור ממלכות דאצילות רק שזו נשאר' בבריאה וזו ביצירה וזו בעשיה וכל זה תלוי כפי מעשי התחתונים בעה"ז כי יש תפלה או מצוה שאין בה כח רק להוציא הנשמה שבתוך הקלי' ולהעלותה עד המלכו' של אצילות בסוד העיבור כנז' ויש תפלה יותר נכונה ומקובלת לפני השי"ת ויש בה כח להוריד' עד גוף בעה"ז ויש תפלה שאינו מורידה רק עד הבריאה או היצירה כנז' וזה אינו תלוי בערך גדר הנשמה בעצמה רק כפי פעולות התחתו' המתיחסו' אל שורש הנשמות ההם וכן כפי האדם בעצמו הפועל המצוה או התפילה ההיא כך יוכל להיות כח בידו להמשיך נשמה אחת בבנו הנולד לו אותה נשמה שתהיה יותר קרובה אליו כפי בחינת שורש נשמתו והנשמה האחרת תשא' למעלה עד יהיה לה גואל הקרוב אליה יותר אמנם אין זה תלוי במעלת הנשמה ההיא או בפחיתותה להתעכב יותר מחברתה:
ודע כי הנשמה היורדת בגוף בעה"ז תכף אחר צאתה מסוד העיבור ממלכות דאצילות בלי הפסק עיכוב זמן בשאר העולמות זו ודאי יש לה (ע"ב) יתרון מעלה לפי שזו אינה מתלבשת בשום עולם אחר ואינה עוברת בו רק דרך מעבר בלבד. אך הנשמה המתעכבת באיזו עולם הנה היא מתלבשת באותו עולם מעין לבוש העולם ההיא וכשאח"כ תרד בעוה"ז אינה יורדת אלא מלובשת תוך הלבוש ההוא וגם יש חילוק אחר כי אינו דומה המתעכב בבריאה אל המתעכב ביצירה כי לבוש הבריאה זך ודק מאד מן לבוש היצירה וכן של היצירה זך משל העשיה. ואמנם לפעמים הנשמ' המתעכבת מתלבשת באותו עולם שיהיה תהיה יותר גדולה במעלה מן הנשמה היורדת ברגע תכף בעה"ז בלי הפסק בנתיי' לפי שמחצב מדרגתה גדול מן האחרת אלא שבנשמה עצמה יש בה שינוי כי אם היא עצמה תרד ברגע תהיה יותר מאירה מכאשר תתעכב באיזה עולם ותתלבש ואח"כ תרד בעה"ז:
שם בדס"ה ע"א שורה י"א וז"ל וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתידע בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא ואתעבידו תשעה היכלין. והיכלין לאו אינון נהורין ולאו אינון רוחין כו' הדרוש הזה ביארתיו היטב בביאור אדרת האזינו מאה כבר ביארתי ענינם בחלק כונת היחודים ועיין ביחוד של שם שד"י וע"ש:
פרשת לך לך
מאמר בס' הזוהר בס"ת בדע"ו ע"ב שורה ל' וז"ל ומסר לה מאה מפתחן דברכאן בכל יומא כו'. ענין אלו המאה מפתחן הנרמזים במילת לך לך שהם בגמטריא מאה כבר ביארתי ענינה בחלק כונת היחודים ועיין ביחוד שם שם שד"י וע"ש:
אמר שמואל עוד מצאתי מכתיבת יד הרב זלה"ה במאמר הזה מסל"ה ומס' מראות הצובאות ולא נמנעתי מלכותבו (ד"ש ע"ג) וז"ל חד סליק לסטר חד כו' ולאפס מקום פה כתבתים לקמן בפ' תרומה ד' ומצאת שם כי תדרשנו:
שם בדע"ז ע"א שורה י"ו וז"ל תא חזי בשעתא דאתער פלגות ליליא וקב"ה עאל לגנת' דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא כו' וכרוזא קרי בחיל כו' חד סליק לסטר חד כו'. הנה בחצי הלילה הכרוז יוצא למלאכי עליון הפנימיים הנכנסים אל הקדש פנימה שיבינו וישכילו כי בחצי הלילה רוחא דכל רוחין והוא דעת עליון הפנימי כי רוח הוא ת"ת כנודע ורוחא דכל רוחין הוא סוד פנימיות הת"ת ולפני לפנים כי יש כמה ת"ת באבא ואימא וז"א ונוקביה כנודע וכולם נקראין רוחין ורוחא דכל רוחין נשמה להם והוא מחיה לכולם והוא דעת עליון לעיל' מת"ת אבא ואימא ורוחא דכל רוחין ארים בסימו דשמתא כי כמו שהיסוד מבסם לנוקבא תתאה כן דעת מבסם לנוקבא עליונה הפנימית וממשיך לה אור עליון לבסמ' ולפי שמלכות סוד נפש כאשר יבסם אותה יקרא בסימו דנפשא. אבל בינה עליונה סוד נשמה כאשר יבסם אותה דעת עליון וימשיך לה האור הנעלם בחכמה עליונה יקרא בסימו דנשמתא ומשום דהדינין מתערין מינה עד חצי הלילה מחצי הלילה ואילך היא מתבסמת כי אז היא עת רצון כנודע (ע"ג) וזה על ידי רוחא דכל רוחין דארים בסימו דנשמתא ומבסם אותה והרחמים מתעוררים ובסימו דנשמתא הוא סוד החיך והגרון בסוד חכו ממתקים והיינו בסימו ממש מיתוק הדינין ומגרון וחיך זה מתפש' ויוצא הקול סוד ת"ת שבבינה הפנימי העליון וכל מיני ת"ת שלמטה ממנו נמשכין ומתקיימים על ידו. ולפי שקול זה הוא שרש כל הקולות ומתפשט מן הגרון העליון אמר ומתמן נפיק קלא דקליא והנה רוחא דכל רוחין וקלא דקליא כולם הם פנימיות התפארת התחתון אלא שקול לפנים ורוח לפני לפנים. והנה הת"ת מתפשט בשש קצוות והוא נשמה להם והו' קצוות הם ארבע סטרי עלמא מזר"ח מער"ב צפו"ן ודרו"ם ומעלה ומטה ועל מעלה ומטה אמר חד סליק לסטר חד והיינו מעל' חד נחית לההוא סטר והיינו מטה והנה הקול מתפשט ומתפז' לארבע סטרי עלמא ונכלל בהם בסוד דין ורחמים מזרח רחמי' מערב דין דרום רחמים צפון דין והיינו קלא אתבדר לד' סטרי עלמא ואח"כ מתפשט הקול ועולה בסוד מעלה וזהו חד סליק לסטר חד וכן מתפשט ויורד בסוד מטה וזהו חד נחית לההוא סטר לא נמצא יותר מזה הדרוש:
שם בד"צ ע"א וז"ל פתח ואמר ויי' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ כו' הס מפניו ה"ס רשים קמיה נקודין דכל עלמא דאינון שתין וחמש כחושבן ה"ס שתין אינון וחמש אינון וכולהו רשים קמיה כד ברא עלמא כו'. וזה נוסח אגרת שלוח' ממורי ז"ל לתלמיד אחד שלו. שאלתני זה ימים על מה שאמר בזוהר בפ' לך ה"ס נקודין כו' וראיתי כתבך שנית התחלת ליכנס דרך נקב קטון ולח יכולת. והריני פותח לך שער כפתחו של אולם וצריך אני לבאר לך כל המאמר מתחילתו למען תבין:
הנה פתח ואמר וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ כד בעא קב"ה לברוא השש קצוות שהם הנקראים עלמא אסתכל גו מחשבה שהיא חכמה וצייר בה השש קצוות רשימות דקות כקרני חגבים. ומרוב אור החכמה לא יכלו השש קצוות לקבל אור ממנה כי לא היו נגלים מרוב ניצוצי האור העליון כי רב הוא כאשר לא יוכל האדם להסתכל באור השמש לרוב בהיקותו וכמעט יחשכו עיניו כן שש קצוות אלו לא יכלו לקבל בהיקות רוב החכמה ולא היה להם קיום והעמדה וזהו ולא יכלי למיקם עד שנתלבשה החכמה בבינה בסוד ההיכל הפנימי ונגנזה בתוכו החכמה בסוד סמך מאפרסמון ושם בבינה נתעבו יותר השש קצוות כי בחכמה היו רשימות לבד. וכך אמר ורשים רישומין. אמנם בבינה אתרשימו ואצטיירו אתוון בגלופייהו נצטיירו בסוד וייצר צר"י שהיא נקודת בינה והאותיו' נחקקו בבינ' כנודע ומשם נצטיירו השש קצוות אחר שנצטיירו ונחקקו בבינה האותיות כי האותיות בבינה מבפנים ושש קצוות קמיה לבר וזהו מפניו וחכמה ובינה אלו הם חכמה ובינה עלאין אבא ואימא הנז' באדר' זוטא בעא למברי שמים שהם ששה קצוות שבז"א הנקרא שמים אסתכל באור קדמא' הוא חסד עליון והוא חכמה שבז"א ונתעטף בו בסוד התלבשות לשיוכל לקבל האור העליון. אמנם אין התלבשות זה כהתלבשות היכל כי הנה כאשר ההיכל (ע"ד) (ד"ש ע"ד) מפסיק יתמעט האור וזה כי מרוב אור החכמה לא יכלו לקבל אורה כי אם על ידי הפסק רב תבנית היכל וכאשר נתעטף אין כל כך הפסק וזה לפי שכבר נתמעט האור ויוכלו לקבלו בהפסק מועט דמו' עטוף והסתכלותו באור קדמאה הוא לעשו' ז"א דוגמת אור קדמאה תוכו חסד מטה כלפי חסד אסתכל נמעבד נוקבא תתאה הוא נוקבא דז"א עבד היכלא אחרא הוא בינה שבז"א כי כשם שחכמה עלאה ההיכל שלה בינה עלאה כן הז"א החכמה שבו עשה לה היכל והיא בינה שבז"א והוא המוח הנחלק לחמשין תרעין הנז' באדרא רבה ובו נכנס בסוד התלבשות ועשה שש קצוות דנוקבא דז"א ולפי שההפסק רב דמות היכל נתמעט אורה כי על ידי היכל בתוך היכל נעשית ושם נרשמו כל רשומין שש קצוות שבבריאה יצירה עשיה עד סוף המדרגות ולפי ששש קצוות בהיותה בבינה הם בסוד שתין כל אחד כלולה מעשר בסוד ס' רבוא דעלמא עלאה כנז' בס' בראשית דף ב' וד' כ"ב ובס' שמות דקכ"ו ודקפ"ו וברדתם למטה שש קצוות אלו הם שש בסוד ששים ושש ו' גדולה ו' זעיר'. ונמצא שהם ששים ושש ולפי ששש קצוות שבת"ת שהוא ז"א נעשו על ידי התלבשות אור קדמאה שהוא אחד מו' קצוות עצמם לא נמנה עמהם שהוא מלבוש לבינה וז"ש בפ' בראשית דף נ' ע"ב דהא ימינא ביובלא שריא ולפיכך נק' יומא דכולהו דאזיל עם כולהו כי אינו עובר האור להם אלא דרך או' קדמאה ונמצא שהם ששה עמו והם החמשה לבד כי הוא עובר בכולם בבינה שהרי היא מתלבשת בו וכיוצא בזה נתבאר בפ' יתרו דס"ח ע"ב ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען והוא בינה כנז' שם וקאמר בתר הכי אינון שית יריען אינון חמש לגו בגו אינון יריען קיימא חד מרקמא בההיא יריעא אתחפייא ההוא היכלא מיניה אשגח וחמי לכולא ע"כ ולפי' הם ששים וחמש וכל אלו נרשמו במלכות וזהו ה"ס מפניו כל הארץ שהיא המל' כל אלו קבלה הארץ ולפיכך נקראת אדנ"י שעולה ה"ס ועו' שהיא היא ה"ס נקודין אלו כי היא כללותם ודי בזה כ"א באתי להאריך לא תכיל היריעה ויש על כל קוץ וקוץ ממה שכתבתי תילי תילים אלא שבאתי בקצרה ודי לך עתה ידידי בשני דברים אלו כי הם עיקר שאלותיך ודע כי יש דרך קצר בדברים אלו כי נתלבש בבינה להמציא שש קצוות שלמטה ממנה וזהו ההיכל הראשון והיכלא אוחרא הוא שנתלבש במלכות להמציא שש קצוות שלמטה ממנה והם ס"ה על פי מה שכתבנו והראשון לפני לפנים וזה לפנים ואין הפרש ביניהם כי אם בפירוש היכלא אחרא ודי בזה:
אמר שמואל עוד מצאתי מרגלית אחרת מפי הרב זלה"ה כנז' וז"ל הס מפניו כל החרץ שתין אינון וחמש אינון כו' זה יובן במה שביארתי בסוד ברוך שאמר כי ס"ה הוא בגמטריא שם אדני. והוא כללות היסוד והמלכות כי היסוד כולל שש קצוות אשר כל אחד מהם כלול מעשר הרי ששים והה' היא במלכות הנקראת ה"א תתאה הרי ה"ס וז"ש שתין אינון וחמש אינון ולא אמר שתין וחמש אינון לרמוז כי הם נפרדות ששים ביסוד וחמש במלכות:
פרשת וירא
(דף כ"א ע"א) שם בס"ת בדק"י ע"א שורה ל' וז"ל תרין אומין חד אקרי עמון וחד אקרי מואב חד באתגליא וחד באתכסייא כו'. דע כי אלו הם בחינת שתי קליפות אחת כנגד הבינה ואחת כנגד המלכות והקלי' הנקרא עמון היא כנגד הבינה הנקראת נועם בסוד ויהי נועם ה' אלהינו ובקדושה נקראת נועם ובקליפה נקראת עמון כי אותיותיהם שוות וזהו סוד מ"ש רז"ל שאמר הקב"ה פרידה אחת טובה אני עתיד להוציא מעמון והיא נעמה העמונית אשת שלמה המלך ע"ה ולהיות' מצד הקדושה אשר היתה בתוך הקליפה ההיא לכן נקראת נעמה על שם נעם ה' שהיא הקדושה ולא קראוהו עמונה על שם הקליפה הנקראת עמון:
אמר שמואל אעפ"י שלא ביאר הרב ז"ל בענין מואב כלום נלע"ד שסמך על מה שפירשו חז"ל במדרש הנעלם של רות בד"ג ע"א שורה י"ג וז"ל פתח ר' ואמר ברזא דא הוי"ה יו"ד אקרי כדוגמא דא אלימלך ה"א אתקרי כדוגמא דא נעמי ואמאי אתקרי שמה נעמי שנאמר ויהי נועם ה"א עלינו וא"ו ה"א (ד"ש דט"ו ע"א) כדוגמא דא רות ובעלה רוח אפיך נשמה תור שנא' ותור וגוזל הרי מבואר שרות שבאה ממואב היא באגלייא במלכות והשתא אתי שפיר מ"ש קרא וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו ואמרו חז"ל לאם המלך לאמה של מלכות והיא רות ואפשר לומר שרות היא מלכות דז"א גופיה ובת שבע היא מלכות העשירית מהבנין כנלע"ד:
שם בדק"ך ע"א שורה ו' וז"ל וירא את המקום מרחוק דא הוא יעקב דכתיב ויקח מאבני המקום כו' זה יובן במה שביארנו בפסוק מרחוק ה' נראה לי כי כל מקום שנאמר מרחוק הוא אבא וכמ"ש בס' הזוהר בפסוק ותתצב אחותו מרחוק בפ' שמות ובפ' בהעלותך ונודע כי יעקב נעשה מהארת היסוד דאבא שבתוך ז"א ונמצא כי ראה אברהם שעתיד לצאת ממנו יעקב שהוא מן היסוד דאבא הנקרא רחוק:
עוד שם במאמר ההוא בשורה י"ט וז"ל דהא כד אתא יעקב מית הוה אברהם ואסתלק מעלמ' כו' אין הדבר כפשוטו כי הרי בן ט"ו שנים היה יעקב כשמת אברהם כמ"ש ז"ל ע"פ ויזד יעקב נזיד תבשיל של עדשים היה לאבלותו של יצחק על פטירת אברהם אביו אבל הכונה כי כאשר נתגלה מציאות גדולת יעקב בעולם שהוא בצאתו מבאר שבע דכתיב ביה ויקח מאבני המקום כו' ואז כבר הוה אברהם מית ועל לקיחת יעקב אלו אבני המקום הזה נתנבא אברהם וז"ש וירא את המקום מרחוק כלומר ראה את יעקב שנתקשר בשכינה כאשר לקח מאבני המקום כו' בסוד וישב על המטה הנז' ביעקב דאמרו בזוהר דיתיב על ערסא שלימא הנקרא מטתו שלשלמה ואמנם אברהם ראה ענין זה מרחוק פירוש שדבר זה היה רחוק עדין כי מעשה זה אחר מיתתו של אברהם:
אמר שמואל קשה לי פורתא כי נראה מדברי רז"ל במ' רבה בפ' תולדות פ' ס"ג כי (ע"ב) ביום שנכנס למצוות והוא בן י"ג שנה אז מת אברהם וכמש"ה כי טוב חסדך מחיים כו' שחמש שנים מנע הקב"ה מאברהם כו' וכן נראה בפ' שמות פרשה א' והרב זלה"ה אמר שהיה בן ט"ו שנים יעקב וצריך עיון:
פרשת חיי שרה
שם בדקכ"ג ע"א שורה א' וז"ל תא חזי רזא דמלה מאי שנא בכולהו דאמר שנה שנה כו' הענין הוא כי הנה הכתר כולל כל הי"ס אשר כל אחד כלולה מעשר סך הכל מאה והוא כנגד הכתר ואבא ואימא הם נקראים עשרים שנה כי כל אחד מהם כלול מי"ס שבו הרי עשרים בין שניהם וז"א ונוקבא שהם בחינת שבעה קצוות הם נקראים שבע שנים וכבר ביארתי במקום אחר כי אריך אפין ואבא ואימא הם רחמים גמורים ואפילו אימא היא שוה בערך אבא כמ"ש באדרת האזינו דכחדא נפקי כחדא שריין כו' ולכן אינו מזכיר בהם שנים בלשון רבים אלא שנה בלשון יחיד וכן בכתר שהוא יחיד אמר שנה אבל בז"א ונוקביה הזכיר שנים בלשון רבים כמ"ש ושבע שנים לפי שמתפרשאן בדינא ורחמי:
שם בדקל"ג ע"א שורה י"א וז"ל ובגין כך יעקב משמש במרום תנינן מאי במרום כו' זה תבין במה שנתבאר אצלנו בענין יעקב ולאה ורחל כי ז"א יש לו שתי נקבות דבקות עמו מאחוריו העליו' היא לאה בסוד קשר של תפילין שבראש ועומדת בחצי קומתו העליונה והשנית היא רחל ועומדת למטה בחציו התחתון ובימי החול בשחרית מזדווג יעקב עם רחל אפין באפין וזווג זה נעשה על ידי תפלתנו שבשחרית וגם אז יש ללאה עמו בחינת חיבוק הימין ודבר זה נעשה מעצמו ומאליו שלא על ידינו ובתפלת המנחה מזדווג ישראל עם לאה פנים בפנים מראש ישראל ועד החזה שבו ורחל היא מתארכת באחוריו ועולה מרגליו ועד ראשו והם שוים בקומתם. והרי נמצא איך לאה ניתנת בין תרין דרועין ובתפלת ערבית עומדת רחל אחור באחור מן החזה ולמטה ולאה היא פנים בפנים עם יעקב מן החזה דז"א ולעילא עד ראשו ובחצות הלילה אז מתפשטין יעקב ולאה כשיעור כל קומת ז"א מראשו ועד רגליו. ועומדים יעקב ולאה פנים בפנים ומזדווגים יחד אז אחר חצות הלילה ולפי שזה הזווג דאחר חצות הוא בסוד הבינה כמבואר במקומו. לכן נקרא הזווג הזה דאחר חצות זווגא דאבא ואימא דאחר חצות כנז' בזוהר אמנם ענינו הוא על זווג הזה של יעקב ולאה שלאחר חצות לילה הנעשה על ידי אבא ואימא ומזדווגין יחד שניהם עד אור הבוקר וזהו (ד"ש ע"ב) סוד ויהי בבקר והנה היא לאה כי בהיות הבקר עדין היא שם לאה בזווג עם יעקב. והרי נתבאר כאן פרטי כל הזווגים ונמצא כי זווג לאה ויעקב אינו אלא בלילה ובפרט קודם חצות לילה ואז נקרא יעקב משמש במרום שהוא מן החזה דז"א ולמעלה. וזהו סוד מ"ש רז"ל יעקב תיקן תפלת ערבית ושם למעלה נקרא מרום בבחינת הבינה הנקראת מרום כמש"ה מרום וקדוש אשכון שהם סוד אבא ואימא. (ע"ג) והענין הוא במה שנתבאר אצלנו כי אי אפשר ללאה להזדווג עם יעקב אלא אם כן לוקחת יסוד הבינה ואין להאריך עתה בזה וזמ"ש דכיון דאיתיהיבת אתתא בין תרין דרועין והענין מדבר על לאה שניתנת בשחר ובמנחה בין תרין דרועין ואח"ך לבתר בתפל' ערבית אז הוו מילייהו בלחישו פירוש כי הזווג אשר לה אז עם יעקב הוא בלחישו פירוש שהוא בסוד הבינה עלמא דאתכסיא בלחישו כנז' וזהו סוד יעקב משמש במרום:
שם בדקל"ג ע"ב שורה ב' וז"ל יצחק ברזא דארבע דסטירו דרבקה דכתיב ויקח את רבקה כו' כבר הודעתיך כי החמש גבורות היורדות ביסוד דז"א השלשה מהם נמתקות שם עם החסדים. והשתים לא נמתקו ונתחברו שתיהן יחד והיו לאחת נמצא שהם ארבע גבורות וכלולתם ברבקה אשת יצחק ואלה הם ד' נשי יצחק:
פרשת ויצא
שם בס"ת בדקמ"ח ע"ב שורה י"א וז"ל מהו ויגע בכף ירכו ליה לא יכיל אבל נגע בכף ירכו דאינהו נדב ואביהוא כו' זה תבין במה שביארנו בענין שורש נשמות נדב ואביהוא הבא מן קין בן אדם הראשון יע"ש:
שם בדקנ"ג ע"ב ענין לאה ורחל שהם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא תבין ממה שהודעתיך בדרוש יעקב ורחל ולאה מה ענין מציאותם:
שם בדקנ"ד ע"ב שורה ח' וז"ל מהכא דשאני בר נש ערין דאימיה ואחתיה כו' זה יובן גם כן מן הדרוש הנז' כי לאה לוקחת יסוד הבינה לעצמה בעת שמזדווגת ביעקב ונמצא כי הם עריין דאימיה ממש:
שם בדקס"ב ע"ב שורה ל"ו וז"ל אשר שם צפרים יקננו באן אתר כו' ענין זה של וללבן שתי בנות יובן היטב במה שנבאר ב"ה בפ' ויחי בדרי"ז ע"ב וז"ל תנא עלמא חדא אשתמודע לעילא ונפקי תרין צפרין כו':
פרשת וישלח
שם בדקס"ח ע"א וז"ל בשורה ל"ג תו אבהן שבקו ליה מחייהון כל חד וחד אברהם שבק ליה וכן יעקב ויוסף יצחק לא שבק ליה כלום בגין דדוד מלכא מסטריה קא אתא אברהם שבק ליה חמש שנין דהוה ליה לאתקיימא מאה ותמנין שנין ואתקיים מאה ושבעין וחמש שנין חסרין חמש שנין הנה אברהם היה לו לחיות מאה ושמנים שנה מאה בסוד כתר כללות כל האצילות. ושמנים בסוד שמנה ספירות עד יסוד כי שם סיומא דדכורא כל אחת כלולה מעשר הרי שמנים והניח לדוד חמשה שנים בסוד ה' חסדים הבאים אליה על ידי יסוד בנקודת ציון שבה ואמנם יצחק עם היות כי נתן לה ה' גבורות זהו מתחילת אצילותה כי נאצלה מסטריה ומן גבורות שבה נקבצו ה"ג אבל לא נתן בה אח"כ דבר ועוד שהגבורות הם דינין ואין בהם חיים כלל (ע"ד) ויעקב חיה קמ"ז שנים ק' בסוד כת"ר ומ' בסוד ד' מוחי ד' רהטי דמוחא ד' בתי דתפילי ברישא דז"א וז' בסוד ז' ספירות הבנין שלו וחסרו משל אברהם כ"ח כי החמשה חסדים גם כן יעקב הוא נותנן לה ועל ידו באים בסוד היסוד שבת"ת ונוסף עוד שמנה ועשרים בסוד תרי מוחי דילה שהם עשרים ושמנה בסוד שמנה ספירות הנשארות לה שנמשכו לה מיעקב בסוד נוקבא דז"א דנפקא מתדבקא מאחורוי ונמצא שנעשו לה על ידי יעקב תרין מוחין שהם עשרים ושאר שמנה ספירות הרי הם כ"ח משלו חוץ מן הה' חסדים שגם הוא נותנן לה כנז' הם ל"ג שנים פחותין מן ק"פ שנים כנגד חיי יצחק שכך היו ראוים לחיות כולם. (ד"ש ע"ג):
פרשת מקץ
שם בדקצ"ד ע"א שורה ה' וז"ל ותא חזי ההוא נהר שבע דרגין אשתקיין ואתברכן מיניה ואלין אינון יפות מראה ובריאות בשר כו' כו' כד"א ואת שבע הנערות כו' ולחבל דא כתיב שבע' הסריסי' המשרתים את פני המלך כו':
דע כי שבע נערות אלו הם בבריאה ואלו הם מבית המלך שהוא הבריאה כנודע והם הם ההיכלות של המלכות הנז' בפ' בראשית ובפ' פקודי אשר ברכות קריאת שמע הם כנגדם והם לבנת הספיר ועצם השמים ונגה וזכות ואהבה ורצון וקדש הקדשים והנה בית המלך הוא בינה ונקראת קדש הקדשים כנז' בפ' שמות דף ד' ע"א וההיכלות שבעה בשבעה שבעה למלכות בבריאה ונקראים שבע הנערות ועוד שבעה לת"ת בבריאה והם הנקראים שבעה הסריסים כד"א שבעת הסריסים כד"א לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כי הם מסרסים עצמם בימי החול שלא להזדווג שבעה בשבעה כי שבעה היכלות שלו אינן מתפתחין כי אם בשבת כנז' בזוהר בפ' בראשית בדכ"ג סוף ע"ב וההיכלות שלו הם הנז' שם בההוא זמנא מתפתחין שבעה היכלין היכלא קדמאה היכלא דאהבה כו' ואלו הם השערים הסגורים ששת ימי המעשה וביום השבת נפתחין ודי בזה:
פרשת ויחי
שם בדרי"ז ע"ב שורה א' וז"ל תנא עלמא חדא אשתמודע לעילא וכד כרוזא נפיק ההוא עלמא מזדעזעא ומתחלחל' נפקי תרין צפרין דאסתלקו מההוא עלמא כו'. הנה להבין המאמר הזה צריכין אנו להודיעך קצת הקדמות בדרוש הקליפו' דע כי כמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה כן יש כנגדם ד' עולמות אבי"ע של הטומאה הנקראים קליפות. ומקום אלו הקליפות הם כנגד אחורים של הארבע עולמות אבי"ע. ואמנם כבר נודע כי בקדושה יש בכל עולם מן הארבעה עולמות בחינת חמשה פרצופין הנקראים אריך אפין ואבא ואימא וז"א ונוקביה ואלו הם בעולם האצילות וכן בבריאה וכן ביצירה וכן בעשיה האמנם בקליפות אינו כך כי בעשיה יש קלי' כנגד אריך אפין ואבא ואימא וז"א ונוקביה וביצירה אין קליפות אלא כנגד אב' ואימא וז"א ונוקביה ואין כאן מקום ביאורם ולכן לא נדבר אצא בענין קליפין (דף כ"ב ע"א) דאצילות כי שם באצילות אין קליפות אלא כנגד ז"א ונוקביה בלבד דקדושה יש גם כן כנגד אחוריהם ז"א ונוקביה דקלי' אבל למעלה מהם אין קלי' כנגד אריך אפין ואבא ואימא דאצי' דקדושה כלל גם נודע כי כל פרצוף ופרצוף שבה' הפרצופין הנז' שיש בכל עולם מד' עולמו' אבי"ע דקדושה הוא כולל ז' היכלות שבתוכם הם עשר ספירות הפרצוף ההוא כנודע כי היכל העליון כולל ג' ראשונות כו'. ונמצא כי כל ההיכלות הם שבעה בשבעה וכן ע"ד זה הוא בקני' שבכל פרצוף מהם שבכל עולם ועולם מד' עולמות אבי"ע דטומאה יש בו שבעה היכלות הטומאה והם שבעה בשבעה כמו שנבאר ענינם בע"ה. ונתחיל לבאר מעולם האצילות בבחינת ז"א ונוקביה דקדושה אשר באצילות לפי שאין קליפות בעולם האצילות רק מכנגד ז"א ונוקביה בלבד באחוריה' ולא למעלה מהם כנגד אריך ואבא ואימא כנז'. הנה נתבאר אצלנו במקום אחר כי ההיכלות הם ז' בשבעה שהם שבעה היכלי הזכר ושבעה היכלי הנקב' וכמו שהנקבה עומד' כנגד החזה של הזכר משם ולמטה כן ההיכלו' שלה הם ע"ד זה כי ז' היכלותיה מתחילין מן החזה של הזכר משם ולמטה וכן הוא הענין הזה בכל ארבע עולמות אבי"ע בקדוש' וכנגדן ג"כ הוא בכל הקליפות שכל הקליפות שבאבי"ע היכלין בהיכ' ז' בשבעה ע"ד הנז' בהיכלות הקדושה. אבל צריך שתדע כי הנה כפי הנז' היה ראוי שיהיו ז' היכלי הזכר דקליפה כנגד ז' היכלי ז"א דקדושה דאצי' וכן בשאר ההיכלות כולן אמנם איננו כן והטעם הוא לפי שאי אפשר לעולם אל הקליפה שתתאחז בשלש ראשו' ולכן הז' היכלי הזכר שבקליפ' שיעו' מקומ' הוא כנגד האחורים של שש היכלות הזכר דקדושה בלבד אבל כנגד אחורי היכל השביעי העליון דקדושה אין שום קליפ' כנגדו וכן הענין הזה נוהג בכל ארבע עולמות אבי"ע. ואמנם צריך שתדע כי אעפ"י שהקליפו' של עולם הבריא' אינן יכולין לעלו' (ד"ש ע"ד) ולהתאחז כנגד שלש הראשונות דבריאה דקדושה עכ"ז הז' היכלין דקליפה דאצילות יש בהם יכולת לקבל הארה ולשלוט ולהתאחז ממקומם עד אלו השלשה ראשונות דבריאה דקדושה וכן הענין הזה בכל העו' גם צריך שתדע כי תרין מוחין דקליפה דז"א דאצי' הם סוד אותם שני אנשים המרגלים הנז' בספרא דצניעותא ובפ' אחרי מות בדף ס' ע"ב בענין תרין בנין ינקין בכל יומא כו' ולפי שהם למעלה כנגד ז"א דאצילות דקדושה נקראי' בשם אנשים ושני מוחין דקליפה דנוקבא דז"א דאצילות הם נקראים שתי צפרים הנז' במאמר הנז' באומרו נפקי תרין צפרין כו' והם אותם תרין צפרין הנז' בפ' ויצא דקס"ב סוף ע"ב בפסוק וללבן שתי בנות כי במקום הקליפה כנגדו במקום לבן יש שתי בנות שהם תרין צפרין כי צפור לשון נקבה הוא וכמש"ה כל צפור טהורה תאכלו ודע כי כל המוחין שיש בעול' הבריאה והיצירה והעשיה בין באבא בין באימא בין בז"א בין בנוקביה נקראי' שתים נשים זונות הנז' בפ' אחרי מות ד"ס ע"ב ולפי שג' עולמות אלו הם עולמות של הנקבה אבל תרין מוחין דקליפה דנוקבא דאצילות נקראים שתים צפורים כנז' והתרין מוחין (ע"ב) דז"א דקליפה דאצילות נקראים שנים אנשים מרגלים ולמטה נבאר ענינם ושמותם באורך וטעם הדבר למה גם הזכרים שבקליפו' אין להם רק תרין מוחין ואינם כמו הזכרים שבקדושה שיש לכל אחד מהם ג' מוחין חכמה ובינה ודע' אבל הנקב' שבקדוש' אין לה אלא שתי מוחין בלבד הנה טעם הדבר יובן במ"ש בסבא דמשפטים דק"ג ע"א ואל אחר אסתרס ולא עביד פרין ולכן אין בזכר הקליפה מוח האמצעי הנקרא דעת אשר ממנו טיפת הזווג כנז' שם היטב בביאורינו המאמר ההוא וע"ש ונבא' עתה מציאות אלו המוחין הנז' אשר בקליפה מה ענינם. ויובן עם מה שנתבאר אצלנו לקמן באדרת נשא בדקל"ב ע"א באות' תלת עלמין דאית בההוא קוצא דבתיקונא קדמאה דדיקנ' עלאה דאריך ושם ביארנו כי אותם התלת עלמין השרשים שלהם ויורדים משם מההוא תקונא קדמאה דדיקנא בתחילה למטה באופן זה כי הראשון יורד בבינה דאצילות והשני בת"ת דאצי' והשלישי במלכות דאצילות והנה בהיותה בג' מקומות אלו אז אין שום אחיזה אל הקליפו' כלל מן הראשון אשר הוא בבינה דאצילות מן הטעם הנ"ל כ
י בעולם האצילות אין אחיזה אל הקליפה אלא מכנגד ז"א ונוקביה בלבד ולמטה ולא למעלה מהם כלל. ומן מקום השני שהוא בת"ת דאצילות משם יורדין תרין מוחין אל ז"א דקליפה דאצילות ומעולם השלישי אשר במלכות דאצילות יורדין תרין מוחין אל נוקבא דז"א דקלי' דאצילות אשר אלו הם בחינת תרין צפרין הנז' כאן. והנה אחר אשר נתפשטו הג' עולמות הנז' בג' המקו' הנז' חזרו להתפשט עוד ולרדת יותר למטה בבריאה יציר' עשי' דקדוש' כמו שביארנו שם בפ' נשא עוד צריך שתדע כי שתי הקליפו' דז"א ונוקביה דאצילות הם יונקין השפע שלהם מן נוקבא דז"א דקדוש' דאצי' באופן זה כי ביום מתגבר הזכר של הקליפות ועולין תרין מוחין שלו ויונקים ממנה האמנם לפי שביום אין תגבורת רב אל הקליפות לכן אינן יונקין משם אלא בחשאי. וזהו סוד וישלח יהושע בן נון שנים אנשים מרגלים חרש לאמר כי חרש רוצה לומר בחשאי ואלו התרין מוחין דז"א דקליפה דאצילות הם הנק' בשם שנים אנשים מרגלים כי להיותם בזכר דאצילות נקראים אנשים מש"כ משם ולמטה עד סוף העשיה כי כולם נקראים בשם נקבות או צפרים או נשים זונו' כנ"ל ובלילה אז מתגברת הנקבה שבקליפות ועולין תרין מוחין דילה בלילה ויונקים ממנה בגילוי כי אז דיני הנקבה שולטים להיותו לילה כנודע וע"ד זה הוא למטה בבריאה וביצירה ובעשיה כי הקליפות שבהם בכל עולם מהם הם יונקין מן המלכות הקדוש' אשר בעולם ההוא באופן הנז' הזכר יונק ביום והנקבה בלילה עוד צריך שתדע כי כמו שבסטרא דקדושה אין עלית הנקבה בלילה אלא בחינת לאה ולא בחי' רחל כנ"ל כן בחינת הנקבה של הקליפה אשר עולין תרין מוחין דילה בלילה ליינק מסטר' דקדושה כנז' אינה רק הנוקבא הנקראת קליפת לאה ועוד צריך. שתדע כי הפרש אחד יש באצילות אל עולמות בריאה יצירה עשיה והוא כי הקליפה דאצילות ביום היא יורדת למטה מכנגד היכל השביעי העליון שבבריאה הנקרא היכל קדש קדשי' דבריאה ובלילה עולה (ע"ג) למעלה ליינק ממלכו' דקדושה דאצילו' כנ"ל. מש"כ בשאר עולמו' בי"ע והסיבה הוא לפי (ד"ש דט"ז ע"א) שעולם האצילו' נעלם מאד ולכן יורדת ביום למטה כנז'. עוד צריך שתדע כי מקום יניקת הקלי' מן המלכות דקדושה הוא כמו שנתבאר אצלנו במקום אחר כי יש אל המלכות בחינת שדים למטה במקום הרחם שלה ע"ד דדי בהמה ובבחי' זו נקראת המלכות בהמה. כמש"ה אדם ובהמה תושיע ה' ומן המקום הדדים ההם יונקים שפעם כל הקליפות:
ועתה נבאר לשון המאמר ואח"כ נסיים ביאור ההקדמות כנז"ל אמר תנא עלמ' חדא אשתמו' לעילא הנה הוא העולם השלישי האחרון מאותם תלת עלמין כנ"ל וכבר ביארנו כי שרשו הוא למעל' במקו' מלכות דאצילות ואח"כ מתפשט עוד ויורד עד עולם העשיה וזמ"ש אשתמודע לעילא רוצה לומר שעומד למעלה במלכות דאצילות וכד כרוזא נפיק כו'. כבר ביארנו כי ביום יונק הזכר של הקליפות בחשאי אבל בלילה שהדינין מתגברין אז כאשר הנקבה עול' לינק נפיק כרוזא קרי בחיל באתגליא לתת רשות אל הקליפות שיעלו ליינק כנז' ואז הרחמים מונעים ונסתרים והדינין שולטין ומתגברין נפקי תרין צפרין כו' זהו מ"ש למעלה כי אלו התרין צפרין שהם תרין מוחין דנוקבא דקליפה דאצילות הנקראת לאה נמשכו אליה מן ההוא עלמא השלישי הנז' אשר עומד במלכו' דאצילות ומשם אסתלקו להעשות מוחין אל נוקבא דקליפה הנז' וזמ"ש דמדוריהון תחות אילנא דחיזו כו' פירוש כי אחר שנסתלקו משם ירדו למטה כדי להעשות מוחין אל נוקבא דקליפה דאצילות. וכבר נתבאר לעיל כי שבעה היכלי הקליפות של עו' הבריאה מקומם כנגד אחורי' של שית היכלין תתאין דבריאה תחת היכל השביעי העליון מכולם הנק' קודש הקדשים דבריאה. גם צריל שתדע כי ת"ת ומלכות דאצילות נקראים אילנא דחיי ומותא חיי בתפארת ומות' במלכות אמנם ת"ת ומלכות דבריאה נקראים חיזו דאילנא דחיי ומותא כי הבריאה היא חותם ומרא' ודמיון של האצילות ואלו הת"ת ומלכות הנז' על בחי' ישראל ולאה אשר שניהן למעלה בהיכל השביעי העליון שבבריאה אנו מדברי' כי אלו הם הנקראי' חיזו דאילנא דחיי ומותא וכבר ביארנו כי אין אנו מדברים עת' בענין הנוקבא אלא בבחי' לאה אשר הוא למטה כנגד ההיכל קדש הקדשים דבריאה ביום כנ"ל ונמצא כי כיון שאלו התרין ציפרין שהם תרין מוחין דלאה דקליפה הם מלמעלה מעולם האצילות אלא שיושבים ביום למטה בהיכלי הבריאה ושם דירת' ושכונתם והנה כל היכלי הבריאה הם למטה מהיכל קדש הקדשים הנקרא חיזו דאילנא דחיי ומות' אם כן נמצ' כי מדורי' דתרין ציפרין הנז' הוי לתת' מהאי חיזו דאילנא דחיי ומותא נפחא חד צפורא לסטר דרומא פירוש כי הצפור האחת שהוא מוח הימני הנקרא חכמה הוא יונק מן הדד הימנית שברחם הימני' והצפור השני שהוא מוח השמאלי הנק' בינה יונק מן הדד השמאלי דסטר צפונא וחד צפורא כד נהיר יממא כו' פירו' כי הלא ודאי דבעידן דנהיר יממא כדין אשתכח ההוא קדרותא דצפרא הנקראת איילת השחר ובעת ההיא יש רשות וכח אל הצפור (ע"ד) הימני הנקרא חכמה להיותו בחי' זכר לעלות או ליינק משם ותכף חוזר ויורד למטה אבל הצפור השמאלי שהוא בינה בחינת נקבה אין לו שום עליה כלל ביום אפילו בההוא שעתא דקדררותא דצפרא רק כד אתחשך ליליא ומכ"ש כי הצפור הימני הנק' חכמה עולה גם כן כד אתחשך ליליא ושניהן יונקים ביחד משתי דדי המלכות בחצות הראשונה של הלילה ואמר כי אחר יניקתה משם רוצים לעלות יותר למעלה פירוש כי הנה מקו' עלייתה לינק אינו רק חצי שיעור גופם העליון לבד לפי שאינ' עולין אלא עד בין רגליה של המלכות דקדושה דאצילות ויונקים מן הדדים אשר במקום רחמה ומחצית גופם התחתון שהוא בחינת רגליהם נשאר עומד למטה בהיכלי קליפת הבריאה ואחר אשר ינקו שפע הצריך להם גבר כוחם ורוצים להתחזק עוד ולהתגבר להעלות כל גופם למעלה באצילות כפי הראוי לה שהו' כשיעור כל קומת ז"א ונוקביה דאצילות דקדושה אשר הוא המקו' המכוון בהם וזמ"ש לבתר בעו לאסתלקא רגליהו כו' פירוש כי לבתר שיונקים רוצים לעלות עוד עד מקום המו' דקדוש' אשר משם נתהוו כנ"ל ומשתמטי רגלייהו בנוקבא דתהומא רבא כו'. הענין הוא כי בקליפות אשר בעולם הבריאה יש נוקבא חדא לעילא והיא קלי' הבינה אשר היא בהיכל העליון השביעי של הקליפות דבריאה ועוד יש נוקבא אחרת תתאה והיא קליפת מלכות הבריאה אשר היא בהיכל התחתון שבהם. והנקבה (ד"ש ע"ב) העליו' בינה נקרא' נוקבא דתהומא רבא והנקבה התחתונה מלכות נקראת נוקבא דתהומא דרך סתם וכן על דרך זה הוא בקליפו' היצירה והעשיה אמנם אף הנקבות העליונות שהם בחינות הבינה אשר בקליפות יצירה ועשיה אינן נקראין אלא נוקבין דתהומא דרך סתם וכן ע"ד זה הוא בקלי' דיצירה ועשיה כאמור וקליפת נוקבת הבינה אשר בבריאה היא לבדה נקראת נוקבא דתהומא רבא. ובזה יובן דברי המאמר כי הנה אלו הצפרין אינם יכולין לעלות כרצונם כי רגליהם נשארין עומדין למטה בעת יניקתם בנוקבא דתהומא רבא הנז' וכאשר גמרו ליינק שפע ורוצים להתגבר ולעלות יותר אז משתמטי רגלייהו בההו' נוקב' דתהומא רבא הנז' ונלכדים שם ואין להם כח ורשות לעלות יותר כפי רצונם ונשארים עד חצות הלילה:
ואחר שביארנו לשון המאמר נחזור לבאר יותר בביאו' ענין ההקדמות הנ"ל בענין תלת עלמין הנז'. דע כי הנה ראינו ליעקב שנשא ארבע נשים והסוד הוא במה שנודע כי ז"א דאצי' הקדוש בהיותו בסוד עיבור הראשון במעי אימא הי' בבחי' תלת כלילן הנז' בפ' בשלח בזוהר בתוספת' בפסו' ויסע מלאך האלהים בדף נ' ע"א ואז היו חסד גבורה ת"ת שלו מכסין ומלבישין את הנצח והוד ויסוד שלו ואז הית' בחינת המלכות שורה בו בסוד פסיעה קטנה למטה בסיום אות ו' שהוא בסוף הת"ת כנז' בפ' בלק בדר"ג ע"ב שורה י"ח וז"ל אשורנו אושיט פסיעה לבר כגוונא דא ו' וכאשר נולד ויצא לחוץ ונתפשטו הנה"י שלו למטה ונתגלו בו השש קצוות על ידי היניק' כנודע אצלנו הנה אז היסוד דז"א אשר היה מובלע ומכוסה תו' הת"ת דז"א ברדתו למטה אל (דף כ"ג ע"א) מקום גילויו כנז' המשיך גם כן עמו בחינה אחת מן אותה המלכות אשר היתה עומדת בתחילה למעלה בסוד פסיעה קטנה כנז' וירדה למטה עמו בסופו ונמצאו עתה בזמן היניקה שתי בחינות אל המלכות האחת תחת הת"ת והשנית תחת היסוד וכאשר בא זמן השלישי הנקרא הגדלת המוחין של זעיר אפין. וכבר נתבאר אצלנו כי אז נתעל' הת"ת ונעשה בסוד דעת ונתעלה היסוד ונעשה בסוד הת"ת ואז גם אלו שתי הבחינות של המלכות נתעלו עמהם כי בחינתה בסוף הת"ת עלתה אל מקום הדעת ושם נעשית בחינת לאה ובחינתה בסוף היסוד עלתה בסוד סוף הת"ת ושם נעשית בחינת רחל ואלה שתי בחינות המלכו' הם נקראים לאה ורחל שתי נשי יעקב שהוא ז"א לפי שהם בבחינת הפנימיות כי אעפ"י שלפעמים היו אחור באחור עמו כנודע כבר ביארנו טעם היותם שם באדרת נשא בדקמ"א ע"ב וע"ש. ואמנם מבחינת האחורים דז"א נעשו עוד שתים אחרות הנקראים זלפה ובלהה שפחות יעקב ואינן נקראי' נשים ממש והענין הוא כי מבחינת הדינין של האחורים יצאו אותם התלת עלמין הנ"ל אשר הוזכרו באדרת נשא ואחד הוא באחורים דבינה דאצילות והשני הוא באחורי הת"ת דאצילות. והשלישי הוא באחורי המלכות דאצילות. והנה העו' הראשון מהם הוציא את זלפה כנגד מקום אחורי לאה ולכן נקראת זלפה שפחת לאה להיותה באחורים שלה ואח"כ העולם השני הוציא מן האחורים דזעיר אפין בבחינת הדעת והת"ת של זעיר אפין הוציא באחורים אותם השנים אנשים מרגלי' הנ"ל בפ' אחרי מות כנ"ל. ועולם השלישי הוציא מאחורי רחל את בלהה שפחתה:
ועתה נבאר ענינם כי הנה מן האלו השתי שפחות זלפה ובלהה שהם האחורים של לאה ורחל נתפשטו מהם אח"כ עוד אלו התרין צפרין הנז' בקליפות ויען שאין מקום אחיזה אל הקליפות כנגד שלש ראשונות לכן אותו הצפור שנתפש' מזלפה שפחת לאה שהיא כנגד הבינ' ירדה ונתחברה למטה עם הצפור השני אשר יצא מבלהה ושפחת רחל ונתחברו שניה' ועמדו למטה בנוקבא דקליפה אשר כנגד בלהה שפחת רחל וש' נתהוו אלו השתי צפרין בבחינת שני מוחין שלה. הצפור העליון חכמה שבה והצפור השני בינה שלה. והנה נתבאר כי השני עולמות הראשון והשני הם באחורים כנגד לאה ורחל כי הראשון הוא זלפה כנגד אחורי סיום הבינה בנצח והוד ויסוד שלה המתלבשין בחכמה ובינה ודעת דזעיר אפין ושם באחורים מקום לאה כנודע ומן (ע"ב) העוצם הזה נתפשט הצפור הראשון והעולם השני הוא בלהה שהיא כנגד אחורי סיום זעיר אפין בנצח הוד יסוד שלו אשר שם עומדת ראש רחל והם המוחין שלה (ד"ש ע"ג) כנודע. וזה העולם השני שהוא בלהה הוציא את הצפור השני המתפשט ממנו ושתי הצפורי' האלו שניהם נתחברו ונעשו שתי מוחין אל הקלי' אשר היא כנגד אחורים של רחל. ואמנ' העולם השלישי אשר הוא באחורים שכנגד סיום נצח הוד יסוד של רחל ממנו נתפשטה לילית הנקראת חוה ראשונה אשר כל פעולותיה הם יללות. ולעולם היא מיללת כנודע אשר על כן נקראת לילי"ת ואמנם שם העולם השלישי הזה הוא בעצמו לא קבלתי ממורי ז"ל מה שמו ומי הוא. והרי לך מבואר ענין שלשה בחינות המלכות אשר באצילות הקדוש האחד הוא למעל' בלאה שהיא אצל הדעת שבזעיר אנפין מאחוריו והיא עומדת כנגד נצח הוד יסוד דבינה עליונה ושם עומד באחורים העולם הראשון והיא בחינת זלפה שפחת לאה. והשני היא ברחל שהיא כנגד נצח הוד יסוד מלכות דזעיר אפין מאחוריו ושם עומד באחורי רחל זו בלהה שפחתה שהיא העולם השני. והשלישית לא קבלתי שמה אבל היא למטה באחורים דנצח הוד יסוד דרחל עצמה. והעולם השלישי עצמה עומד שם באחורי הבחינה הזו וזה העולם השלישי הוא אשר הוציא את לילית חוה הראשונה כנז'. כי הלא שלשה אלו הם בחינת בריאה ויצירה ועשיה והם בנצח הוד יסוד מלכות דבריאה ובנצח הוד יסוד מלכות דיצירה. ובנצח הוא יסוד מלכות דעשיה. וכל השלשה האלו הם בחינת אחורים של הנקבה. וכנגד השתים הראשונים דקדושה הם בחינת שתי הצפרים דקליפה אשר שניהן נתחברו למטה בנוקבא תתאה שכנגד רחל לפי שאין הקליפה יכולה לעמוד כנגד בינה כנ"ל וכנגד השלי' דקדושה ההיא היא לילי"ת חוה ראשונה שהיא בסיום מלכות דרחל והיא עומדת בנוקבא דתהומא רבא דבריאה ממש. ובפרש' וירא בשער הפסוקים בפסוק הנה ילדה מלכה גם היא כו' נתבאר כל זה ואיך שתי הגבורות דקליפה נכללו ונעשו חד גבורה והיא עומדת למטה כנגד רחל דקדושה ונכללו שתיהן יחד שם ונעשו תרין מוחין חכמה ובינה שלה והיא מלכה אשת נחור. ובאחורים יש פלגש אחת. ושמה ראומה. וגם בה נכללו שתי פלגשים דקליפה שהם כנגד זלפה ובלהה דקדושה נתחברו ונעשו תרין מוחין חכמה ובינה של פלגש זו הנקראת ראומה:
(ע"ג) והנה כנגד שלשה מציאיות אלו אשר באחורי הנקבה גם יצאו מן אחורי הזכר שהוא זעיר אפין שלשה אנשים השנים הראשונים הם בחינת אותם השנים אנשים מרגלים הנ"ל. והשלישי היא אדם קדמ' בעלה דלילי"ת חוה הראשונה וצריך שתדע כי להיות שהאורות של הנקבה הם מועטין וגם כי הדינין שלה הם חלשי' כנודע שהיא דינא רפיא. לכן היו אחורים של הנקבות שהם זלפה ובלהה יותר מבוסמו' וקדושו' ונישאו ליעק' כנודע אבל האחורים של זעיר אפין להיות כי הם דינין קשים וגם האורות שלהם הם אורות גדולים ואין כח באחורים הנז' לקבלם לכן לא נעשה מהם דבר שם למעלה אבל ירדו למטה והיו שם בבחינת שנים האנשים המרגלים ובבחינת אדם קדמאה בעלה דלילי"ת כנז' ולא נשאר להם למעלה בקדושה שורש כלל. וכבר הודעתיך כי שני האנשים המרגלים האלו הם תרין מוחין דזעיר אפין דקליפה דאצילות ואמנם ביחוד אחד שמסר לי מורי ז"ל ביאר לי מורי ז"ל ענין עוג מלך הבשן שהוא האחורים של זעיר אפין וצ"ע:
עוד מצאתי במאמר הזה ביאור שני לרב זלה"ה תאנא עלמא חדא אשתמודע לעילא כו' כבר ביארנו מאמר זה למעלה אבל מצאתי פה דיוקים יתרים וראיתי לכותבם. דע כי כמו שיש בקדושה תרין נוקבין לאה ורחל נשי זעיר אפין בין בעולם אצילו' בין בכל עולם של בריאה יצירה עשיה כן הוא בקליפה בכל ארבע עולמות אבי"ע. גם נתבאר לעיג כי תרין מוחין דז"א דאצילות דבחינת קליפה נקראים שנים אנשים המרגלים. ודע כי כנגדם היו שנים אנשים המרגלים ששלח יהושע לרגל את יריחו כי יהושע היא הנוקבא סיהרא קדישא פני יהושע כפני לבנה מלכות דאצילות הקדוש והיא סוד בהמה שהיא הויה דהיה"ין בגמטרי' ב"ן והדדין שלה הם למטה בין רגליה כדמיון דדי בהמה ומשם יונקים ביום שנים אנשים המרגלים הנ' שהם כלב ופנחס כי כלב גם הוא בגמטריא ב"ן ההוי"ה דהיהין ופנחס הוא אליהו שהוא בגמטריא ב"ן גם כן כי הם יונקי' משם ב"ן בגמטריא בהמה ולפי שיונקים ביום שאין שם כל כך אחיזת הדינין והחיצונים לכן ינקי בחשאי וז"א חרש לאמר כו' והנה בזמן שלמה המלך ע"ה (ד"ש ע"ד) כל הדינין נתמתקו ולכן אפי' השתים נשים זונות היתה להם עליה למעלה באצילו'. וזהו אז תבאנה שתים נשים זונות ודייקו בפרשת אחרי מות אז תבאנה ולא מקדמת דנא כי אז סיהרא קיימא באשלמותא ואין פחד מן הקליפות ולכן נתמתקו כל הדינין אבל כשהתחתונים חוטאים אז אלו השתי נשים מושלות בעולם בסוד ונשים משלו בו:
שם בדף רי"ז ע"ב שו' כ"ו וז"ל ר' יצחק הוה יתיב יומא חד אפיתחא דר' יהודה והוה עציב נפק ר' יהודה כו' אמר ליה אתיא לגבך למבעי מינך תלת מילין כו'. ענין שאלה זו ששאל ממנו שיתפלל על קברו תפלתו ממש שבכל יום ויום הטעם הוא כי הצדיק על ידי תפלתו מיחד ומקשר כל העולמו' כנודע אצלנו וכנז' בהיכלות דבראשית ודפקודי ועל ידי היותו מתפלל עליו ביחוד ובקשר הזה תוכל נשמתו גם היא לעלות עם תפילתו למעלה ולהיות כי השבעה ימים ראשונים אפילו הצדיקים יש להם דין אז בימים ההם. ולכן שאל ממנו שאלה הנז' דתזיל לקברי ותבעי בעותך עלי כל שבעה יומין. עוד דבר אחר היה נוסף באלו שני הצדיקים כי הנה היו שנים חברי' משבע' החברים שנמצאו באדרא קדישא. וכבר הודעתיך כי שרש נשמותיהם הוא שרש אחד. גם הודעתיך כי ר' יהודה הוא מן החסד ור' יצחק מן הגבורה ועל ידי החסד מתמתקת הגבורה ונכללת ועולה ולכן בחר ר' יצחק בר' יהודה יותר מזולתו משבע' חביריו:
שם בדרמ"א ע"א ענין חסד חסדים גבורה גבורות כו' נתבאר בש' ההקדמות בספרי החדש בד' קכ"ד ע"א:
פרשת שמות
(דף כ"ד ע"א) מאמר בס' הזוהר בד"ב ע"א שו' א' וז"ל ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרי' את יעקב איש וביתו באו. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד. ומשכילים אילין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא יזהירו נהירין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה כו':
הנה כל האצילות בכללו גוף ונשמה מלבר ומלגו והמשכילי' הם יודעי מדין המסתכלים בפנימיות החכמה התחתונה בסוד נשמתא. וזה נקרא רזא דחכמתא פנימיות החכמה התחתונה ועל ידי כך נהרין ונצצין בזיו' דחכמת' עלאה כי נשמת החכמה התחתונה הוא זיו וזוהר החכמה העליונה בסוד כלת משה והיא הצלע נקודת י' בסוד י' בראש י' בסוף יוד משם בן ארבע יו"ד משם אדני כנודע וענין נהרין ונצצין הוא בסוד אור ישר מאיר מלמעלה למטה להם וזהו נהרין וסוד אור חוזר בסוד המראה המלוטשת כי כאשר יכה בה אור השמש יצאו ממנה ניצוצות מצד לטישותה ממטה למעלה וזהו ונצצין ולכ"א יזהירו יזהירו לאחרים דנקטי ויהבי מיין דכורין ומיין נוקבין וזה כדוגמת יסוד שיש לו שתי בחינות אלו בסוד יוסף הצדיק יבנימין הצדיק זה מיין דכורין וזה מיין נוקבין ושתי בחינות אלו האחד נקרא נהירו והשני נקרא נציצו וזמ"ש בזוהר נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שהוא סוד יסוד הנקרא נהר היוצא מעדן:
ודע כי עם היות שיש ליסוד שתי בחינות אלו כדפרישית והם יוסף הצדיק למעלה ובנימין למטה בתוך הנקבה העליונה כד"א בצאת נפשה כי מתה עוד יש בסוד עצמו למעלה שתי בחינות אלו ולפיכך נקרא חי העולמים בסוד תשעה מלמטה למעלה ותשעה מלמעלה למטה העולים ח"י וח"י הוא בתרין עלמין כי גם הוא חי בעולם הנקבה בסוד בנימין הצדיק וזמש"ה חי חי הוא יודוך וכדכתיבנא ושורש הדבר הוא כי ביסוד נסתיים הזכר העליון והוא הרקיע המבדיל בין מים למים והאור העליון המחיה את הספירות יורד עד שם ומכה בו בסוד בטש ביה כדמות המראה המלוטשה המפסקת שלא יעבור אור השמש ממנה ולמטה כי עומדת כנגד אור השמש כן רקיע זה מבדיל בין עלמא דדכורא לעלמא דנוקבא ואינו מניח לעבור האור למטה ועל ידי כך מכה בו סוד האור העליון בפנימיותו ויוצאין ממנו נצוצות כמנין האורות המכים בו ט' מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה וזמ"ש ודא רזא סתימא דאקרי הרקיע כי בחינת רקיע יאמר על ענין זה כי הוא רקיע המבדיל ומעכב אור העליון מלרדת למטה ולפיכך יש בו נהירו ונציצו כמ"ש בכל השאר. ולפיכך יש ברקיע הזה ככבייא ומזלי שמשא וסיהר' (ע"ב) כי כוכבים הם נשמות הצדיקים היורדין שם מהמוח העליון ועומדים שם ומשם יורדין למלכות. והמזלות (ד"ש די"ז ע"א) הם שנים עשר בסוד שש קצוות מן חסד ולמטה שש ממטה ולמעל' ושש מלמעל' למטה כנז' בתקונין כי אעפ"י שכל התשעה מכים ברקיע זה אין דומה הכאת השש קצוות לשאר כי כל אחד בחינה בפני עצמה יש לו ולפיכך מהשש קצוות יצאו י"ב מזלות ומת"ת ומלכות נעלמים יצאו שמשא וסיהרא וזה מצד הנשמו' שבו כי כמו שבמלכות מנשמות שבה נעשין מיין נוקבין כנודע כן ביסוד נשמות צדיקים שבו שהם הכוכבים כדפרישית הם הם המעלין תשעה מלמעלה למטה ואעפ"י שהת"ת מהשש קצוות הנז' מ"מ יש בת"ת שתי בחינות אם בחינת היותו בכלל השש קצוות ואם בחינת היותו בפני עצמו וכל אלו נקבעין ביסוד וסיהרא עם היות כי היא למטה מן היסוד עכ"ז שרשה בסוד ה' ד"ו ובסוד יו"ד וי' ו' ד' נחקק ביסוד ושרש זה בחכמה ובינה ומשם ירדו אל היסוד. ושאר בוציני דנהורא הם ה' ככבי לכת הנשארים וכנגדם ז' ספירות הבנין כי חמה ולבנה עם ה' ככבי לכת הם ז' ואל יקשה בעיניך כי ז' ספירות הם הם השש קצוות שהם המזלות כדפרישית כי שש קצוות אלו הם ביסוד עצמו בסוד שוקיו עמודי שש כי הוא מקבלם מלמעלה ונעשי' בו שנים עשר בסוד אור ישר ואור חוזר ובסוד נהירו ונציצו כדפרשית ולכן נקראים מזלות כי היסוד נקרא מזל להיותו מושך את הטיפה זרעית מהמוח העליון ואמנם שמשא וסיהרא ושאר בוציני נהורא שהם חמשה ככבי לכת כדפרישית הם שבע' ספירות הבנין עצמם המתגלים ביסוד ומשפיעים בו ועוד כי ששה קצוות הם בסוד ת"ת הכלול משש קצוות ושבעה ספירות הם כנגד ז' ככבי לכת ואין זה בשש קצוות כי אלו בת"ת עצמו לבדו בהכללו מהם וזה בבנין עצמו ודי בזה:
ודע כי כמו שהמלכות תקרא חכמה. כן חכמה שבז"א תקרא חכמה תחתונה בבחי' החכמה העליונה הקדומה ואליה כיון באומרו אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא שמסתכלין בפנימיית החכמה כי שבז"א בסוד נשמתא שהיא חכמה העליונה בסוד הדעת וזמ"ש נהרין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה וכמו שיש ביסוד תחתון תשעה מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה כן בסוד דעת המפסיק בין אריך אפין לז"א יש אלו וזמ"ש בזוהר נהירו נציצו דנהרא דנפיק מעדן שהוא סוד הדעת היוצא מעדן עליין ונכנס במוח ז"א ויש בדעת זה נהירו ונציצו כדפרשית והמסתכלין בפנימיות חכמה זו שהוא סוד הדעת נהרין ינצצין בדוגמתו ודעת זה יקרא רקיע עליון בסוד בינה הנקרא רקיע כנודע ואם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת ומצד היותו רקיע מפסיק בין אריך אפין לז"א יש בו נהירו ונציצו כדפרשית. ולפיכך נקרא רזא סתימא כי זה נעלם מאד ולפיכך יש ברקיע זה ככבים שהם הנשמות כי שם (ע"ג) שרשם בסוד עלמא דאתי וכן י"ב מזלי בסוד מזל שכאן מתפשט וכן שמשא וסיהרא וכל אינון בוציני נהורא שרשם בו בעלמא עלאה בסוד ויבנהו שבע שנים והדברים עתיקים:
שם בד' ד' ע"ב שו' ג' וז"ל נטיל פטרונא מההוא כרסייא כו' ביה זמנא הוה מדכר שמא קדישא עלאה כו' זכאין אינון נשמתהון דצדיקייא דאינון בההוא עדונא וידעין בה כו'. בזה תבין פסוק בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך דמדכר פטרונא שמיה ובו מתעדנין הצדיקים ודי בזה:
שם בדט"ו ע"ב שו' כ"ו וז"ל דכד הוה חמא ר' אבא חד אילנא דאיביה אתעביד עופא דפרח כו' לשון זה מוטעה שכתוב וענפא דפרד מיניה וצריך להגיהו כך ועופא דפרח מניה הוא ענין אותם העופות הגדלים מן האילן ונתלי' בחרטומיהם כנז' בהגהות סמ"ק וכנז' בדברי המפרשים שהאוכלן עובר משום שרץ העוף:
פרשת וארא
שם בדף כ"ז ע"א בסוף הדף וז"ל אמר ר' אלעזר בסטרא ימינא עלאה נפקי תליסר מבועין עלאין נהרין עמיקין כו' ארבע מאה ותשעין ותשעה יאורין ופלגא מסטרא דא ותצ"ט ופלגא מכאן כו'. ענין זה נתבאר אצלי בדרוש היחודים וע"ש כי שם ביארתים וצ"ע שם. והענין הוא מדבר בבחינת חיבור זעיר אפין ונוקביה בהיותם בסוד אחור באחור ועיין באדרת נשא בדף קל"ב ע"א בההוא עלמא קדמאה דאיהו אלף אלפין ורבוא רבוון מארי תריסין כו'. ושם ביארנו ענין אותם האלף מה ענינם ואיך הם נמשכין ומתפשטי' מן תרין כתפין עילאין כי (ד"ש ע"ב) כל כת"ף בגמט' ת"ק וב' כתפות הם אלף ואח"כ אלו הכתפות נעשו תרין עטרין הנקראי' חסד וגבורה והכתף האחד שהוא חסד נמשך וניתן אל זעיר אפין. והכתף השני הנקרא גבורה נמשך אל נוקבא דזעיר אפין ונמצא כי שתי הכתפים של הז"א הם כתף אחד בלבד ושתי הכתפות דנוקביה גם הם כתף אחד בלבד ועל כן אורך הז"א הוא ת"ק שנה. וכן אורך נוקביה. ולכן כאשר נתדבקו יחד שניהם אחור באחור לא היה רק כותל אחד מפסיק בין שניהם חצי עוביו לזה וחצי עוביו לזה. ולזה היה תצ"ט ופלגא מכאן. ותצ"ט ופלגא מכאן כי הכותל אשר באמצען נחלק חציו לזה וחציו לזה אבל אחר שננסרה הנקבה (ע"ד) מאחורוי אז מן הכותל האחד נעשו שני כותלים בשניהם ואז הם ת"ק שלמים לז"א כנגד הכתף של חסד שהיא בגימטריא ת"ק ות"ק שלמים אל נוקביה כנגד הכתף של הגבורה. והנה זה הכותל האמצעי שנעשה עתה אחד בו הם סוד בחינת האחורים. ולכן כל הדינים נמשכין ממנו. ולכן רישיה סומקא כוורדא בסוד אודם הדין. גם צריך לדעת כי כל ענין זה הוא בבחינת נצח והוד דזעיר אפין אשר כנגדם עומדת נוקביה אחור באחור וכבר ידעת כי האחורים הם בחינת הדינין. והנה יש כאן נצח והוד ויסוד של ז"א ונצח הוד יסוד של נוקביה וכל אחור אחד מאלו במקומו הוא סוד אלף יאורין ועוד י"ג אחרינן כמו שנבאר בע"ה. ונבאר בחינת נצח הוד יסוד של ז"א ומהם נקיש אל נצח הוד יסוד דנוקביה כי שם הוא גם כן ע"ד אלו:
הנה ידעת כי נצח והוד ויסוד נקראים צבאות ושם צבאות הוא בגימטריא תצ"ט והרי איך הנה"י הם בגימ' תצ"ט והנצח הוד יסוד דדכורא הם תצ"ט מכאן ונצח הוד יסוד דנוקבא מכאן הם תצ"ט אחרנין ולפי שהם מחוברין יחד אחור באחור אלו שתי פעמים צבאות שהם נצח הוד יסוד דדכורא ונצח הוד יסוד דנוקביה ואין ביניהם רק כותל אחד המחבר את שתיהם והכותל מתחלק חציו לשם צבאות הזה וחציו לזה לכן הם תצ"ט ופלגא מכאן ותצ"ט ופלגא מכאן שהם אלף חסר חד. באופן כי הם תצ"ט ותצ"ט שהם צבאות דנצח הוד יסוד דדכורא וצבאות דנצח הוא יסוד דנוקבא. ויש בין שניהם כותל אחד המפסיק בין ב' הצבאות האלו וזה הכותל נחלק לשני חצאין כנז' פלגא מכאן ופלגא מכאן. עוד צריך שתדע כי בהיו' אלו השתי צבאות מחוברין אחור באחור על ידי הכותל ההיא המפסקת ביניהם יש עוד באמצע שתי הצבאות האלו שהוא באמצע נצח הוד יסוד דז"א ונצח הוד יסוד דנוקביה יש שם באמצעם עוד י"ג יאורין אחרנין שית ופלגא מכאן ושית ופלגא מכאן ונמצא שמתחלק לכל אחור ואחור תק"ו ופלגא מכאן ותק"ו ופלגא מכאן וזהו סוד שתי שמו' של אבגית"ץ השם הא' של מ"ב כנודע והנה אבגית"ץ הוא בגימטריא תק"ו ולהורות על הי"ג יאורין הנז' שהם באמצע בין אחור לאחור כנז' לכן הושמו שתי אותיות י"ג באמצעית השם הזה א"ב מכאן ות"ץ מכאן וי"ג באמצע להורות כי הי"ג יאורין הנז' הם באמצעם כנז'. וכבר נודע כי שם מ"ב הוא גבורה והוא לפי שהוא בחינת אחוריים שהם סוד הדינין וכן הענין בנצח הוד יסוד שלה שתי אחורים אחרים באלו וכל הקליפות נאחזות מבחינת האחורים הנז':
(דף כ"ה ע"א) שם בדכ"ז ע"א שורה ט"ו ונ"ל אמר ר' אבא ודאי הכי הוא והשתא ידיעא הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן רוחא במיא ומיא ברוחא למהוי חד ועל דא כתיב הוא. הנה זה המאמר קודם אל המאמר שנכתב קודם זה האמנם להיות שלא נמצא מקומו האמתי בזוה' כתבתי במקום הזה כי היא קרוב אל מה שנבאר בע"ה:
מצאנו חילופים רבים בס' הזוהר כי פעמים קורא לאהרן כהן שהוא בימין ופעם אחרת אומר כי משה ואהרן בנצח והוד כנראה שאהרן שבשמאל גם למשה מצינו שפעם אחת קורא אותו לוי ופעם אחרת אומר שהוא בימין. והענין הוא במה שהודעתיך בענין שלש מתנות שנתן הקב"ה לישראל באר מן וענני כבוד כו' וע"ש היטב. ודע כי כאשר מתלבש היסוד של אבא תוך זעיר אפין בהגיעו בחזה שהוא בת"ת שבו במקום הגילוי אשר שם נפסק ונגמר יסוד דאימא ואז מתגלה ומאיר אל צד ימין דז"א. ואח"כ חוזר אור ההכאה ההיא לצד שמאל ואח"ך חוזרת ההכאה ההיא בסוד אור החוזר פעם שלישי ומאיר באמצע ויורד דרך היסוד דז"א. ואמנם המן היה מצד משה בהכאה הראשונה וענני כבוד מצד אהרן בהכאה שניה והבאר מצד מרי' בהכא' שלישי' וע"ש ושם יובן טעם ותשובה אל שאלות הנז':
פרשת בא
(ד"ש ע"ג) שם בדל"ז ע"ב שו' י"א וז"ל מה הוא כחצות כד"א בעלות המנחה בעלות גדיש כו'. זה יתבאר לך מפ' חיי שרה בדלק"ג ע"א שביארנו בענין יעקב משמש במרום כו' ושם נתבא' כי בחינת לאה היא אשר מתפשטת חצות לילה הראשונה עד החזה דזעיר אפין בלבד כדי להזדווג עם יעקב ואז היא נקר' ליל ואחר חצות הלילה היא מתפשטת למטה יותר עד סיום רגלי זעיר אפין ואז היא נקראת לילה כדמיון רחל הנקראת לילה והנה אם היה אומר בחצות בבי"ת היה נראה פירושו באות' הנקודה של חצות לילה ואין זה כונת הפסוק אלא לומר שכאשר לאה נחצית בחצי ז"א התחתון ומתפשט בחציו התחתון אשר זמן זה מתחיל מעת חצות לילה ואילך אז אני עובר בתוך מצרים כו' וזהו הסו' הנז' בפ' נך לך בדצ"ב ע"ב דקב"ה אקרי ממש חצות לילה והבן פירושו היטב כי לאה היא קב"ה הנק' חצות לילה ממש ואז הוא הזווג עם יעקב וזמ"ש ויאכל פרי מגדיו אלין נשמתין דצדיקיא כנודע כי בעת הזווג עולין שם נשמות הצדיקים מיין נוקבין והבן זה:
שם בדל"ח ע"ב שו' ה' וז"ל אלא הכי תנינן כתיב כי יהיה נערה בתולה נער כתיב (ע"ב) מ"ט (ע"ח שח"י פ"ה) משו' דכל זמן דלא קבילת דכר אתקריאת נער מדקבילת דכר אתקרי' נערה:
דע כי שם אדנ"י הוא מורה על הדין כי לכן נקראת דינא רפיא וכן אדנ"י בהיפוך אתוון הוא דינ"א ואמנם סוד האלף שבזה השם מורה על שתוף הרחמים אשר בו כי שלשה אותיו' האחרונות הם דין ואות אלף הראשונה הם רחמים והיא סוד שם אהיה שהוא רחמים. ובזה תבין למה זה השם נקרא דינא רפיא והטעם הוא לפי שיש בו שתוף הרחמים שהיא אות האלף המורה על שם אהיה שהוא רחמים הממתק ומרפא את שלשה אותיות די"ן אשר בו. וכבר ידעת כי שורש כל הדינין הם החמש גבורות הנודעות ואם כן כל גבורה מאלו החמשה נקראת די"ן. ואם תמנה חמשה פעמים די"ן הם בגמטריא ש"ך. והענין הוא כי החמשה גבורות הנז' הם מתפשטות עד היותם ש"ך ניצוצות גבורה וזהו סוד מ"ש בפ' פקודי בדרצ"ד סוף ע"ב ניצוצין זריק לתלת מאה ועשרין עיבר ובריר פסולת מגו מחשבה כו' כי אלו החמשה גבורות מתנוצצות עד סך ש"ך ניצוצי גבור'. ואמנם התבסמות ש"ך ניצוצות אלו הם ע"י אות האלף של שם אדני המורה על שם אהי"ה שהוא רחמים כנז' ונמצא עתה כי הה' גבורות שהם חמשה פעמים דין חזרו להיות חמשה פעמים אדנ"י ואינון דינא רפיא והנה ה' פעמים אדנ"י הם שכ"ה וזהו הסוד הנרמז באדרא רבא בדף קל"ב ע"ב שאמר ר' חזקיה מסתכל הוינא כו' נהיר וסליק לתלת מאה ועשרין וחמש עיבר כי עתה בהתנוצץ בהם אות האלף אז אתנהירו והיו לחשבון שכ"ה עיבר וכולהו נהירין ונציצין מצד האלף שנגלה בה (א"ש נ"ל כי אם תמנה גם כן החמשה אהי"ה הממתקים אותם פשוטים יהיו בגמ' ק"ה ותוסיפם על הש"ך דינין הנז' ויהיה מספר כולם תכ"ה כנז' לקמן בדכ"ז ע"א שו' י"ח וז"ל ארבע מאה ועשרים וחמש בוצינין למלכא כו' וע"ש מ"ש הרב ז"ל שהוא שם כה"ת) והנה נע"ר הם סוד ש"ך דינין הנז' עד לא אתבסמו וכד אתבסמו על ידי שם אהי"ה שהיא ה"א עלאה המורה על האלף שבשם אדנ"י ואתבסמו על ידי חמשה אלפין שבחמשה פעמים דין כנז' כנגד ה"א ראשונה של בינה הכוללת החמשה אלפין החמשה פעמים אור ואז נקראת נערה יתיר ה"א כי אז אתבסמו ונמתקו ואז היא בבחינת שכ"ה דינין ממותקים ואז קבילת עלה דכורא ואזדווגת ביה ולהבין הדבר הזה יותר בביאו' צריך להקדים לך כי הנה נודע כי בוצינא דקרדינותא היא סוד שורש הדינין והגבורות מתחילתם ולכך שורש זאת הבוצינא אגניז גו מיעוי דאימא כנז' בפ' האזינו (ע"ג) בדף רצ"ב ע"ב ולכן הוא הנותן משחתא וקצבה אל הספירות כי כל מדידה היא מצד הגבורה לפי שהחסד מורה התפשטות בכל הדברים אבל הגבורה והדין אינה מנחת האור העליון להתפשט למטה להאיר אלא בקצבה ומדה בשיעור הצריך להתפשט ולא יותר. ולכן זו הבוצינא מדד ועביד משיחן בכל הי"ס כולן ושורש זו הבוצינא היא בבינה לפי שמשם דינין מתערין כנודע. ואמנם כבר ידעת כי פסולת אלו הוא מבחינת אותם המלכים שמלכו (ד"ש ע"ד) בארץ אדום ואצטריפו ואתלבנו ומן המותר ממה שהוברר מהם נשארו אלו הסיגים והפסולת הזה כנז' בפ' פקודי בדף רנ"ד ע"ב כנ"ל וחושבנא דילהון הוא ש"ך עיבר וכל אלו הם הניצוצו' דזריק האי בוצינא ואיקרון עלמין קדמאי דאתחריבו כנז' בפ' פקודי ופרשת האזינו בדף רצ"ב ע"ב ניצוצא אפיק זיקין בזיקין לתלת מאה ועשרין עיבר כו'. ואמנם אח"כ על ידי אותם החמשה גבורות דינין קדישין הנז' בפ' נשא בדף קמ"ב ע"א ובדף קל"ז ע"ב בהם נתבסמו אותם מלכין קדמאין כמ"ש בפ' נשא בדף קל"ה והם סוד הש"ך דינין ובהתחבר עמהן חמשה גבורות הנז' נעשו שכ"ה כמנין נערה ונתבסמו על ידי חמשה הגבורות האלו שהם חמש אותיות מנצפ"ך וגם בזה תבין מ"ש בפ' תזריע בדף מ"ח ע"ב וז"ל תאנא מן בוצינא דקרדינותא נפקי שכ"ה ניצוצי כו' וסוד זה נרמז בפ' בלק בדף ר"ט ע"א תלת מאה ועשרין כו' זגין לסטרא דא כו' והם סוד פעמוני דגבורה שהיא נקראת זהב והם בכל ארבע קצוות הבינה:
(ע"ד) ודע כי יש הפרש בין אלו השכ"ה לאותה פ"ר של מנצפ"ך (עיין לעיל בדמ"א) כי אותם הפר של מנצפ"ך הם גבורות הזכר עצמו שאח"ך נתחברו בתוך נקוד' ציון שבה שהוא בחינת היסוד שבה אבל השכ"ה ניצוצות האלו הם סוד גבורות הנקבה עצמה והם בסוד המלכות שבה כי שם כל בחינות לבושיה והכלים של הספירה הזו שלה הם שם אדני כמבואר אצלי במקומו. וכבר ידעת כי חמשה פעמים אדנ"י הם שכ"ה כנ"ל ובשער המצות בפ' משפטים וע"ש האמ' ושם כת' וצ"ע (בדף נ"ו ע"א) במצות ולא ירבה לו נשים נתבאר באופן אחר יותר נאות כי השכ"ה דינין הם במלכות דאבא והם דינין דכורין והגבורות דמנצפ"ך הם במלכות דאימא והם נוקבין ועיין בשער הכונות דף ס"ו בתיקון המועיל שלא יתגרה יצה"ר באדם בסוד נוצר חסד לאלפים וע"ש היטב (ונתב' בשער הכונות בד' ס"ו ע"א):
אמר עוד אוף הכא ליל עד לא קבילת דכר כו'. דע כי ליל הוא לאה בזמן חצות לילה הראשונה כי אז אינה מתפשטת בפנים דזעיר אפין אלא עד החזה ומזדוגת עם יעק' ואז היא דין אבל אחר חצות היא מתפשטת למטה עד מקום רחל הנקראת ה"א אחרונה ואז יש בה יותר רחמים ולכן נקראת לילה בהא יתירה וזהו ליל שמורים כו' הוא הלילה כו':
פרשת בשלח
(דף א' ע"א) ד"ן ע"א וז"ל ויסע מלאך האלהים גו' מתניתין עד לא אשתקע אוירא דכיא. ואית דגרסי עד לא אשתכח אוירא דכיא ולא נהיר אבנין נקיבן הוי סתימן וכו':
כבר הודעתיך כי נצח הוד יסוד דז"א נעשו שלשה מוחין בנוקביה ושלשה מוחין דזעיר אפין נעשו מנצח הוד יסוד דאימא וכמו שהיסוד דזעיר אפין נקרא אמא דכיא כך נקודת ציון של הבינה נקראת אוירא דכיא והיא בחינת היסוד שבה ולשון אוירא דכיא זה תמצאהו פעמים הרבה בס' הזוהר בשתי האדרות. וכאשר נקודת ציון שהיא היסוד של הבינה נכנסת ומתלבשת ונשקעת תוך גולגלתא דז"א אז נעשה לזעיר אפין בחינת הדעת וזכור כלל זה. וזמ"ש עד לא אשתקע אוירא דכיא כלומר טרם שנכנסו נה"י דאימא להיותם בבחינת מוחין ברישא דזעיר אפין להאיר שם אשר אז נכנסה גם כן אוירא דכיא דאימא גו רישא דז"א ונשקעה בתוכו. יאמר כי טרם היות הדבר הזה היה עדין הזעיר אפין בגו מעהא דאימא כי בהיות זעיר אפין בסוד העיבור. ולכן אבנין נקיבן הוו סתימאן כלו' כי בהיות זעיר בסוד העיבור גם נוקביה הנקראת מלכות היתה שם עמו גם כן. והנה המלכות הנקראת אבן בסוד משם רועה אבן ישראל. ובסוד אבן מאסו הבונים. ואעפ"י שבפ' כי תשא ברעיא מהימנא אמרו אבנא למשקל בהדא איהי יו"ד עכ"ז פירושו הוא על המלכות הנקראת גם היא יו"ד תתאה. וכבר ידעת כי כל האורות העולין מתתא לעילא הם בחינו' אורות נקבות. וזהו סוד האור שאנו מכנים וקוראין אותו בשם אור המקיף והבן זה מאוד בסוד נקבה תסובב גבר. וזה האור המקיף הוא הנקרא אבנין ואמר כי זה האור הנקרא בשם אבנין היה אז האור סתום וסגור בתוכם לפי שאלו הם בחינת מיין נוקבין תתאין ואז לא היו יכולין לעלות כי האור המקיף הם סוד בחינת מיין נוקבין והבן זה:
אמר עוד תלת רוחין דכלילן בתלת הוו שקיען פירוש כי כמו שביארנו שהמלכות היתה שם בסוד העיבור כמו כן (ד"ש די"ח ע"א) זעיר אפין היה בעיבור שם. והיה בבחי' תלת דכלילן בתלת וכמו שבארנו בכמה מקומות בסוד תלת כלילן בתלת מה ענינו. ושם הודעתיך כי אז היה בסוד וי"ו זעירא שבתוך הה"א ראשונה והוא תלת ניקודין שמתחלקת אות ו' הזאת רישא וסופא ואמצעיתא כזה. ואז היו שקועים בתוך הבינה. אמר עוד ומיין סתימן תחות נוקבי בשבעין ותרין אתוון אתהדרו לאתרייהו פירוש זה יובן במ"ש בפ' אחרי מות בדף מ"ז ע"ב תאנא אתחברת ה"א עילאה ברחימותא כו' אתיא חסד ופריש לון ונפקו גזעין מתחות לעילא ואתפשטו ענפין ואסגיאו כו'. והענין הוא כי המיין נוקבין אשר הם סוד אור המקיף כנז'. והם בסוד מתתא לעילא ולכן נפקו גזעין מתחות לעילא ואז אתא חסד ופריש לון בסוד הנסירה והחזירם אפין באפין. וזמ"ש ומיין סתימן תחות נוקבי שהם המיין נוקבין הנ"ז שהיו אז סתימין עדיין ולא היו (ע"ב) מעלין מיין נוקבין. אתהדרו לאתרייהו על ידי ע"ב אתוון שהוא סוד ע"ב אותיות שנקרא חסד שהוא בגמטריא ע"ב והוא אשר העלה אותם למעלה בבחי' אפין באפין. ובתחילת ביאור אדרת האזינו יתבאר היטב התוספתא הזאת בענין זעיר אפין כאשר הוא תלת כליצן בתלת. גם במה שביארנו בכונות ק"ש שעל המיטה יתבאר לך כי אוירא דכיא הוא בחינת היסוד והדעת של חכמה אשר הורישו. אל הבינה בביאה ראשונה לעשותה כלי ע"ש:
שם דנ"ד ע"א וז"ל ובההיא שעתא דנפק לנחתא לארעא בזרעא דלוי אתתקנו ארבע מאה וכ"ה בוצינין למלכא כו' (עיין במאמר רז"ל דל"ה ע"ב מ"ש מהרש"ו ז"ל באופן אחר ובש' רוח הקודש דל"ה יחוד ד' ובד"ן ע"ב) שמעתי אומרי' משם מורי ז"ל בביאור לשון הזה כי הענין הוא רומז אל שם כה"ת היוצא מן ר"ת כ'ל ה'נשמה ת'הלל יה והוא יוצא מן שם י"ה באופן הזה יו"ד פעמים ה"י הם ש' ויו"ד ה"י עצמו הרי של"ה. ועוד יש בו גם כן שלשה מילוים שהם יוד הי יוד הא יוד הה. והם בגמטריא צ"א ועם של"ה הרי תכ"ח (א"ש עם הכולל). וכולו הוא משם יה וזהו כ'ל ה'נשמה ת'הלל י'ה כי מן יה יוצא ר"ת כ'ל ה'נשמה ת'הלל. ויען השם הזה נעשה על ידי הכאת יו"ד בה"י כנז' לכן נקרא גם כן כה"ת לרמוז שנעשה על ידי הכאות הנז':
פרשת יתרו
בתוספתא דף ס"ח ע"ב וז"ל ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען כו' היכל הזה הוא הבינה ואתחפייא בשית יריען הם מחסד ועד יסוד דזעיר אפין כנודע כי בינה עלאה נגנזת תוך בינה דזעיר אפין ומשם ולמטה עד היסוד יש שית יריען והם סוד אות וז' ראשונה הנגנזת גו אות ו' הנקראת שית יריען ודע כי החסד יש בו מציאות אחד אשר על שמו נקרא יומם ונתבאר בפרשת אמור שהוא משום דאזיל עם כולהו יומין. פירוש כי הוא מתפשט בכל שאר החמשה ספירות אשר למטה ממנו כי הם אינם יכולים לקבל הארה עליונה אם לא באמצעות החסד הזה הנמשך ואזיל בכולהו. ונמצא כי הם שית חסדים שהם שית יריען הנז'. אבל הראשונה מכולן כולה חסד ואינה נכנסת במספר עמהם אבל החמשה ספירות אחרות יש בהם מציאות החסד ואינן חסד גמור אלא שבתוכן מתלבשין חמש יריען דחסד כנז'. וזמ"ש אינון שית יריען אינון חמש לגו. פירוש כי לגו מהנהו חמש ספירות נמשכין בתוכן ה' יריעות החסד כי הראשונה אינה בכללן לפי שהיא לגו מכולהו חמש יריען הנז'. וזמ"ש בגו אינון יריען קיימא חד מרקמא שהוא בחינת החסד העליון עצמו הנקרא יומם המתפשט לגו מאינון חמש. וטעם היותה נקראת מרקמ' הוא לפי שהיא הנותנת ציור וגוון לכל החמש ספירות אשר תחתיה ולכן נקראת מרקמא. רוצה לומר נותנת כח ציור וריקום וגוון בה' ספירות שתחתיה. והנה זו היריעה המרקמא היא היותר סמוכה אל הבינה והבינה אתחפייא בגו האי יריע' מרקמא וזמ"ש בההיא יריעה רוצה לומר המרקמא (ע"ג) אתחפיא ההוא היכלא שהיא הבינה שנחפית ומתלבשת בתוך זו היריעה הפנימי' שבכולן. ועיין לקמן בפ' תרומה דף קל"ט ע"א ובפ' אמור דק"ג ע"ב:
שם דף ס"ט ע"א וז"ל בלעם לא תב ולא אהדר כו' זה תבין ממה שהודעתיך איך נתגלגל בנבל הכרמלי בסוד ויהי לאבן הנז' בנבל. וע"ש באורך ענין הגלגולי' ההם איך נתפשטו:
שם דף פ"ח ע"ב וז"ל. אמר ר' אלעזר לאבוי אלין סעודתי איך מתתקנן אמר ליה ליליא דשבתא כתיב והרכבתיך על במתי ארץ כו'. הנה סוד השלשה סעודות כך הם הראשונ' (ד"ש ע"ב) שהיא של הלילה היא כנגד חקל תפוחין קדישין. והשנית של הבקר היא סעודת עתיקא קדישא. והשלישית היא סעודת ז"א. והענין הוא כי השבת הוא סוד התדבקות הב"ת בש'. שהם ג' אבות ש' ב"ת והיא עולה למעלה מנצח הוד שהם תפוחין. והם נקראים תפוחין לפי שהם כמו התפוח כלולים מלובן ואודם. אלא שזה אודם נוטה ללובן. וזה לובן נוטה לאודם. לפיכך נקראים שדה תפוחים. כי ש' בסוד שלש אבות וד' וה' בסוד ד"ה מיהודה. שהוא קודם הזווג ואחר הזווג. וכנגד סעודה זו נאמר והרכבתיך על במתי ארץ ע"ל דייקא כי עולה למעלה מנצח והוד. ועליה זו שהיא עולה למעלה מנצח והוד היינו מנצח והוד דידיה שהם במתי ארץ דייקא. ועולה על נצח והוד של הזכר דהיינו ת"ת. והם נקראים תפוחין קדישין. בסוד קדש היא לכם. ולפי שמכניסין ומבשילין הזרע העליון היורד מהמוח הנקרא חכמה והיא קדש. ולפיכך נקראים תפוחין קדישין. ולפיכך בקידוש הלילה אנו מזכירין ל"ה תיבות כנגד ל"ב שבילין. וכנגד שלשה אלו שהם נה"י כנ"ז בס' הזוהר לרמוז שנתעלו שלשה שלה ועלו למעלה על הג' של הזכר העליון ונתדבק באבות וכאשר תתעלה היא ותתדבק באבות בהכרח יתעלה גם כן הזכר העליון על ידה בסוד ג' אחרונות שבו ויעלו אותם השלושה למדרגת אבות בימי החול ולפיכך בקידוש שהוא כנגד הזכר יש בו גם כן ל"ה תיבות שהם כנגד ל"ב שבילין. וג' כנגד נה"י של הזכר שגם הם נתעלו ממה שהיו. ואין ספק כי שניהם יתענגו בעדן העליון כי שלשה אחרונות שבשניהם עלו למדרגת אבות. וג' אמצעיות למדרגת מוחין וג' ראשונות בחיק אבא ואימא. ושניהם שהם שם ההוי"ה ושם אדני. שהם ז"א מתענגים על ה' ממש. וזהו אז תתענג על ה' על ה' דייקא אלא שאין זה השפע מגיע אלא להם ואנחנו מקבלים שפע מעל במתי ארץ לבד. ולפיכך סעודה זו היא כנגד והרכבתיך על במתי ארץ בערכנו כי אין אנו מקבלים השפע כי אם מעל במתי ארץ בסעודה ראשונה עד בא הסעודה השניה כי אז היא סעודת עתיקא קדישא שאנו מקבלים שפע מעתיקא קדישא ממש ומפני זה נזכר בכתוב אז תתענג על ה' קודם והרכבתיך על במתי ארץ שלא כסדר הסעודות כי גם סעודה ראשונה יש בה קבלת שפע מעתיקא קדישא אלא שהיא לעצמה ואנחנו מקבלים שפע מעל במתי ארץ והיינו דקאמר אז תתענג על ה' ולא קאמר אענגך על ה' כדקאמר והרכבתיך על במתי ארץ אלא אמר אז תתענג סתם (ע"ד) וקאי אחקל תפוחין קדישין שתקבל היא עצמה עונג מעתיקא קדישא בסעודה ראשונה. ולפיכך נזכר קודם לוהרכבתיך וקאי נמי עלינו בסעודה שניה שאנו מקבלים שפע מעתיקא קדישא ממש בזו הסעודה השניה ואמנם סעודה זו הב' היא סוד התעלו' הבנים הנעימי' בן ובת לאבא ואימא בסו' בנים ויהיה הוא נכלל בחלקיו בתוך אבא עלאה בבנים שלו והיא נכללת בחלקיה בתוך אימא עלאה בבנים שלה. כי כבר ביארנו כי סוד סעודה ראשונה הוא התעלות ג' אחרונות שבשניהם למדרגת אבות. וג' אבות למדרגת מוחות. וג' מוחות בחיק אבא ואימא. אמנם סעודה שניה היא היות ג' אחרונות שבשניהם מדרגת מוחות. וג' אבות במדרגת ג' אחרונות שבאבא ואימא וג' מוחות במדרגת ג' אבות שבאבא ואימא. וכאשר תדקדק בענין שכתבנו תמצא שסעודה אחת לא השיגו הבנים הנעימים מאבא ואימא אלא בסוד ג' אחרונות שבהם וזהו סוד חקל תפוחין קדישין בסוד קדש קדשים לפני ולפנים. וסעודה שניה השיגו הבנים הנעימים מאבא ואימא בסוד ג' אבות שבהם ולפיכך תקרא סעודה זו סעודת' דע"ק כי עד שם התפשטות הכתר בסוד ג' אחרונות שבו והדברים עתיקים. ולפיכך נקרא קידוש זה קדושא רבא בסוד צומא רבא. ואמנם סעודה ג' הוא סוד התעלות ז"א כולו בתוך אבא ואימא עלאה ג' אחרונות שבו בג' אחרונות שבהם. וג' אבות שבו בג' אבות שבהם. וג' מוחות שבו בג' מוחות שבהם. וזו נקראת נחלה בלא מצרים כי אין קליפה שולטת שם כיון שכולו נכלל באו"א עלאין ולא נשאר ממנו כלום למטה כסדר אצילותו הראשון. וכאשר יעלה למעלה ויהיה נכלל כולו באו"א יהיה סמוך למצח העליון בסוד ג' ראשונות שבעתיקא וזהו עת רצון. ואמנם עליה זו לא תשיגהו הכלה רק החתן לבד. ולפיכך נקראת סעודתא דזעיר אפין ואנו מתפללין שגם הכלה תשוב למדרגה זו. וזהו ואני תפילתי לך ה' עת רצון וכבר ידוע שהיא נקראת תפילה וע"ת וסוד ואני לחבר אני עם ו'. ולפיכך אנו קורין במנחה בס"ת בשבת להדביקה עם בעלה (ד"ש ע"ג) שהוא תורה שבכתב וקורין שלשה לבד כי זהו ההפרש שיש בינה לביני בשעה זו כי ישארו ממנה ג' למטה שלא נכללו בעולם העליון. ומפני היות ז"א נכלל כולו באבא ואימא הדיני' שבז"א מתבטלין אע"פ שהוא זמנם כי מסתכל בו המצח העליון בעלותו שם סמוך לו. וכל העולמות בהשקט ושלוה כי המצח העליון יתיב על כורסייא דשביבין דנור לאכפייא לון והנה כאשר תפקח עיניך תראה כ
י סעודה זו עם היותה של ז"א היא גדולה מכולם. ולפיכך אין אומרים בה קידוש כלל כי נעלמה מאוד. כי שם מקום האכילה ולא השתיה וזהו והאכלתיך נחלת יעקב אביך. וכד"א אכלו רעים לעילא. שתו ושכרו לתתא כנז' בס' הזוהר בפ' ויקרא בדף ד' ע"ב שנקראים רעים משום דיתבי באחדותא ברעותא וחביבותא דלא מתפרשן לעלמין והיין אעפ"י שהוא לפעמים משמח בסוד מיתו' הדינין הרי הדין ניכר בו עכ"פ. ואמנם בשעת סעודה ג' זו אין הדינין ניכרין כלל והכל רחמים גמורים. ולפיכך נסתלק משה בשעה זו ולא בבקר להראות שנתעלה בסוד הרחמים הפשוטים. ואמנם הוצרכו ג' מ'שה י'וסף ד'וד להסתסק בשבת לצורך ג' שבמלכו' (ד"ב ע"א) הנשארות להעלותם למעל' עם בעל' ודי בזה:
שם דף צ"ב ע"ב וז"ל ואינון תרין אתוון סלקין ונחתין ונהרין ומתעטרין כ"ב אתוון כללא דאוריתא בטשי בתרי אתוון קדמאי וסלקי לחד כו'. ענין זה הוא בשבח שתקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בתפילת שחרית דיום השבת אל אדון על כל המעשים כו' והנה אמר כי שתי אותיו' האחרונו' מן האלפ"א בית"א שהם ש"ת. אשר הם כללא דאורייתא רוצה לומר שכוללין כל האותיות לפי שהם סיום כל האלפא ביתא כאשר אלו שתי אותיות ש"ת מבטשי בשתי אותיות הראשונו' שהם א"ב אז יוצא מן אותיות ש"ת שית שבטין ושית שבטין שהם כנגד י"ב תיבות שיש בשבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת כו' עד וחיות הקדש ששה באות ש' וששה באות ת'. וכאשר הוא להפך שאותיו' א"ב מבטשי בשית. אז יוצאין מן א"ב ה' וה' אתוון שהם אל אדון כו' ברוך ומבורך כו' ואלו הם סוד המלכא קדישא. אבל בחינת הכרסייא קדישא דמלכא קדי' יתיב עלה הם י"ח תיבו' אמצעיו' מן ג' ועד ר' ובכל אחד ואחד ד' תיבות הרי כולן ע"ב תיבין. וכל זה תבין מן פ' תרומה בדף קל"ב ע"ב. ומ"ש לעיל ועאל במרגלא תתאה ואתישב שמא אחרא תחותיה ואיהו י"ה כו' זה תבין במה שביארנו בביאור מ"ש ז"ל פסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם וע"ש. תם:
פרשת משפטים
דף צ"ד ע"ב וז"ל. תא חזי בר נש כד אתייליד יהבין ליה נפשא דבעיראן מסטרא דדכיו כו' זכה יתיר כו'. כבר ידעת כי חסר הלשון הזה וכך צריך לומר ת"ח בר נש כד אתייליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירן מסטרא דדכיו מסטרא דאילין דאיקרון אופני קדש. זכה יתיר יהבין ליה רוחא מסטרא דחיוון דאינון חיות הקדש. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסיא כו'. ואמנם צריך שתדע כי אין זה אלא בנשמה חדשה שעדין לא נתגלגלה כלל. ולכן היא הולכת ונוספת בסדר המדרגות. נפש ואח"כ רוח ואח"ך נשמה. ואינו תלוי בענין השנים רק בזכיות בלבד. אמנם מי שהוא מגולגל מבחינת נפש אינו יכול ליקח עוד כל ימיו חלק הרוח וכשימות אחר שישלים הנפש יחזור ויתגלגל לתקן הרוח. וכן הענין בנשמה ובדרוש הגלגולים הארכנו בזה וע"ש:
שם דצ"ה ע"א וז"ל מאן הוא נחשא דפרח באוירא ואזיל בפרודא כו' זה יובן במ"ש בפ' בלק בדף קצ"ו אשר הלך חשכים אשר הלכו מבעי ליה. אמר ר' אלעזר בגין דאינון שריין בחיבורא ומיד אתפרשאן. הלך חיבורא. חשכים אתפרשאן כו' ושני מאמרים האלו יובנו בסוד העגלים שעשו בני ישראל בצאתם ממצרים ושעשה ירבעם. ולכן נבאר תחילה עניינם:
כבר ידעת כי הקליפה אצל הקדושה כקוף בפני אדם. והנה בקדושה היא ז"א ונוקביה מחוברים אחור באחור. ואח"כ ננסרו ואח"כ הוחזרו פנים בפנים. ונודע מה שביארנו בפ' תצוה. על אותן תרין נקודין שיש באדם האחת היא אות. יסוד ברית קדש ולמעלה ממנה יש נקודה אחרת והיא נקודת הטיבור. ושתי נקודו' אלו התחתונה היא (ע"ב) ביסוד. והעליונה היא בבינה כנז' אצלנו שם. ולכן הטיבור סתום בסוד בינה עלמא סתימא ואינו נפתח אלח בהיות התינוק בסוד עיבור בעלמא דאתי במעוי דאימא ואז התינוק יונק משם. ושתי נקודו' אלו הם מצד הפנים. אבל (ד"ש ע"ד) בצד האחורים של האדם אין נקודה באחור מכנגד נקודת הטיבור לפי שאין אחיזה אל החצונים במקום הבינה. אמנם יש נקודה אחת כנגד נקודת היסוד. והיא הנקראת נקוד' האחורי' כי שם יש מקום אחיזה אל החצונים. ולהיות כי אותו הדור שיצאו ממצרים היו מבחינת הבינה עלמא דאתי כי הנה לסיבה זו לא נכנסו לארץ אבל מתו במדבר כמבואר במקומו ולכן רצו הערב רב אשר ביניהם לתת אחיזה אל הקליפות אף גם בנקודת הטיבור מכנגדה בצד האחורים ולהתאחז אף בבינה. ונודע כי מן הטיבור היא התחלת בנין המלכות מצד האחור כנז' באדרא בטיבורא שארי ובטיבורא שלים. ולכן עשו העגל כלול מזכר ונקבה מחוברים אחור באחור. וזמ"ש קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו בלשון רבים. והענין הוא כי בהיותם אחור באחור נמצא שיש אל העגל הזה פנים נראים משני צדדיו. ואחורים מכוסים ומחוברים וזמ"ש אשר ילכו לפנינו כלומר שבהיותם נעשים בסוד חיבור אחור באחור הנה ילכו לפנינו בבחינת פנים כי פנים שלהם ניכרין. ואחוריהם נכסין. ומילת לפנינו הוא מלשון פנים וכבר ידעת מ"ש בזוהר שיר השירים כי לא חזרו ז"א ונוקביה דקדושה אפין באפין עד שלמה המלך ע"ה כשבנה בית המקדש אבל בימי משה בדור המדבר עדין היו אחור באחור לעולם. ולכן גם הערב רב עשו העגלים בסוד אחור באחור דוגמת הקדושה ומ"ש עשה לנו אלהים הוא כי משם אלהים הוא אחיזת כל הקליפות כמבואר אצלנו בסוד תיקון הגאוה והליצנות וע"ש. גם צריך שתדע כי סוד שם אלהים הוא ה' אותיות מנצפ"ך שהם בחינת ה' הגבורות הנודעות. ושתי אותיות מ"י הם בחינת הב"ל בן אדם הראשון והוא סוד מי אסף רוח בחפניו כי הוא סוד החוטם האוסף ומקבץ כל החמש גבורות למקומם ושם מתבסמין ונמתקים לפי שכולם חוזרים ועולים בחוטם בסוד גבורה אחת בלבד בבינה. וזהו סוד פסוק וכבס האוסף את אפר הפרה כי היא הבינה האוספת אשר היא בסוד החוטם האוספת את הרוח לתוכה ומה שהיו בתחילה ה' גבורות שהם סוד פרה שרוצה לומר פ"ר ה' שהם ה' אותיות מנצפ"ך העולים פ"ר חזרו עתה להתאחד ונעשו אחד וזהו לשון אפ"ר רוצה לו' פ"ר א'. לפי שכולן נכללו עתה כאחד בסוד החוטם ושם נתבסמו. וג' אותיות א'לה הם בחינת קין בן אדם הראשון וסודם א' הוא הזרוע אשר משם בחינת קי'ן כנודע אצלינו. ול' היא היד וה' הם חמש אצבעות היד. ולפי שהערב רב מבחי' קין לכך אמרו אלה אלהיך ישראל לרמוז אל אותיות אל"ה של שם אלהים ועכ"ז היו רוצים להמשיך אליו גם בחינת הב"ל. שהוא בחינת הבל היוצא מן החוטם והפה וזמש"ה זובחי אדם עגלים ישקון כי סוד הנשיקה היא בפה וכן ר"ת של י'דע ש'ור ק'ונהו ו'חמור הוא יש'קו וארז"ל שהערב רב היו מנשקין את העגל. וענין נשיקה זו היתה כונתם להוריד אליו הבל הדינין והגבורות של הפה ושל החוטם כנז' אצלנו (ע"ג) לקמן ד' בסוד קי"ן והב"ל איך מתחלקים בענין החמש' גבורות וזה לוקח שתיהם. וזה שלש הנשארים ואם היו ח"ו יכולין להמשיכם היה העולם אבד לפי שהיו הדינין והקליפות מגיעין עד הבינה אבל לא עלה בידם רק ג' גבורות אלה לבד. אלא שעכ"ז בכח שתי גבורות הפה והחוטם הנרמזים במ"י של אלהים מהם עשו את העגל. וזהו סוד שם הקדוש יל"י שהוא בגמטריא מי ונרמז בר"ת י'שראל ל'א י'דע וזהו מ"ש רז"ל כי היה שם הקדוש חקוק על טס של זהב שהעלה בו משה לארונו של יוסף. והשליכוהו לכור הזהב ויצא העגל הזה והוא סוד השם הנז'. וזכור ענין זה כי שם הזה של יל"י הוא בחי' שתי הגבורות הנז' של החוטם ושל הפה שהם ב' אותיות מי של אלהים. והרי נתבאר ענין העגל שעשו ישראל שהיה בבחינת אחור באחור בלבד כדמיון הקדושה כקוף בפני אדם וכאשר בא שלמה ובנה בית המקדש החזירם פנים בפנים לז"א ונוקביה דקדושה וכשבא ירבעם אח"ך רצה להחזיר גם הקלי' פנים בפנים ולנסור את שני העגלים ועשאם שנים. ואת האחד נתן בבית אל והאחד נתן בדן. ואמנם לא עלה הדבר בידו להחזירם פנים בפנים בחבור ממש. אמנם אחר שנסרם לשנים נשארו בפירודא ולא אתחברו אפין באפין וזהו סוד הנחשא דפרח באוירא היא סוד הקליפה אשר רוצה להתדמות אל הקדושה כקוף בפני אדם והתחילה להיותם שארי בחיבורא. רוצה לומר שאני רוצה לומר בחיבור אחד בסוד אחור באחור. אבל כאשר ננסרו ונפרדו לא עלה בידם להתחבר אפין באפין. אבל נשארו נפרדין לש
נים ולא נתחברו עוד וזמ"ש וסיים בפירודא. כי אם ח"ו (ד"ש די"ט ע"א) היו מתחברים אפין באפין היה העולם חרב. ועתה נבאר הדבר הזה גם בתחילת ברייתו של עולם כי הנה בתחיל' היו הקליפו' מחוברין אחור באחור דוגמת הקדוש' וכאשר בא ע"ש אשר אז ננסרו דכר ונוקבא של הקדוש' כדי שיוכלו להתחבר אח"כ ביום שבת עצמו להזדווג אפין באפין ולא בחול. ננסרו גם זכר ונוקבא של הקליפות. ובבא יום שבת דמעשה בראשית חזרו ז"א ונוקביה דקדושה אפין באפין ונזדווגו יחד אבל הקליפה שאין לה אחיזה ביום השבת לא יכלה לחזור פנים בפנים. ונשארו זעיר ונוקביה דקליפה ננסרין ונפרדים זה מזה ולא אתחברו פנים בפנים (א"ש וזהו סוד מ"ש הכתוב בפסוק מזמור שיר ליום השבת כו' יתפרדו כל פועלי און) נמצא כי הקדושה עם שבאמצע היה פירודה שהיא הנסירה. אמנם שארי בתחי' בחיבורא בהיותם אחור באחור וגם בסיום סיים בחיבורא והוחזרו אפין באפין בחיבור גמור. ונמצא כי הפירוד שבאמצע היה בתכלית החיבור האחרון המעולה. אבל הקלי' שארי בחיבורא בבחינת אחור באחור. ואח"כ ננסרו ונשארה בסיומא בפירודא כי עוד לא הוחזרה אפין באפין:
שם בדף צ"ה ע"ב ענין ההוא טיקלא דעשיקת נשמתין ביארתיו בביאור סוד הק"ש שעל המיטה וע"ש בדף ע"ט ע"ב:
שם בדף צ"ו ע"א ענין שם אלהים שהוא מתפשט לתתא עד הקליפין נתבאר אצלי בתיקון הגאוה והליצנות ובדרוש סוד אהבה והירא' (ע"ד) גם נתבאר באורך באדרת נשא בדף קפ"א ע"ב במ"ש יתיב על כרסייא דשביבין דנור לאכפייא לון כו' ע"ש דרוש נפלא:
שם דף צ"ז ע"ב וז"ל אלא שארה כסו' ועונת' לא יגרע אלין אינון תלת שמהן עלאין כו'. הנה נתבאר אצלנו בדרוש שמות הספירות כי שם זה של אלוה הוא בחסד של ז"א וע"ש גם אומרו ועונתה דא משיכו דעלמא דאתי נתבאר אצלינו בפ' תרומה בדף מ"ו ע"ב בסוד שם אכתריאל יה ה' צבאות כו' וע"ש. ומ"ש ועונתה דא ה' צבאות כו' פירושו הוא. כי הנה"י של הבינה נקראים ה' צבאות. והם מתפשטין ונמשכין בתוך ז"א. ולכן נקראים עונה טמירא כי אותו היסוד דבינה טמיר תמן וגם כל הג' הנז' שהם שארה כסותה ועונתה ביארתים בענין דרושי יום הכפורים שנאסרו בו בה' עינוים אכיל' ושתיה ורחיצה כו' ושם ביארנו שארה שהיא האכילה ועונתה שהיא תשמיש המטה. אבל כסותה לא ביארתי שם והנה ענינה הוא שם ס"ג שבבינה שבו ג' יודין ואלף שהיא שם ייא"י שהוא בגמטריא אל מן אלוה אשר באל זה מתכסין ז"א ונוקביה הנקראי' ו"ה מן שם אהוה וזהו אלוה אל וה כנדרש בפ' לך לך וע"ש:
שם דף צ"ז ע"ב וז"ל ואם לבנו יעדנה כו' אמרו ליה דידכר יומא דתלגא דאזדרעו פולין כו' כבר הודעתיך ענין ג' המוחין של ז"א בזמן קטנותו אשר הם שמות של אלהים במילויים ויש בכל אחד מהם ב"ן אותיות בסוד פשוטו ומילויו ומילוי מילויו וכאשר בא זמן הגדלות יורדין אותן המוחין דקטנות למטה בגרון ושם הם נעשים בחינת אותם הפולין. שיש בראש שני הסימנים אשר עליהם אמרו בגמרא שאם שחט במקום הפולין טרפה ולמטה מהם כשירה וכונתו לומר שאז ביום ההוא נתעסקו בדרוש ההוא ושם ביארנו פירוש הפסוק הזה:
שם דף צ"ח ע"ב וז"ל ופגע באינון נשמתין דגיורין כו' זה תבין במה שאמרנו בדרוש הגלגול וגם לעיל במאמר ס' הזוהר בד' צ"ד ע"ב וז"ל ת"ח בר נש כד אתייליד כו' וביארנו זה כי מי שהוא מגולגל מפעם אחרת פירוש שכאשר בא פעם ראשונה בעוה"ז והיו בו נפש ורוח ונשמה ופגם וחטא בשלשתם והוצרך לבא בגלגול לתקן פגם הנז'. ואף אם יתקן תכלית התיקונים אי אפשר שיזכה אלא על הנפש לבדה. כי כיון שהרוח לא נתקן אי אפשר לו לבא להתחבר בנפשו הנתקנת וכן הענין בנשמה. אמנם אותו הרוח מתגצגל בגוף אחר. וכיון שאי אפשר אל הרוח בלתי נפש כסא אליו לכן לוקח הרוח הזה נפש אחד של גר תמורת נפשו ורוכב עליה ומתלבשת בתוכה ומתקן מעשיו עד שיתוקן. ואח"כ אות' הנפש שלו הנתקנת יכולה לבא ולהתחבר עם הרוח הנז' אשר גם הוא נתקן:
שם בדף צ"ט ע"ב וז"ל ובג"כ ההוא רוחא דשביק בההוא מנא תמן הוא כו'. ענין זה ביארתיו בדרוש אחד שביארתי בסוד אדם הראשון וחוה איך נוצרו על ידי זווג אחור באחור (ד"ש ע"ב) גם תבין משם מה ענין ביאור שם של מיין נוקבין. וזה (דף ג' ע"א) הדרוש ביארתיו בפרשת פקודי דף רנ"ד סוף ע"ב בדרוש ענין אותם השכ"ה ניצוצין דאתברירו במחשבה דזריק נצוצין לש"ך עיבר וע"ש גם עיין באדרת נשא בדף קל"ה ע"ב. בענין אשא דכיא ואוירא דכיא כי שם נתבאר היטב:
שם דף צ"ט ע"ב וזה קודם אל המאמר הקודם וז"ל. ובחיבורא דתרויהו אקרי נר. נר ה' נשמת אדם מהו נ"ר נ'שמה ר'וח ועל חיבור' דתרויהו כחדא אקרי נר נשמה ורוח דכר ונוקבא לאנהרא כחד' כו'. המאמר הזה קשה מאד להולמו כי הוא הפך מכל מה שנמצא בכל ספרי הזוהר. כי הרוח זכר. והנשמה נקבה. שהם ז"א ואימא עלאה. אבל יתבאר במאמר ס' הזוהר בפ' קדושים בד' פ"ג ע"ב בסתרי תורה וז"ל אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום כו' ע"ש והענין בקיצור כי שם נתבאר שאז היה מצב ומעמד העולמות באופן אחר ממה שהם עכשיו אחר שחטא אדם הראשון. כי בראשונה קודם שחטא היה הזווג דז"א ונוקביה למעלה בחיק או"א ובהיכל שלהם. כי היה העולם בסוד קדושת שבת. ולכן אז נשמת אדם הראשון היתה לו מן הז"א אשר היה אז בבחינ' בינה ומשם הנשמה והמלכו' היתה בסוד ז"א ומשם היתה רוחו של אדם ואז הית' הנשמה דכר מז"א ורוח נקבה ממלכות אבל אחר שחטא ירדו העולמות ממעלתן והיו בבחינת ימי החול והמלכות ירדה למטה במקום הבריאה אשר משם היה אז נפשו של אדם ועתה נפשו היא מן המלכות אשר ירדה עתה אל המקום שהיתה שם הבריאה אז ורוח היה לו מן הז"א שירד למטה במקום המלכות שהיתה שם אז ונשמתו היתה לו מן הבינה שירדה במקום שהיה אז הז"א שם ועתה נמצא כי נשמה מבינה. ורוח מז"א ונפש ממלכות וכפי המצב הזה הוא מה שבכל העולמות הוזכר כי רוח מז"א ונשמה מבינה אבל קודם שחטא שהיו העולמות מעולים יותר היתה לו נשמתו מז"א שהיה אז במקום הבינה ורוחו מנוקביה שהיתה אז במקום ז"א ובזה לא יחלקו המאמרים יחד:
שם ד' ק' ע"ב וז"ל בריה דיוחאי ידע לאסתמר' ארחוי כו' דע כי נשמות הצדיקים יש מהם שהם מבחינת אור המקיף ויש שהם מן האור הפנימי וכל אותם שהם מצד האור המקיף יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם והנה רשב"י ע"ה היתה נשמתו מצד האור המקיף ולכן היתה בה כח להלביש הדברים ולדורשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם. ולכן ניתן לו רשו' לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו וזמ"ש בריה דיוחאי ידע כו' ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב רשב"י שאין כל מוחא ומוחא יכול להבין דבריו:
שם דק"ג ע"א וז"ל ואל אחר אסתרס ולית ליה תיאובתא לעלמין ולא אפיש ולא עביד פירין כו' ענין זה נתבאר לעיל בפרשת ויחי בדף רי"ז ע"ב במאמר אותן תרין צפרין כו' והענין הוא (ע"ב) במה שנתבאר שם ההפרש שיש בין הקדושה אל הקלי' כי הזכר של הקדושה יש בו תלתא מוחין שהם חכמה ובינה ודעת ונודע הוא כי טיפת הזרע נמשכ' ממוח הדעת שהוא האמצעי היורד ונמשך דרך חוט השדרה כי לכן נקרא הזווג ידיעה כמש"ה וידע אדם את חוה וידע אלקנה את חנה אשתו על שם הדעת. אבל נוקביה דז"א דעתה קלה ואין בה רק תרין מוחין וטעם הדבר הוא כי נשמות ישר' נמשכין מזווג העליון של הקדושה. ומשם יוצא להם נר"ן. כי הנפש היא מן המלכות בעצמה אבל הרוח והנשמה הם מן זווג ת"ת ומלכות. והנה אי אפשר להעשות הזווג הזה אם לא על ידי הדעת המחבר תרין מוחין דחכמה ובינה דז"א ומשם יוצא טיפת הזרע להוציא רוחין ונשמתין לתתא. ולכן יש בהם בישראל נר"ן. נפש ממלכות ורוח ונשמה מזווג הנעשה מת"ת ומלכות. אשר יש בחינת דעת אל הז"א כנז' אבל האומות אין להם לעולם רק בחינת נפש לבד מצד הנקבה של הקליפה כי הרוח והנשמה הבאה מן הזכר המזדווג בנקבה אינ' נמשכת להם לפי שאין אל הזכר של הקליפה מוח השלישי הנקרא דעת אלא שני המוחין אשר כנגד חכמה ובינה בלבד. ולכן אל אחר שהוא הזכר של הקליפות אסתרס (ד"ש ע"ג) ולא עביד פירין שהם בחי' רוחין ונשמתין של אומות העולם. וכבר ידעת מן ההיכלות דפ' פקודי כי אל אחר הוא כינוי של הזכר של הקלי' וזהו סוד מ"ש ז"ל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו כי כיון שהוא מרחם למי שאין בו דעת גורם התפשטו' רחמים ושפע באל אחר הזכר של הקליפות שאין בו דעת. גם זה הוא סוד גם בלא דעת נפש לא טוב כי נפשות אומות העולם הם נעשות בלי דעת ולכן אינם טובות אלא הם מצד הקליפה הרעה. אבל נפשות ישראל שהם נעשות בדעת הם טובות מצד הקדושה שיש בה זועת:
שם בד' ק"ה ע"א וז"ל ועל דא בההוא זמנא מי אלה כעב תעופינה כו' ענין שם אלהים שהוא חיבור מי ואלה הנז' כאן יתבאר לך ממה שנתבאר אצלנו בענין דרוש יעקב עם שתי נשיו לאה ורחל:
שם בד' קי"א ע"ב וז"ל כד אתא שמואל נטל ההוא ירך וסלקיה מההוא אתר וחטף ליה מיניה כו' יתבאר לך במה שנתבאר אצלנו בענין דרוש שורש נשמת נדב ואביהוא שהם בחינת נצח והוד. ועליהם איתמר ויגע בכף ירכו כנז' בפ' ויצא בסתרי תורה בדף קמ"ח ע"ב וז"ל מהו ויגע בכף ירכו ביה לא יכיל. אבל נגע בכף יריכו דאינהו נדב ואביהוא כו' והנה שמואל הוא בחינת גלגול נדב ואביהוא בסוד ונתת לאמתך זרע אנשים כמבואר אצלינו. וחטף הירך ההוא מיד סמא"ל ולקחו לעצמו:
שם דף קי"ד ע"ב וז"ל פקודא חדא להפריש ערי מקלט למאן דקטל בגין ההוא מצרי דקטלת כו' כבר הודעתיך כי מרע"ה הוא גלגולו של הבל בן אדם הראשון והמצרי שהרג היה קין אחיו ולכן הרגו בשם המפורש של שם מ"ב. כדי להעלות נפשו ולתקנו בתוך הקדושה אמנם עדין לא היה ראוי לזה ולא נגמר זמנו להתקן. והרגו קודם הזמן הראוי לו ונמצא שהרגו שלא כדין אלא שהיה (ע"ג) בשוגג כי נתכוון לטובתו. והיה צריך לנוס אל ערי מקלט. ולכן ניתן לו מצוה זו של הפרשה ערי מקלט ליחשב לו כאילו נס אל ערי המקלט ונתכפר לו כמו שביארנו שם בפסוקים ההם ובפסוק ואשר לו צדה כו':
שם בדף קי"ד ע"ב וז"ל בתר דהדרת בתיובתא אסתלקת בבינה יה"ו אילנא דחיי כו' כאן אמר כי משה סליק עד בינה ורז"ל אמרו במדרש על פסוק וראית את אחורי מלמד שהראהו קשר של תפלין ולא יותר אבל זה יובן במה שהודעתיך כי לאה היא הנקראת קשר תפלה של ראש והיא עצמה מלכות של בינה:
שם בדף קכ"ב ע"ב וז"ל דתניא ברזא דרזין ריש' דמלכא אתתקן בחסד ובגבורה כו' ענין זה נתבאר היטב בביאור אדרת האזינו:
שם ד' קכ"ג וז"ל אלא דעת גניז בפומ' דמלכא ואקרי פשיטותא דת"ת כו' גם זה נתבאר בביאור אדרת האזינו בענין הדעת של רישא עלאה דלא אתידע הנקרא עתיק יומין כי הדעת שלו גניז בפומא דעתיקא שהוא אריך אפין כי הת"ת נחלק לשתי חלקים והם ת"ת ודעת והת"ת הוא בחינת קרומא דאוירא והדעת גניז בפומא ושניהם נקראים ת"ת וכאשר הוא ענין הזה בעתיקא כן הוא בכל שאר הפרצופין כולם ובז"א ונוק' כמו שנבאר בע"ה במקומו איך כולם מתפשטין ומתלבשין זה בתוך זה ונמצא כי דע' גניז בפומא דמלכא שהוא ז"א ת"ם:
פרשת תרומה
בדף קכ"ז ע"א וז"ל ובגין כך את סמך איהו סתים בכל סטרוי בגונא דא את ם סתימא מה בין האי להאי כו' כבר הודעתיך כי כמו שלמטה הם לאה ורחל כן כנגדם למעלה הם בינה ותבונה בינה כנגד לאה ותבונה כנגד רחל והנה אות ס' היא בבינה. שהיא יותר סתומה ונעלמת אבל ם סתומא היא בתבונה שאינה כל כך סתומה לפי שהיא יורדת למטה ומתלבשת תוך ז"א כנודע והיא נעשית בבחינת מ"ם סתומה מרובעת דרביעא על בנין. וזו התבונה היא הנקראת אם הבנים:
שם דף קל"ו ע"א וז"ל ולא מברכי ישראל ברכ' דא עד דמתעטרן בעטרין דנשמתין קדישין כדקאמרן כו' דע כי ענין תוספת נשמה הבאה לאדם בערב שבת הם בכל החלקים והנה מ"ש עתה דבהאי ברכה דברכו מתעטרן בתוספת עטראן דנשמתין הוא בבחינת חלק הרוח בלבד והוא כי ברכת ברכו הוא ברכת ז"א אל נוקביה ואמנם תוספת הנשמה בעצמה אינה נכנסת באדם עד ברכת הפורס סוכת שלום עלינו שאומרי' (ד"ש ע"ד) בליל שבת כי סוכת שלום היא הבינה והיא פורשת גדפהא על ישראל ונותנת להם תוספת נשמה ממש כנז' אצלנו לעיל בפ' בראשית בדף מ"ח ע"ב ובזה תבין דלא פליגי המאמר אשר. שם עם המאמר אשר כאן:
שם בדף קל"ט ע"א וז"ל ותולעת שני כתיב שני וכ' שנים דכתיב כי כל ביתה לבוש שנים כו' זה יתבאר לך ממה שיתבאר בפ' אמור ד' ק"נ ע"ב וממה שביארנו לעיל בפ' יתרו בדף ס"ח ע"ב (ע"ד) בתוספתא ההיא ושם נתבאר כי מציאות החסד נקרא יומם יומא דכליל לכולהו יומין כי הוא מתפשט בחמש הספירות אשר למטה ממנה. וכולן אינן מקבלות אור ושפע אלא על ידה ובאמצעותה כנז' שם. והנה היא לבדה נקראת שני בערך עצמ' בלשון יחיד כי היא נוטלת כל גוונין בה כי לכן נקראת יריעה מרקמה כנז' שם אבל בבחינת כל שאר החסדים המתפשטים למטה ממנה נקראת שנים בלשון רבים ומ"ש שני דנפק מכורסיא עלאה דשלטא על תכלת מסטרא דימינא כו' פירוש כי החסד העליון נק' תולעת והוא היוצא מכרסיי' שהיא הבינה שבברי' והתולעת הוא החס' שביציר' ושני הוא בחי' החסד החיצונה שביצירה (נ"ל שבעשיה שהיא לבוש אל התולעת שהוא החסד שביצירה ואומר שני דנפק מכרסיא הוא כי כיון שהוא לבוש של החסד עצמו היוצא מן הכרסייא. לכן גם זה נאמר עליו שגם הוא יוא מן הכרסייא ולכן נקרא שני להורות כי התולעת הוא הראשון וזה הוא שני לו ומן זה השני נפק מיכאל אפוטרופסא דישראל. ואמנם יש בזה קצת קושיא כי הרי החסד הוא לובן ואיך קראו תולעת שני שהוא אודם. וזה יתבאר ממ"ש תולעת שני תרין גוונין כחדא דימינא ושמאלא חיור וסומק. והענין הוא במה שנודע גם כן. כי פני אריה הוא בימין שהוא בחסד והנה אריה הוא בגמטר' גבורה. אמנם הענין הוא להורות הכלל הנודע כי החסד כלול בגבורה והגבורה כלולה בחסד ונמצא כי בחסד עצמו יש גבורה ונמצא שהוא כלול מתרין גוונין ימינא ושמאלא. ונמצא כי מה שקראהו תולעת שני שהיא אל בחינת הגבורה הכלולה בו שהוא אריה בגמטריא גבורה כנז':
שם בדף קמ"ה ע"ב וז"ל ויהי שירו חמשה ואלף ואיך החתן לוקח ת"ק שנין. זה תבין מאדרת נשא ד' קל"ב ע"ב בענין ההוא עלמא קדמאה דנפיק מההיא תקונא קדמאה דדיקנא דאיהו אלף אלפין מארי תריסין וע"ש ענין אותם האלף מה הם ואיך נמשכין עד הכתפים:
שם ד' קמ"ו ע"ב בספרא דרב המנונא סבא קדמאה כו' ומאן איהו אהבה כו' ענין ד' רוחין דאהבה הנעשין על ידי הנשיקין נתבאר בביאור אדרת האזינו וע"ש:
שם וז"ל רזא אכתריאל מעטר עטרין למאריה בשמא גליפא מחקקא יהוה יה צבאות כו' דע כי אהבה זו היא עולה מן עולם היצירה אל היכל אהבה אשר בבריאה שהוא אחד מאותם שבע' היכלות שנזכרו בפ' פקודי והנה ג' ראשונות דיצירה הם סוד שמות הנז' באופן הזה כי הכתר נקרא אכתריאל והחכמה נקרא יה והבינה נקראת ה' צבאות כי הוא סוד ועונתה עונה טמירא הנז' בפ' משפטים. בדף צ"ז ע"ב וז"ל ועונתה מאן איהו דא משיכו דעלמא דאתי דביה כולא ה' צבאות איהו כו' והנה שם הנז' הוא נשמת ג' עליונות שביצירה ומטטרון הוא נשמת שש קצוות היצירה. והעשיה דיציר' שהיא המלכות היא למטה בהיכל קדש הקדשים דעשיה כנודע אצלינו והוא סנדלפון הנקרא כסא דין. ואמנם ממטרון נעשה גוף אל ששת קצוות הבריאה ולכן נקרא בס' הזוהר גופא דאמתא דמלכא ונודע כי (דף ד' ע"א) הבריאה נקראת אימא בערך האצילות הנקרא מטרוניתא:
שם דף קנ"ו ע"א וז"ל פתח ההוא טייעא ואמר ואני תפילתי לך ה' עת רצון כו' ואני תפלתי לך ה' הא הכא רזא דיחוד' ואני דא דוד מלכא אתר דאיקרי גאולה. תפלתי דא תפל' כו'. פירוש כי המלכות בהשפיע בה יסוד תקרא גאולה כמ"ש בפ' אמור בד' צ"ה ע"ב בסוד ד' גאולות ד' כוסות וזהו ואני לרמו' לו' זעירא עם אני שהיא המלכות וזהו סוד היחוד תפלתי דא תפלה והכא איהי סמיכא לגאולה דאיהו חד. ירצה כי יש לה שתי שמות ציון וירושלים ועיר דוד היא ציון והוא מקום כניסת היסוד הקדו' בה ונקראת גאולה על שמו דאיהו בתוכה. ונקראת גואל כד"א אם יגאלך טוב יגאל וזמ"ש בפ' אמור ולא איקרי גואל אלא (ד"ש ד"כ ע"א) ע"י דרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ירצה דקיימא עלה למזון. ואנהיר לה בסוד הזווג להיות נשמות. וזמ"ש כאן אחר דאקרי גאולה. ולהיות שמקום זה בו יוכר הזכר מן הנק' ולהיות שמקום אחיזת דוד הוא מקום כיסוי היסוד בו אמר דוד אליך כסיתי ולדעתי זמ"ש בפ' בלק ד' ר"ד ע"ב וז"ל אתא דוד ואתקן חופאה להאי בקר דיוסף לאתחפאה ביה ולקיימ' עלמין דלתתא בסדורא דבוצינא דא ועל דא כתיב בקר אערך לך ואצפ' כד"א ויצפהו זהב טהור ובגין דההוא בוצינא דוד ביה תליא אמר דאיהו להוי חופאה להא בקר כו' ויש לי בו סוד אחד ואין כאן מקום ראוי לגלותו. ותפלה הוא המקום הנקרא ירושלים והוא כללות המדה ומדרגותיה והוא דין. וציון ורחמים כמבואר באדרא וצריך לסמוך זה בזה לבסם הדין. וזמ"ש והכא איהו סמיכא לגאולה דאיהו חד. ירצה שהכל במלכות עצמה. ואנו מסמיכים זה בזה לבסמם. אמר עוד כד איהו סמך גאולה לתפלה כדין איהו עת רצון. עת רצון אוף הכי כללא איהו כחדא (א"ש פירוש עת היא המלכות רצון זה ת"ת) ירצה כי עת יורה על כללו' המדה ורצון על נקודת ציון כאשר יתגלה בה הרצון שהוא חסד עלאה דרך פי האמה שהוא פי היסוד כנז' באדרא רבא וזוטא:
ונמצא כי עת רצון ענינו כמו גאולה ותפילה המורה על מדת המלכות עצמה בשני חלקיה כשנכללים זה בזה וזמ"ש עת רצון אוף הכי כללא איהו כחדא אלא שאינן דומי' לגמרי כי גאולה ותפלה שניהן הם במלכות עצמם שני מקומות שיש בה מש"כ בעת רצון. כי עת אמת הוא שהוא במלכות אבל רצון אינו במלכות כי הוא חסד עלאה המתגלה במצחא דעתיקא ויורד דרך פי האמ' כדפירשתי ונכנס בנקודת ציון. אך אינו ציון עצמה וזמ"ש ע"ת חד רצו"ן חד. כי הם ב' ענינים וכאשר יוכללו זה בזה הם אחד כי בקבל ציון הרצון תקרא רצון ותכלל עם ירושלים ויוכלל זה בזה ויהיה הכל אחד או נאמר עת חד היינו ירושלי' רצון חד היינו ציון בקבלה הרצון המתגלה מהיסוד אתכלילו דא בדא ציון בירושלים והוו חד. ונמצא שייחד דוד בפסוק זה שני חלקי המלכות לבד. ומן הראוי היה שייחד הת"ת גם כן כמו שאנו אומרים שמע ישראל והוא יחוד הת"ת בקצוותיו ואומרין בשכמל"ו. והוא (ע"ב) יחוד המלכות. ולפיכך השיב ואמר דוד מלכא בעא לייחדא בהאי קרא יחודא חדא לבד. להיותו דוד מלכא נאחז במלכות השתדל לתקנה והקשה כי לפי זה שהכל במלכות לבד למה אנו אומרים אותו במנחת שבת ומנחת שבת הוא במקום גבוה ועליון כמ"ש בס' הזוהר על עולח התמיד כנודע ויותר שייך במנחת חול לבסם הדינין. ועוד שהיה ראוי שנאמר פסוק זה בתפלת שחרית ואף בימי החול שאנו סומכים גאולה לתפלה מש"כ במנחת שבת. ולזה השיב שאין עת רצון דומה לסמיכת גאולה לתפילה. כי בסמיכת גאולה לתפלה מתמזג הדין והרחמים ומתנהג העולם על ידי שניהם יחד. מש"כ במנחת שבת שהדין תתבסם לגמרי ומתבטל והכל רחמים. וזהו עת רצון האמיתי. וזמ"ש ואי תימא אמאי אתמני האי קרא בצלותא דמנחה דשבת. ירצה צלותא דמנחה ולא בשחרית אמאי ודשבת ולא דחול אמאי. והשיב יאות הוא למהוי בשבת בההוא צלותא דמנחה ולא בצלותא דחול כלומר אפי' בתפלת שחרית. דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול ירצה אפילו בשחרית דחול בגין דהא בחול בשעתא דמנחה תליי' דינא בעלמא ולאו איהו עת רצון כי הדינין הולכין ומתגברין אבל בשבת דכל רוגזא אתערי וכלא אתכליל כחדא. בין ז"א בין נוקבא דז"א היא המלכות. ואע"ג דדינא אתער לפי שאז שולט גבורה בשעת מנחה אתבסמותא איהו. כי הזווג אי אפשר לו כי אם על ידי התעוררות וגם התלהבות הגבורה בסוד היין המשמח והמבסם ולא משכר ואינו דין וזהו סוד שמאלו תחת לראשי ובשעת המנחה מתעוררת הגבורה לטוב ולרצון ולזה ראוי לקראתה עת רצון באמיתות והנה בשאר ימים בבוקר זמן רחמי' והדין הולך ומתגבר לעת ערב. ובשבת הוא רחמים בבוקר והולכים ומתגברים הרחמים ומתבטלים הדינין לגמרי. ונמצא שאין שום זמן שוה לשעת מנחה של שבת ועל דא אצטריך קרא דיחודא ליחדא כל דרגין דכד הוי יחודא דינא אתחבר ואתכליל ברחמי ואתבסם כולא גם המלכות בשני בחינותיה. ואפשר לפרש דגאולה ותפנה הם שני היכלות במלכות היכל הרצון והיא גאולה שהוא אמת ויציב כמבואר בזוהר והיכל קדש הקדשים. היא התפלה כמבואר שם ונכנלים זה בזה ומתיחדים והם הם (ד"ש ע"ב) היכלי המלכו' העליונים. וסמוכים זה לזה וזהו עת רצון עת הוא קדש הקדשי' ורצון הוא היכל הרצון כפשוטו ולפי שבהיכל הרצון בהתחברו עם יעקב יקרא עת רצון כנז' בהיכלות דפ' פקודי לפיכך הוצרך לחזור ולפרש שאינו כן אלא עת חד רצון חד ובהכלל שני ההיכלות זה בזה יקרא עת רצון ושאר המאמר על דרך שנתפרש ומצאתי ראיה למה שאמרתי שדוד לקח לו לחלקו נקודת ציון ממ"ש בזוהר בפ' פנחס בדף רי"ג ע"ב וז"ל ר' יצחק אמר כל בר נש דאית ליה חולקא בצדיק ירית להאי ארץ כמה דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ כו' והאי צדיק חסיד אקרי אמר דוד בתר דבהאי אתר אחידנא חסיד אני ובגין כך שמרה נפשי לאתקשרא בך. הכונה שהוקשה לו מ"ש הכתוב כי חסיד אני כי מדה אחרונה היא מדת הדין הרפה. ואיך יקרא דוד האחוז בה חסיד ממדת החסד ולפיכך אמר ר' יצחק כל מי שיש לו חלק בצדיק שהוא אות (ע"ג) ברית קדש יורש הארץ העליונה כדכתיב ועמך כולם צדיקיםלעולם ירשו ארץ. ביאור הדבר הוא כי כל הנזהר שלא לחלל בריתו ולקדש עצמו בו יש לו חלק בברית העליון. ונעשה מרכבה אליו כיוסף לבא על ידו שפע לארץ העליונה ונעשה בעלה דמטרוניתא והבעל יורש את אשתו. וזמ"ש וירית להאי ארץ. ודקדק באומרו דאית ליה חולקא בצדיק ולא אמר דאחיד בצדיק להורות כי כל מי שנזהר באיזה דבר הנוגע באות ברית קדש ויש לו בו קצת חלק בין רב בין מעט יורש הארץ כי עכ"פ בא שפע על ידו לארץ העליונה כפי שיעור זהירותו וקדושותו בו אם מעט יבא שפע מעט ואם רב רב. וזמ"ש כל בר נש דאית ליה חולקא בצדיק כו'. וזמ"ש לעולם ירשו ארץ אם מעט ואם הרבה. ודאי צדיק שהוא היסוד חסיד אקרי בקבלו שפע מחסד עלאה ומבסם לנוקבא באתר דאקרי ציון עם הטיפה הזרעית היורדת מן המוח העליון ואז יקרא חסיד חסד י' כי חסד הוא חסד עלאה. וי' רומז לפי האמה היורדת דרך שם הח
סד העליון כנודע. ואמר דוד באתר דהאי פירוש מקום כניסת היסוד הקדוש שם אחיזת דוד והיא נקודת ציון וראוי שגם הוא יקרא חסיד אחר שטיפת החסד העליון נכנסת שם בנקודה ההיא. ובג"כ שמרה נפשי שהיא המלכות מהקליפות שהם סביבותיה ותתקשר ביסוד כמער איש ולויות. באופן כי כל הקליפות והדינין נתבסמו ניתבטלו כאשר תתחבר נקודת ציון עם אות ברית קודש ותקרא גם היא חסיד בשם בעלה על שם חסד עליון היורד דרך פי האמה ונכנס ברחם הכלה והיא מקבלתו ונעשית חסד והדין בטל והרחמים גוברים וקליפות לא יהיה להם בה אחיזה ותהיה מצה שמורה לבעלה. וגם חסידה בשמים וזמ"ש שמרה נפשי כי חסיד אני. והכונה לומר כי עם היות שכל ישראל בעשות המצות הנוגעו' באות ברית קודש העליון נעשים מרכבה ליסוד לקבל שפע ממנו. כמו שמלכות מרכבה אליו והם עומדין במקומה ויורשין אותה לעשות פעולתה והיא מקבלת מהם אותו שפע וזה הוא ענין נכון בפירוש ירושת הארץ מה הוא כי הוא בענין מי שיורש חבירו ויושב תחתיו וממלא מקומו כן ענין הצדיקים בעשותם המצוה ירשוה לקבל שפע ומזון לתחתונים ונמצא שהם עושים פעולת הארת העליונה ויורשין מקומה בבחינה זו. ולא עוד אלא שמשפיעין בה. ונמצא שהם ליסוד בדמות הארץ העליונה. ולארץ העליונה כדמות צדיק העליון כיון שמשפיעים אליה. ולפיכך נקראים צדיקים ויורשי ארץ אחר שמקבלי' מהצדיק העליון במקום הארץ העליונה ומשפיעים בה כמו הצדיק. האמנם לא יקראו חסידים זולתי דוד הע"ה כי נעשה מרכבה ליסוד בבחינת הזווג אשר בבחינה זו נקרא צדיק העליון חסיד. ולהיות כי דוד נעשה אליו מרכבה בבחינה זו והיא היא נקודת ציון אשר בה יכנס אות ברית קודש העליון כבית רחם לאשה ולפיכך אמר באתר האי דאחידנא. ולפיכך קרא עצמו חסיד. נמצא שכל ישראל הם בבחינ' צדיקים לבד לתת שפע ומזון לתחתונים. ודוד בבחינת חסיד לזווג להיות נשמות לתחתונים וזמ"ש שמרה נפשי כו' וזה נכון. עוד מצאתי פ' ואתחנן דף רס"ב ע"ב א"ר יאודה כתיב ביה בדוד והוא (ע"ד) אדמוני עם יפה עינים כו' מ"ט אדמוני משום דחולקא דעדביה גרמה ליה אדמוני כו' עד אימתי א"ר יהודה כד אתהדר מלכות בית דוד לאתריה לתתא וע"ש לא נמצא יותר:
שם ברעיא מהימנא דף קנ"ח ע"א וז"ל מסטרא דעלמא דאתי לאו איהו מאנא לגביה ולאו משמשא לגבי' אלא (ד"ש ע"ג) עטר' על רישיה כו'. ירצה כי מצד הבינ' אינה צריכה לקבל שפע ממש ממנו כלל לא שפע זווג ולא שפע מזון ולמזון אמר לאו איהי מאנא. ולזווגא לא משמשא לשון תשמיש. או ירצה כי המלכות צריכה לקבל שפע זווג ממנו וצריכה התעוררו' מצידה לשיבא השפע כי אם אין התעוררו' מלמטה אין שפע מלמעלה ולקבלת השפע אמר לאו איהי מאנא ולהתעוררות אמר ולא משמשא וזהו ענין יום הכפורים שאסור בתשמיש המיטה להיותה מקבלת מבינה ולא מחכמה כנודע. ולפיכך תמצא ביוד של שם הויה הנרמזת בחכמה מילואו ו'ד ו' על ד' שהיא מאנא ומשמשא לגביה אבל בצורת ה' הנרמזת בבינה תמצאנה ה' ד' על ו' ולכן הוא עטרה על רישיה:
שם דף קס"ד ע"ב וז"ל ואת המשכן תעשה עשר יריעות כו' הענין הוא כי הנה בסוד פטום הקטורת ביארנו ענין אחד עשר סמנין אשר בו שהם בחינת הקליפה אשר יש בה עשר ספירות בקליפ' ובתוכן יש כח אחד של קדושה המחיה אותם אמנם איננה מצטרפת עמהם ולכן נקראים עשתי עשר כי איננה מחוברת בהם. ונמצא שהיותם נמנין בחשבון יתר אדרבה גרעון הוא להם כי אינ' מצטרפ' עמהם אבל בקדושה אינו כך כי הנקודה אשר מחיה אותם בין בעשר ספיר' דעשיה ובין בי"ס דבריאה כו' הנה היא נכללת ודבוקה עמהם ולכן היא והם נכנסין במנין עשרה בלבד ונמצא כי גריעות מספרם הוא עילוי ושבח להם:
שם בדף קס"ה ע"א וז"ל ר' יוסי אומר תשע רקיעין אינון ושכינתא איהי עשיראה דאי תימא בגין דכתיב עשר בר משכינתא איהו אי הכי שכינתא חד סרי איהי דקיימא על עשר אלא ודאי תשע אינון ואינון תשע יומין בין ר"ה ליום הכפורים ואיהי עשיראה כגוונא דא משכן איהו עשר יריעות עשר יריעות עשרה רקיעין כו'. פירוש לפי שלמעלה אמר ר' יהוד' דמדכתיב עשר ולא עשרה לומר שאין השכינה במנין וז"ל שם בדף קס"ד ע"ב. עשר מ"ט עשר ולא עשרה אלא בכל אתר איהו בלא שכינתא דלאו איהי בחשבנא. בא עתה ר' יוסי לומר שאינם כי אם ט' והשכינה היא עשירית דאי תימא בגין דכתיב עשר בר משכינתא איהו פירוש כיון שלא נאמר עשרה וכדברי ר' יהודה אי אפשר שאם כן נמצאות השכינה לחד סרי דקיימא על עשר. וזה א"א דהא לא קיימת אלא על י"ב והיא הי"ג. כמ"ש ר' יהודה עצמו לעיל דעומד על י"ב בקר שכינתא לאו איהי בחשבנא דהא איהי קיימא לעילא כדכתיב והים עליהם מלמעלה ע"כ. וזמ"ש דקיימא על עשר. אלא ודאי תשע אינון ואינון תקוניה שהיא עומדת עליהם כדפריש ר' יהוד'. אלא הספירו' עצמן שהם במלכות והם הם התשעה יומין שבין ר"ה לי"ה העולים לקבל אורה מבינה כל יום ויום והיא (דף ה' ע"א) העשירית בעלותה לקבל אורה מבינה ותאיר אל עבר פניה ותהיה כאמה בתה בסוד יום הכפורים ונז' בזוהר בכמה מקומות בגוונא דא משכן איהו עשר יריעות כלול מי"ס וגם זה שלא כדברי מורי הרמ"ק ז"ל:
שם דף קס"ו ע"ב וז"ל פתח ואמר כי נר מצוה ותורה אור כו' נר אמאי אקרי נר אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין רמ"ח שייפין עלאין ואיהי פתחה לגבייהו תרין דרועין דילה כדין אתכלילו אילין תרין דרועין בהו ואקרי נר. ראוי לראות מה פירש כד מקבלא מבין תרין דרועין אם הם תרין דרועין דילה לא שייך מבין והל"ל כד מקבלא בתרין דרועין ואם הם תרין דרועין דיליה אין כאן רמ"ח. כי האדם רמ"ח עם אברי רגליו ושוקיו. ואם אינה מקבלת כי אם מבין שני זרועות שלו אין כאן רמ"ח. ואף אם נאמר דבין תרין דרועין עד תרין דרועין קאמר מ"מ אין כאן ראש וחסר המנין. עוד מה הכונה לומר כד מקבלא מבין תרין דרועין. כנראה שלפעמים היא מקבלת ממקום אחר. עוד מאי עצאין דקאמר עוד מה פירוש דאיהי פתחא לגבייהו אמאן קאי אי אתרין דרועין הלא אינה פתח אלא לירכים שהם נצח הוד כי שם ביתה. ואי ארמ"ח קאי שהיא פתח לתשלום האדם העליון שהוא הת"ת כי אחר צורת האדם העליון שם בית המלכות ונקראת פתח עינים כנודע. עוד מאי לגבייהו להו מבעי ליה. ומה בא לאשמועינן כי זה פשוט כי היא האחרונה ונקראת אחרית הימים. עוד מאי קאמר תרין דרועין דילה כדין אתכלילו בהון תרין דרועין מהו כללות זה. אבל הענין סוד גדול הוא כמוס עמדי כי האצילות הקדוש נגמר בשלשה א"א ואו"א וז"א (ד"ש ע"ד) ונוקבא רז"א ביחד. והנה אריך אנפין לא נגלה אלא הראש בלבד כנז' באדרא דהאזינו דף רפ"ח ע"א וז"ל ודאי בהאי עתיקא לא אתגלייא אלא רישא בלחודוי בגין דאיהו רישא לכל רישא עכ"ל. ביאור הדברים כי עתיקא דהיינו אריך אפין אינו מתגלה כי אם הראש. והראש כלולים בו שלשה ראשים זה בתוך זה. וזה למעלה מזה. הראש האחת היא חכמה קדומאה סתימאה דאתכסייא ולא מתפתחא ואינה כמו החכמה השניה שבז"א המתפשטת לל"ב שבילין. הראש השני הוא כתר עליון. והוא עתיקא קדישא סתומא דכל סתימין. ובאלו השנים יצדק לומר זה בתוך זה. וזהו מ"ש דא לגו מן דא הנז' שם דרפ"ח ע"א. והשלישי הוא ראש לכל ראשים להראות שממנו הכל אבל ח"ו שיצדק בו שם ראש. וזמ"ש רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא. והוא דבוק בא"ס תכלית הדיבוק עד שאסור לדבר בו והוא תחילת שורש הספירות. ובו הוא תחילת התפשטות העצמות בספירות. וזה לא יצדק לומר בו כי אם דא לעילא מן דא כי זה מאציל וזה נאצל. ולפיכך אמר בו דא לעילא מן דא. והנה זה הראש דלא אתידע הוא ראש לכל אריך אפין. והראש שהוא עתיקא קדישא הוא ראש לז"א שממנו נמשך. וכמו שאמרו שם דף רצ"ב ע"א זעיר אפין בעתיקא קדישא תליא ואחיד. והראש שהיא חכמה (ע"ב) סתימאה חכמה קדומה ראש לאבא ואימא וכמ"ש שם אב ואם מהאי מוחא נפקו וביה תליין וביה אחידן. וענין זה של אב ואם שהם קודם לז"א נתחדש באדרא זו מה שלא נזכר באדרת נשא. וכמעט כל האדרא הזאת סובבת על זה הקוטב:
ודע כי אב ואם מחסד עלאה שבדיקנא דאריך אפין מהתיקון הנקרא מזל תליין והוא התיקון השמיני וכמ"ש שם הני אב ואם כלילן ומתחברן דא בדא. ואב טמיר יתיר. וכלא אחיד מעתיקא קדישא ותלייא במזלא יקירא דכל יקירין ע"כ. וחסד עלאה זה היא הרצון שבמצח כמבואר שם ונתגלה בדיקנא נמצא ששלשה ראשים שבאריך אפין הם ראשים לכל הראשים הנמשכין מהם כמו שפרשתי וז"ש בגין דאיהו רישא לכל רישא. ודע כי כמו שאור צח ואור מצוחצח ואור קדמון. שלשה אלה הם השרשים לספירות. כן בכל מערכה מאלו קדמו שלשה כי לאב ואם קדמו שלשה ראשים שבאריך אפין והם שרשיהם. וכן אב ואם אתכלילו בתלת בסוד הדעת. וקדמו לשלשה מוחין שבזעיר אנפין והם שרשיהם. ואעפ"י שאמרנו שזעיר אנפין בעתיקא קדישא תליא ואחיד היינו על ידי אב ואם ודעת המחברם יחד. ומהם יוצא זעיר אפין הוא ברא בוכרא אי נמי דמציאותו לבד על ידי עתיקא. אבל שלשה מוחין דיליה על ידי אב ואם נעשו כמבואר שם דף רפ"ט ע"ב וז"ל. ואילין תלת מתפשטין לזעיר אנפין ומאילין נהרין כלא. אתגליף האי חכמתא ואפיק חד נהרא דנגיד ונפיק כו'. אתגליף האי חכמתא כו' וכולא הוא עתיקא קדישא ולא אתפרש מיניה כלום ע"כ. הנך רואה בעינך דז"א לחוד. ומוחותיו לחוד שהרי אמרו ועייל ברישא דז"א ואתעביד מוחא אחרא כו'. ועוד נבאר המאמר הזה באורך בפני עצמו בע"ה. וכן מה שאמרנו שאב ואם במוחא סתימאה תליין וביה אחידן היינו מציאותם. אבל ראשיהם בשלשה ראשים של אריך אפין תליין. שלש כנגד שלש וזמ"ש דף רפ"ט ע"ב וז"ל כמה דעתיקא קדישא תלת רישין מתעטרן ביה. הכי כלא בתלת רישין. וכד אתנהרן תליין כולהו דא בדא בתלת רישין. תרין מתרין סטרין וחד דכליל לון ע"כ ביאור הדברים כי כמו שעתיקא קדישא תלת רישין מתעטרן ביה הם השלשה ראשים הנז"ל והם מתעטרים בו וצריכין לשפעו כי הוא שורש הספירות שהם הכלים ובו שורש העצמות המתפשט בהם כמו שנבאר בע"ה. ועל זה הדרך באב ואם נכללו בשלשה ראשים ובקבלם שפע והארה מהא"ס יתברך. והוא העצמות המתפשט תלויין שלשה אלו בג' של אריך אפין תרין מתרין סטרין כנגד שני ראשים העליונים שהם כתר חכמה הם באב ואם חכמה ובינה זכר ונקבה. ואפשר שכן הוא גם בא"א כי כתר חכמה הם זכר כתר נוקבא חכמה וזמ"ש דף ר"צ ע"א. תנא בשעתא דע"ק סתימא דכל סתימין בעא לאתתקנא אתקין כלא כעין דכר ונוקבא באתר דאתכלילו דכר ונוקביה לא אתקיימו בקיומא אחרא אלא בדכר ונוקבא. הנה גם בא"א הם כעין זכר ונקבה. ואפשר כי י"ג תיקוני דיקנא ששה זכרים וששה נקבות ואחד כולל את כולם וזמ"ש אתקין כולא כו'. אי נמי חכמה קדומה שממנה (ע"ג) יצאו תקוני דיקנא היתה כעין זכר ונקבה שהיתה בינ' (ד"ש דכ"א ע"א) כלולה בתוכה ולא היתה נגלית. ועליה נאמר והחכמ' מאין תמצא שהיא חכמה קדומא מוחא סתימאה ואיזה מקום בינ' כי אינה ניכרת בה מרוב העלמה וזהו כעין דכר ונוקבא באתר דאתכלילו דכר ונוקבא. היינו אבא זכר ונקבה כדמסיק דקאמר והאי חכמא כללא דכלא לא אתקיימו בקיומא אחרא בז"א אלא בדכר ונוקבא ז"א ונוקבא דז"א מכל מקום הנה נתבאר כי גם באריך אפין נתקנו זכר ונקבה כנגד אב ואם וכנגד הראש העליון שבאריך אפין הכולל את כולם הוא הדעת שאינה נגלית. (א"ש נלע"ד שחסרו תיבו' במקום הזה. ואכתוב כמו שמצאתי. גי' ואזלא טמירא בגוה כנז' שם בראש העליון דלא אתידע וכולל כולם וזמ"ש וכד אתנהרן כו' עכ"מ):
ודע כי שלשה ראשים אלו של אב ואם הם נכללין במזלא קדיש' וזמ"ש שם מוחא אחר' דאתפשט ונהיר לל"ב שבילין. כד אתנהיר נהיר ממזלא יקיר' כו'. ואינון מתתקנן כמא דעתיקא קדישא ג' רישין כו' דף רפ"ט ע"ב פירוש כי אב הוא המוח' אחר' דתלי במזלא כמו שפירשתי והיה נכלל בו זכר ונקבה ביחד. חכמה וכלולה בו הבינה וכאשר נתפשט נמצא זכר בפני עצמו ונקבה בפני עצמה ואז נהיר לל"ב שבילין שנתגלו בבינה ל"ב אלהים שבבראשית כנודע וזהו דאתפשט ונהיר לל"ב שבילין. וכן אמרו שם בדף ר"ץ ע"ב והאי חכמה כללא דכלא כד נפקא ואתנהיר מעתיקא קדישא לא אתנהיר אלא בדכר ונוקבא האי חכמה אתפשט ואשתכח דדכר ונוקבא הוא חכמה אב בינה אם כו' דאלמלא האי לא מתקיימין. הנה אמר כי בהגלות חכמה זו היתה הבינה כלולה בתוכה ונתפשטה ונמצאת כל אחת בפני עצמו וענין התפשטות הוא האצילות ברא בוכרא ואז יקראו אב ואם ולא זכר ונקבה לבד וזמ"ש ואשתכח דדכר ונוקבא הוא חכמה אב בינה אם ואמר עוד כי חכמה ובינה בחד מתקלא אתקלו דכר ונוקבא כי אין חכמה ובינה כז"א ונוקבא. כי הנקבה דז"א ירדה ממנו שלשה מדרגות כי מקומה בזרועותיו מאחורוי כמבואר באדרא דנשא. אבל חכמה ובינה שוין בחד מתקלא אתקלו. ומכל מקום זה זכר וזו נקבה כי היא צריכה לקבל שפע ואור מהזכר. וזהו שחזר ואמר דכר ונוקבא כלומר כדרך זכר ונוקב' וכן נזכר במאמר שהבאתי למעלה שאמר ואב טמיר וגניז יתיר כו'. וז"ש שם דף ר"ץ ע"ב. אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין בחד נפקין בחד שריין לא אפסיק דא מן דא ולא אסתלק דא מן. דא פירוש כי חסד עלאה שהוא נקרא רצון וממנו נמשכו שניהם כדפירשתי והוא רעית' דתרוייהו והוא הנקרא מזל אינו פוסק משניהם תמיד לא בעת האצילות וזהו בחד נפקין שקולין ושוין זה בזה ולא גבוה אחד מחבירו כז"א ונוקביה וגם אחר האצילות כחד שריין ולא כז"א מנוקביה שנטרדה ממנו אח"ך וירדה למטה לא אפסיק דא מן דא מלהזדווג כדרך ז"א ונוקביה שאף בשעת שלום אין זווגם אלא לפרקי' ולא תמידי ולא אסתלק דא מן דא בשעת הגלות כדרך שמסתלק ז"א מנוקביה וכדאמר לעיל. נמצינו למדין כי הבינה הית' כלולה בחכמה ונתפשט' (ע"ד) והאירה החכמה לל"ב נתיבות שבבינה שנתגלו בה מהחכמה. וכד אתנהירו ממזלא קדישא שהוא אחד מתקוני דיקנא כדפרישית. אתנהירו תלת רישין וחד דכליל לון שהוא סוד הדעת דכליל תרוייהו כנודע וכולם נכללים במזלא קדישא והוא והם אחד. ואפשר שמפני זה לא נזכרו אב ואם באדרא דנשא להיותם נכללים במזלא. יאמר במזלא תליא להורות כי גם זווגם אחר אצילותם תליא במזלא וזהו פירוש תליא ואחיד שנז' במאמר שהבאתי למעלה באב ואם ובז"א כי תליא היינו תליא לבד יורה על זווגם להשפיע לבנים ואחי' יורה אחיזתם במה שלמעלה מהם לקבל חיות ושפע לעצמם והשתא אתי שפיר דקאמר במזלא תליין ואתכלילן ביה כי זווגם תלוי במזלא ועל ידי כך נכללים בו להאציל ברא בוכרא שהוא הז"א. וכן אמרו בזוהר בפ' אחרי מות דע"ז ע"ב יו"ד עם ה"א עלאה לא תליא חיבורא דלהון בחסד אלא במזלא תליא חיבורא דלהון וחביבותא דלהון דלא מתפרשאן לעלמין ע"כ. וזה מבואר ועם זה הרוחנו שלעולם ג' ראשים שבז"א (צ"ל שבא"א) הם המאצילים ג' ראשים אב ואם. נראה לי דאב ואם וג' ראשים שבאב ואם הם המאצילים ג' מוחות דבז"א אלא שהשפ' והאור הבא לצורך עצמם ולצורך זווגם כדפרישית הם תלוין ואחוזין מע"ק או ממוחא סתימאה. האי כדאית ליה. והאי כדאית ליה ז"א מעתיקא ואב ואם ממוחא סתימאה:
(ד"ש ע"ב). שם במאמר עצמו הנז' וז"ל תחות כרסייא עלאה טמירא שריין אינון עולמות מסטרא דההוא ימינא תלת ומאה ועשר אינון כו' הענין הוא כי מילוי האחוריים של יה"ו דהוי"ה דאלפין הם בגימט' פ"ה והמילוי דאהי"ה דאלפין בהסיר הפשוט בגימט' קכ"ב ושניהם בגמטרי' או"ר ור"ז ושתי שמות אלו הם בז"א כי שם בחינת השמות כולן במילוי אלפין וזהו סוד אור ור"ז שלוקח הת"ת שהם שני השלישים של שלש מאות ועשר עולמות דתחות כרסייא עלאה בינה:
עוד ירצה קרוב אל הנז' עם מה שהקדמתי לך בתחילת ביאור אדרת האזינו כי ז"א מתחיל קומתו מן חצי הת"ת של א"א הנקרא כתר והוא ממש ממחצית גופו דאריך ולמטה והנה כתר הוא תר"ך ומחציתם הם י"ש וכיון שכל פרצוף אריך נקרא כת"ר. אם כן מה שלוקח ז"א ממנו שהיא מחציתו ממש כנז' הוא י"ש ואלו הם סוד י"ש עולמות הנז' כאן ולוקחם ז"א העומד תחות בינה כנודע והנה היא נקראת כורסייא טמירא ואלו הי"ש עולמות הם בחכמה דז"א העומד תחות כרסיא טמירא שהיא אימא עלאה. וכבר ידעת כי החכמה נקראת יש מאין. רוצה לומר יש הנמשך מכתר הנקרא אין והם בחכמה מוח ימין דז"א. והנה הם מתחלקין בג' ספירות שהם חג"ת דז"א העומדים תחות כרסיא דבינה עלאה ונמצא שהם מתחלקין ק"ג עולמות בכל ספירה מהם ושלשה פעמים ק"ג הם יש ונודע כי הת"ת רובו חסד ועם היותו מכריע בין חסד לגבורה הוא מטה כלפי חסד. ולכן הם מתחברים יחד ק"ג עולמות הת"ת עם ק"ג של החסד. ונעשין ר"ו עולמות ונשארין ק"ג לבדם לספירת הגבורה. (דף ו' ע"א) וכיון שאלו שנתחברו הם הרוב של הי"ש לכן לוקחים גם העולם האחר הנשאר ועודף על חשבון שלש פעמים ק"ג ואז נעשין או"ר עולמות כמנין ר"ז בחיבור הת"ת והחסד והק"ג לבדם הם בספירת הגבורה וכבר ידעת כי החסד נקרא אור ועוד טעם אחר לפי שהת"ת מטה כלפי חסד ולכן היטה את העולם היתר והכריעו לכף החסד ונעשו אור עולמות אבל בעת תפלת מנחה מתעוררים ק"ג עולמות של ספירת הגבורה כנודע כי שמאלא שלטא בעידן מנחה ולכן מנחה בגמטריא ק"ג (א"ש כן נכתב במקום אחר כי לכן עשו ישראל את העגל כמנין מנחה וע"ש):
(המשך במסמך הבא):
פרשת תרומה (המשך)
שם דף קס"ז ע"א וז"ל על דא תלת אינון אור מים רקיע לקבל תלת דרגין אילין כו' הנה הדרוש הזה ביארתיו בשער היחודים ביחוד שם שדי וע"ש. עוד אבאר לך כאן הקדמה אחת גדולה בנויה על פסוק מי מדד בשעלו מים כו' הנה מצינו שהוזכרו שלשה מיני מדידה בפסוק לא תעשו עול במשפט במד' במשקל ובמשורה ובשער החמישי שהוא שער המצות בפ' לך לך ד' ז' עד ד' יו"ד בסוד המילה ומצות האונאה נתבאר גם כן סוד שלשה אלו מדה ומשקל ומשורה ומצאת שם כי תדרשם והנה לפי פשוטם הוא כך כי המדה הוא בחינת האמה המודדת באורך וברוחב כמ"ש אורך היריעה האחת שלשים באמה ורוח' ארבע באמה ומשקל הוא נודע בענין שתי כפות המאזנים ולפעמים מכריע כף זו ולפעמים כף זו ומשורה היא ענין האיפה או הסאה שמודדין בה היין או השמן או המים וכיוצא בהם כדי לתת קצבה ושיעור אל הדבר ההוא בל יתפשט לחוץ מן המשורה ההיא והנה המעולה מכולם הוא המשקל וכמ"ש במשנה במסכת תרומות והשוקל משובח משלשתן והנה הוא סוד אהיה שהוא הדעת העליון אשר במזלא קדישא דדיקנא דעתיקא ובתוכו מתלבש שם ההויה דיודין שהוא בגמטריא ע"ב וזהו ענין משקל כי המ' רומזת לארבעה יודין שבשם זה העולים בגמט' מ' ואותיות שקל כבר ביארנו בסוד הש"ק ובסוד פסוק ארבע מאות שקל כסף הנז' בריש אדרא רבא והוא כי אחר שמנינו הארבעה יודין בחשבונן הפשוט שהם מ' של משקל עוד הם נמנין כל יוד מהם כלולה מעשר שהם ארבע מאות כמנין ש"ק מן משקל ואות ל' היא חשבון ההוי"ה כ"ו עם ד' האותיות עצמן שהם ל' של משקל:
עוד לסיבה אחרת נקרא הדעת בשם משקל. והוא כי היכר המשקל אם הוא שוה או פחות או יותר איננו ניכר אלא בלשון המשקל אשר למעלה באמצעיתו זקוף ועומד כפי נטייתו והכרעתו לכאן או לכאן. וכבר ידעת כי בחינת הלשון הוא בדעת עליון ונודע כי המשקל נשקל על ידי אבנא חדא למשקל בה כנז' פ' תשא ברעיא מהימנא דף קפ"ז ע"ב. (ד"ש ע"ג) והנה כל אבן היא בחי' אות יוד והיא סוד המוח שהיא החכמ' והאבן הזו היא סתומה שאין האור שבתוכה יוצא צחוץ אבל יש אבנין נקיבן אשר אור האבן ההיא יורד דרך הנקב ההוא למט' וגם אור אחר עולה דרך הנקב ההוא מתתא לעילא כמו שנבאר בע"ה והנה סוד האבן היא באה מטיפת המוח הנמשכת מן החכמ' אל הדעת ומשם נמשך אל הבינ' (ע"ב) ועל ידי הדעת נשקלת האבן ההיא אם היא כבידה או קלה פירוש שכאשר האבן היא קלה עולה אותו כף המאזנים למעלה. ואם היא כבידה יורד אותו הכף מאזנים למטה כך הענין זה כי אם האור הזה שבחכמה הוא גדול ודומה אל האבן הכבידה היורדת היא למטה כנודע כי כפי ערך כבידות האבן תרד מטה מטה ואם הוא אור מועט וקטן אינו יכול לרדת למטה מחמת קלותו. והרי באירנו אופן המדידה האחת הנקראת משקל והיא בסוד אור החכמה היורד דרך הדעת. ושם נשקל בדעת אם ירד הרבה וימשך למטה או לאו. ודע כי ג' מדרגות הנז' שהם משקל ומשורה ומדה הם סוד מ"ש בפ' תרומ' כנז' הנקראים אור ומים ורקיע כמו שנבאר בע"ה. ונמצא כי המשקל הוא בחינת מדידת טיפת האור הנמשכת מן החכמה אל הדעת שבו נשקל גודלו וקוטנו:
ועתה נבאר בחינה השנית הנקראת מים והיא בבינה וזו נמדדת על ידי המדידה השני' הנק' משורה. וביאור הענין הוא כי אחר שטיפת האור הנז' הנמשך דרך הדעת ושם נשקל במשקל הדעת. אז ניתנת הטיפה ההיא בבינה אימא עלא'. ושם גו מעהא מתהפכת למים. ואז צרי' אופן מדידת המשורה שבה מודדין מיני המשקין כנ"ל. כי היא כלי של בית קיבול לקבל בתוכו המים הנז' כדי שלא יתפשטו ויתפזרו אל מקום אחר. ולכן נמדדין במשורה שהוא כלי בית קבול בשיעור המים ההם ממש בשוה ומשורה זו נעשית על ידי הבינה שעושה בחי' גוף אחד אל אותה הטיפה של מים כדי לקבלה בתוך גוף זה ואז הבינה נקראת מדה אשר היא בגמטריא חמשים עם הכולל שהם סוד חמשים שערי בינה אשר בהם נעשית המשורה אל המים והענין הוא כי הנה נודע כי מים האלו הם נמשכין מן שם הוי"ה דיודין שהוא בגמטריא ע"ב כמספר חסד. וכנוד' כי כל בחינת מים הם בחסד ובתחילה היו המים מעורבים אלו באלו כנודע מתפילת ר' נחוניא בן הקנה ז"ל כי ע"ב גשרים יש במים האלו והם ע"ב מיני מים שיש בהויה זו דיודין העולה ע"ב וכולן היו מעורבין כחד בתחילה באותה הטיפה. ולכן עשת' הבינה המשורה ההיא לכל אחד מן ע"ב כוחות שבמים ההם כדי שיהיה כל אחד נבדל מחבירו ואלו הם נקראים ע"ב גשרי' שיש במימי החסד כנז'. כי הגשרים האלה הם דמיון צינורות כדי שהמים הנז' יתפשטו בתוכן מובדלין כל כח אחד של מים בצינור הראוי לו ולא יתערבו ואלו הם בחינת משורת הבינה כנז'. ונבאר ענין מספר החמשים שערים הנז' והוא כי הנה בחינת טיפת המים האלו הם בחינת ז"א ונוקביה אשר מדתן חמשים שהם כ"ה אתוון דשמע ישראל. וכ"ד אתוון דבשכמל"ו הם מ"ט וכד הוה משכנא אישתלימו לחמשין כנז' בפ' ואתחנן בדף רס"ד ע"ב ואלו עצמן הם סוד חמשים שערי בינה שהם משורה אל אלו החמשים דז"א ונוקביה ולהיו' כי לפעמים הם חמשים ולפעמים אינן אלא מ"ט כנז' בפ' ואתחנן לכן נרמזו במילת מדה אשר יש בה שני מיני המספרים כי היא במספרה מ"ט ועם כללותה הם חמשים וזהו סוד מי מדד בשעלו מים כי מי היא הבינה וגם מ"י הם סוד חמשים שערי הבינה שבה כמנין מ"י ועל ידיהם מדד (ע"ג) בשעלו שהיא בחינת המשורה שיש לה בית קיבול דוגמת שעלו של אדם שהם חפניו וידיו של אדם ובהם מדד המים שהם טיפה ההיא הכלולה משם מילוי יודין העולה ע"ב והוא בחסד הנקרא מים ולכן מים אלו תמיד היו בסוד החסד כנודע כי שלשה פסוקים ויסע ויבא ויט הם בחסד וגבורה ובת"ת ועם היותם מתחלקי' בהם עכ"ז כל שלשתן הם בסוד החסד שבכל אחד משלשתן. ר"ל בחסד שבחסד ובחסד שבגבורה ובחסד שבת"ת וזהו שרמוז בפ' תרומה בדף קע"ה ע"ב על פסוק מי מדד בשעלו מים דא חסד כו' כי יש בחינת ע"ב גשרים בכל בחינה חסד אשר בכל ספירה משלש' ספירות חג"ת. והרי נתבאר סוד מידה משקל ומשורה כי היא בסוד הבינה והיא בסוד המים והיא תיקון ותועלת אל המים הנכנסו' בתוכו שיתקבצו ולא יתפזרו לכאן ולכאן:
(ד"ש ע"ד) ונבאר עתה בחינה השלישית הנקראת רקיע והיא בז"א אחר שיצא ממעי אמו לחוץ הוא ונוקבא כשנולד. ואז מדידתו היא בבחינת השלישית הנקראת מדה שהיא האמה המודדת באורך וברוחב לכאן ולכאן כפי מה שצריך להתפשט. והנה בחינת הרקיע היא בסוד השמים בסוד ושמים בזרת תכן והענין הוא כי אחר שיצאו ז"א ונוקביה לחוץ. אז נתעבה ונקרש ואיתגליד ונעשה רקיע ואז נמדד על ידי מדידת מדת האמה הנקרא ק"ו המדה המתפשט והולך וגוזר וקוצב שער וע"כ יהיה מציאות אורה. ומכאן ואילך הוא אור אחר גרוע או חשוב מן האחר כאדם המודד בקנה אחד. ואומר מכאן ועד כאן יהיה שיעור בנין בית ומכאן ועד כאן יהיה בנין חצר. והנה זו המדידה נעשית על ידי הדעת והבינה שהם סוד יהו"ה ואהי"ה שהם בגמטריא אמה עם הכולל. והענין הוא כי שתי המדידות הראשונות היו משקל ומשורה שהם דעת ובינה ובהם עצמן נעשי' זו המדיד' השלישית הנקראת אמה. וזהו סוד ושמים בזרת תכן כי הזרת הוא כללות חמשה האצבעות והוא סוד חמשים שערי בינה אשר הם כללות ז"א ונוקביה שהם חמשין אתוון דשמע ובשכמל"ו כנ"ל ועתה נעשו בסוד רקיע אחר שנתייבשו ונתפזרו לכאן ולכאן וזהו לשון זרת כמו וזריתי פרש על פניכם שהוא לשון פיזור כנז' בפ' תרומה דף קע"ה ע"ב ודע כי כל שלשה מיני מדידה הנז' הם נעשים ע"י שם ההויה במילוי יודין. המתלבש בשם אהי' דמילוי יודין ג"כ. ולכן אותיו' הראשונו' של מדת משקל משורה הם אותיות מימ"ים כי מ' בגמטריא ארבעים והם חשבון ד' אותיות יודין שבהויה דע"ב ודע כי יש הפרש גדול בין מדידה זו של האמה לשאר המדידות של המשק' והמשורה. לפי ששמם האחרות הם קיימות ובפרט המשורה אשר המים מתקבצים ועומדין בתוכה אבל מדידת האמה הנקראת ק"ו המדה איננה רק לפי רגע ההוא כי בעוד שמניח האמה על המקום למדוד אותו הוא ניכר וכאשר מסירין אותו ומודדין בו האמה השני הרי אין מקו' הא' ניכר בו כי עבר עליו ק"ו האמה כלל והענין הוא כי אם המדה של האמה הזאת היא נשארת תמיד לא היינו צריכין אל תפילתינו ואל מצות ומעשה ידינו כלל. אכן עתה הכל תלוי בידינו. כי אם נתפלל ונעשה מצות. אז תתרשם האמה ההיא ותמדוד (ע"ד) שם ואם לאו ח"ו יסתלק משם המדה הזו והבן זה היטב בדרוש הגדלת ז"א ונוקביה בעת התפלה ואח"כ חוזר לקדמותו וע"ש. (אמר שמואל הנה הדרוש הזה חולק עם הדרוש הנכתב בפ' לך לך בסוד המילה והאונאה כאשר עיניך תחזנה משרים בכמה פרטים וצ"ע):
שם וז"ל וההוא אור אקרי זרע דכתיב אור זרוע כו' זה תבין במה שביארתי בענין ארבע כנפות הציצית מה ענינם ושם ביארתי שהם ד' בחי' שמוריש היסוד אל המלכות והאחד מהם הוא בחינת נשמות הצדיקים אשר הם עושים הזווג עם המלכות בזמן הגלות רוב הפעמים וזהו ענין האור הנזרע בקדמיתא וזש"ה אור זרוע לצדיק והבן:
שם ע"ב וז"ל אדם קדמא' גליפו דציורא ודיוקנא דגופא לא הוה בנוקבא ובלא ציורא כלל הוה ואתצייר ואגליף לתתא מעלמא דאתי בלא דכור' ובלא נוקבא כו'. כבר ביארתי בביאור אדרת האזינו כי אדם קדמאה הוא בחינת חכמה ובינה ואדם תנינא הוא ז"א ונוקביה וביאור הענין הוא כי גופא דאבא ואימא נעשה על ידי הארה דיקנא קדישא דעתיקא והיא בחינת משחתא הנז' כאן כי היא מידת אריך אנפין האוחז כל שיעור קומת האצילות כנודע. וכמדתו של אריך ממש נצטיירו ונבנו עליו כל שאר הספירות להיותם מלבישים עליו ונמצא כי הוא המד' שעליו נעשים הכל. ולסיבה זו נקרא א"א משחתא ואז אתוון דילהון דאבא ואימא אתגלימו גו משחת' רוצה לומר בין שערות הזקן והראש דא"א ובאמצען כנודע. כי שערות ראשו מושכבין על אחורי אבא ואימא ומכסין אותם ושערות הזקן נמשכין ומתפשטין דרך פנים של או"א ונמצא כי או"א הם נתוני' בין שערות רישא ודיקנא דא"א וזמ"ש אתגלימו גו משחת' רוצה לומר בתוכה ובאמצעיתא ממש הם עומדים ושם באמצע אתגלים ציורא דאו"א. וכבר ביארנו שם כי אבא נמשך מתיקון השמיני דדיקנא דעתיקא הנקרא מזלא. ואימא מתיקון שלשה עשר שגם הוא נקרא מזלא אמנם עדין אין שם גילוי זכר ונקבה. אמנם ז"א ונוקביה שיש בהם גילוי גמור של זכר ונקבו' והם הנקראים אדם תתאה יצאו מכח זווג או"א שנזדווגו באמצע' (ד"ש דכ"ב ע"א) נה"י דא"א כנז' שם בביאור אדרת האזינו. איך עלו ונכללו נה"י דאריך לגו מאו"א ומכח הזווג ההוא באופן ההוא יצאו בחי' ז"א ונוקביה וע"ש היטב:
שם בדף קס"ח ע"ב וז"ל וכל מילין דאינון מעלמא דאתגלייא יתיר כתיב בה' דכתיב המוציא במספר צבאם הקורא למי הים כו' כתוב בחוץ בכתיבת ידי מורי ז"ל. צ"ע בפ' ברא' בדף ב' ע"א דהתם קאמר דהוי המוציא במספר מעלמא עלאה ההוא דלית דכוותיה:
שם במאי דקאמר ואי אכתוב בשמא איהו בה' כגון האל הגדול כו' כתוב בחוץ. פירוש כי יש הפרש בין כשמזכיר הפעולה ולא נזכר שם פועלה ובין כשמזכיר שם פועלה. כי כשמזכיר את הפעולה לבד וכתוב בה' מורה על הפועל הנגלה שהוא עולם התחתון. אבל כשמזכיר שם ופועל כגון האל הגדול שהוא בחסד. וכן גבור בגבורה וכתוב בה' מורה על חסד או גבורה שמשפיע בעולם (דף ז' ע"א) התחתון שהוא מלכות וזמ"ש איהו בה' אבל כשלא נזכר על ידי מי נעשית פעולה זו וזהו באורח סתים הוא מרזא דעלמא תתאה עצמו לבד. א"נ אורח לצדיק יקרא אורח סתים וכשמשפיע בה ופועלת על ידו אינו נזכר ההוא כי הכ"ל בכ"ל. וזהו רזא דעלמא תתאה נכנס בה דרך נקודת ציון והוא המוציא לחם כד"א מאשר שמנה לחמו כנ"ל ובפ' בראשית בדף י"ח ע"א אמר וביה אתכסיין כולהו באורח סתים:
| |||