ביאור:אפלטון והתנ"ך: החוקים: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עדכון מאתר הניווט בתנך |
עדכון מאתר הניווט בתנך |
||
שורה 1:
אפלטון והתנ"ך: החוקים
ספרו של אפלטון "החוקים" מחולק ל-12 חלקים (הדובר הוא האתונאי האורח ולא סוקרטס), נפרטם:ספר א: האם האלוה או איש מן האנשים מוחזק להיות אבי החוקים? האלוה. המחוקק הטוב שואף לשלום פנימי ונמנע מריב אחים. והרי זו היכנעות לעצמך. גם בהנאות ובייסורים יש נכנע לעצמו. מחלוקת בעניין התרת ההשתכרות. בכל איש שני יועצים מנוגדים ושוטים – הנאה וצער, ועליהם מתווספות סברות הנקראות ציפיות, לצער – פחד, ולהיפוכו – ביטחון, והחשבון המחשב איזה עדיף, כשהוא "הופך להחלטה של כלל המדינה, קוראים לו 'דין'" (כל כתבי אפלטון, כרך ד', עמ' 55). אין אנו אלא מריונטות בידי האלים שסגולת הטוב מניעתן. "מקנים לנו את הניצחון: הביטחון שאנו רוחשים מול אויבינו, והפחד מפני ידידינו, שמא נהפוך לחרפה בעיניהם" (שם, עמ' 59).
בתנ"ך האלוה גם-כן הוא נותן החוקים, כמובן – במעמד הר סיני (שמות, יט'). בעניין היין התנ"ך משבחו אך גם מגבילו, כך - תהלים קד טו: "ויין ישמח לבב אנוש", למול - משלי לא ו: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", שסיכומו - משלי כג לא-לב: "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכיס עינו יתהלך במישרים אחריתו כנחש ישך וכצפעני יפרש". מריונטות בידי האלים נרמז בפסוק - ישעיהו כו יב: "ה' תשפת שלום לנו כי גם כל מעשינו פעלת לנו", אף כי התנ"ך מדגיש גם את הבחירה החופשית - דברים ל יט: "ובחרת בחיים".
שורה 34 ⟵ 32:
ספר ח': יש להקריב כל יום קורבן ולחוג 12 חגים, כמניין החודשים והשבטים. אנשים ברגיל מצייתים לחוק האוסר גילוי עריות. אין להשיג גבול והמזיק ישלם כפליים. אין לקטוף מנחלה אחרת, אך המתארח במדינה ייטול ללא מחיר "בלא שייקח עמו" (שם, עמ' 283). אין לזהם מים. יש מקום להגיש ערר. לא יהיה מכס.
בתנ"ך כל יום צריך להקריב לפחות שני קורבנות - שמות כט לט: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" ומספר החגים קטן מ-12. גילוי עריות נאסר (ויקרא יח'). איסור הסגת גבול - דברים יט יד: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה", והוא אף מורחב לפי דעתי גם בצורה מטאפורית - משלי כב כח: "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך". תשלומי כפל - שמות כב ג: "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם". התרת קטיף רק למתארח - דברים כג כה-כו: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל-כליך לא תתן. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך". על זיהום מים אין חוק מפורש, אף כי הוא מובן, ואדרבא – עלילה אנטישמית ידועה על היהודים היא כי הם 'מרעילי בארות'. ערר לא מוזכר, אך אם יש לך עדות חדשה דומני שהוא מתקיים. מכס יש למלך.
ספר ט': יש למנוע שוד מקדשים ולהעניש על כך. גנב ישלם פי שניים מערך הגניבה ואם אין לאל ידו – יאסר. המעוולים פועלים בעל-כורחם, יש הבדל בין מזיד ושוגג. חשוכי המרפא המזידים – דינם מוות. הורג עבד – יפצה כערכו ויעבור טיהורים. וההורג בן חורין – יעבור טיהורים "ויעדר בכל המקומות המיודעים של ארץ מולדתו בכללותה" (שם, עמ' 305). והרוצח מתוך חרון-אף – מי שנוטר לחברו ולא לפתע פתאום – דומה למזיד, ומי שפועל מתוך חרונו מיד דומה לשוגג, אך אינו ממש שוגג וקשה להגדיר. על כל פנים עונשים כבדים יותר יש לתת למי שפעלו מתוך מחשבה תחילה. זה יוגלה לשנתיים וזה לשלוש שנים. והחוזר על מעשיו – יוגלה בלי לשוב. עבד ההורג בן חורין יומת. אב או אם שהרגו ילדם – יוגלו ואחר-כך ייפרדו. "הורג אביו או אמו בחרון אפו – מות יומת" (שם, עמ' 308). וההורג מתוך רשעות – ינודה. והרוצה לנקום דמו יהיה מוסמך לתבעו לדין. המתאבדים – ייקברו לבדם במקומות שוממים. שור ההורג אדם – ייהרג. ואם חפץ – יועמד לדין בעליו. "מי שתופס והורג גנב שנכנס אל ביתו בלילה לשם גניבה יהיה נקי" (שם, עמ' 314). האונס – יומת. והמטיל מום – גם-כן מחולק לאופנים שתוארו – יוטל עליו קנס על-פי בית דין. המתכוון להרוג ופוצע – דינו כמעט כהורג – יוגלה לכל חייו ולא יומת. ואם גרם נזק – יפצה. אך הפוצע כך את הוריו – יומת. יש לכבד את הזקנים. אם זר – "יישמרו היטב מלפגוע באל מגן הזרים" (שם, עמ' 320).
בתורה מופיעים עקרונות רבים הדומים למה שבכאן ויש גם הבדל. שוד מקדשים לא הוזכר, כנראה הדבר היה רחוק מאפשרי ויוחס רק לאויבים. מאסר הוא דין 'מודרני' יותר ובתנ"ך מקבילתו היא מכירה לעבד. בתנ"ך האדם אחראי למעשיו ולא פועל בעל-כורחו, אין כזה מושג, אבל יש הבדל בין מזיד ושוגג. הורג עבד – שמות כא כ-כא: "וכי-יכה איש את-עבדו או את-אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. אך אם-יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא". מחיר עבד בתנ"ך הוא 30 שקל. הורג בן חורין בשוגג – יברח לעיר מקלט - במדבר לה כה: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש", הרי זה דומה לגלות שאצל אפלטון. וההבדלה בין נוטר למי שאינו נוטר מופיעה בפסוקים הקודמים בבמדבר לה כב-כד: "ואם-בפתע בלא-איבה הדפו או-השליך עליו כל-כלי בלא צדיה. או בכל-אבן אשר-ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימת והוא לא-אויב לו ולא מבקש רעתו. ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה". ביחס לאב ולאם התורה מחמירה – שמות כא טו: "ומכה אביו ואמו מות יומת" וכן - שמות כא יז: "ומקלל אביו ואמו מות יומת". המתאבדים לא מוזכרים בתנ"ך, אך בהלכה גם כן הם נקברים 'מחוץ לגדר'. והתורה אף מזכירה את ענייני שור שנגח, שדינו מוות – שמות כא כח: "וכי-יגח שור את-איש או את-אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את-בשרו ובעל השור נקי". וכן היא מפרידה בין שור מועד ותם. אחריות לדומם מוזכרת למשל בפסוק - דברים כב ח: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו". גנב הנמצא במחתרת דינו שווה - שמות כב א: "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים". האנס של המאורסת חייב מוות על-פי התורה וכן גם הנאנסת אם לא צעקה - דברים כב כד: "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אתם באבנים ומתו את הנער על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך", אבל לבתולה – ישלם לאביה ויישא אותה. הנותן מום – ויקרא כד יט-כ: "ואיש כי-יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", ואולם מפרשים זאת כתשלום ממון תחת הנזק. ואהבת הגר, המוזכרת עוד במקומות רבים בתנ"ך ומיוחסת גם לה' מופיעה מיד בהמשך – ויקרא כד כב: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני יהוה אלהיכם". כבוד לזקנים - ויקרא יט לב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'". נראה ממש כאילו התנ"ך היה לפני אפלטון כשהוא כתב את הדברים האלה, או שהדברים היו משותפים לעמים רבים, כמו שאפשר לראות הקבלות גם בין תורת משה לחוקי חמורבי. אמנם התנ"ך טרם תורגם ליוונית בתקופת אפלטון, אך אפשר שתוכנו הועבר בעל-פה.
קל יותר יהיה לעקוב אחר ההשוואה אם נסדרה בטבלה:
{| able=able" border=1 cellpadding=0 cellspacing=0 width=580
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
ספר ט':
|
<!--td open-->
בתורה מופיעים עקרונות רבים הדומים למה שבכאן ויש גם הבדל:
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
יש למנוע שוד מקדשים ולהעניש על כך.
|
<!--td open-->
שוד מקדשים לא הוזכר, כנראה הדבר היה רחוק מאפשרי ויוחס רק לאויבים.
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
גנב ישלם פי שניים מערך הגניבה ואם אין לאל ידו – יאסר.
|
<!--td open-->
גנב משלם פי שניים. מאסר הוא דין 'מודרני' יותר ובתורה מקבילתו היא מכירה לעבד. מאוחר יותר, בתקופת המלכים, יש כבר בור כלא.
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
המעוולים פועלים בעל-כורחם, יש הבדל בין מזיד ושוגג. חשוכי המרפא המזידים – דינם מוות.
|
<!--td open-->
בתנ"ך האדם אחראי למעשיו ולא פועל בעל-כורחו, אין כזה מושג, אבל יש הבדל בין מזיד ושוגג.
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
הורג עבד – יפצה כערכו ויעבור טיהורים. וההורג בן חורין – יעבור טיהורים "ויעדר בכל המקומות המיודעים של ארץ מולדתו בכללותה" (שם, עמ' 305).
|
<!--td open-->
הורג עבד – שמות כא כ-כא: '''"וכי-יכה איש את-עבדו או את-אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. אך אם-יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא"'''. מחיר עבד בתנ"ך הוא 30 שקל. הורג בן חורין בשוגג – יברח לעיר מקלט - במדבר לה כה: '''"והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש",''' הרי זה דומה לגלות שאצל אפלטון.
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
והרוצח מתוך חרון-אף – מי שנוטר לחברו ולא לפתע פתאום – דומה למזיד, ומי שפועל מתוך חרונו מיד דומה לשוגג, אך אינו ממש שוגג וקשה להגדיר. על כל פנים עונשים כבדים יותר יש לתת למי שפעלו מתוך מחשבה תחילה. זה יוגלה לשנתיים וזה לשלוש שנים. והחוזר על מעשיו – יוגלה בלי לשוב. עבד ההורג בן חורין יומת.
|
<!--td open-->
ההבדלה בין נוטר למי שאינו נוטר מופיעה בפסוקים הקודמים בבמדבר לה כב-כד: '''"ואם-בפתע בלא-איבה הדפו או-השליך עליו כל-כלי בלא צדיה. או בכל-אבן אשר-ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימת והוא לא-אויב לו ולא מבקש רעתו. ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה".
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
אב או אם שהרגו ילדם – יוגלו ואחר-כך ייפרדו. "הורג אביו או אמו בחרון אפו – מות יומת" (שם, עמ' 308). וההורג מתוך רשעות – ינודה. והרוצה לנקום דמו יהיה מוסמך לתבעו לדין.
|
<!--td open-->
ביחס לאב ולאם התורה מחמירה – שמות כא טו: '''"ומכה אביו ואמו מות יומת"''' וכן - שמות כא יז: '''"ומקלל אביו ואמו מות יומת".
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
המתאבדים – ייקברו לבדם במקומות שוממים.
|
<!--td open-->
המתאבדים לא מוזכרים בתנ"ך, אך בהלכה גם כן הם נקברים 'מחוץ לגדר'.
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
שור ההורג אדם – ייהרג.
|
<!--td open-->
והתורה אף מזכירה את ענייני שור שנגח, שדינו מוות – שמות כא כח: "וכי-יגח שור את-איש או את-אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את-בשרו ובעל השור נקי". וכן היא מפרידה בין שור מועד ותם.
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
ואם חפץ – יועמד לדין בעליו.
|
<!--td open-->
אחריות לדומם מוזכרת למשל בפסוק - דברים כב ח ''': "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו".
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
"מי שתופס והורג גנב שנכנס אל ביתו בלילה לשם גניבה יהיה נקי" (שם, עמ' 314).
|
<!--td open-->
גנב הנמצא במחתרת דינו שווה - שמות כב א: '''"אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים".
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
האונס – יומת.
|
<!--td open-->
האנס של המאורסת חייב מוות על-פי התורה וכן גם הנאנסת אם לא צעקה - דברים כב כד: '''"והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אתם באבנים ומתו את הנער על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך",''' אבל לבתולה – ישלם לאביה ויישא אותה.
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
והמטיל מום – גם-כן מחולק לאופנים שתוארו – יוטל עליו קנס על-פי בית דין. המתכוון להרוג ופוצע – דינו כמעט כהורג – יוגלה לכל חייו ולא יומת. ואם גרם נזק – יפצה. אך הפוצע כך את הוריו – יומת.
|
<!--td open-->
הנותן מום – ויקרא כד יט-כ ''': "ואיש כי-יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו",''' ואולם מפרשים זאת כתשלום ממון תחת הנזק.
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
יש לכבד את הזקנים.
|
<!--td open-->
כבוד לזקנים - ויקרא יט לב: '''"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'".
|-
<!--new row in table-->
|
<!--td open-->
אם זר – "יישמרו היטב מלפגוע באל מגן הזרים" (שם, עמ' 320).
|
<!--td open-->
ואהבת הגר, המוזכרת עוד במקומות רבים בתנ"ך ומיוחסת גם לה' מופיעה מיד בהמשך – ויקרא כד כב: '''"משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני יהוה אלהיכם".
|}
<!--end of table-->
ספר י': לא לגנוב. שאלה – החוק מניח קיום של אלים – האם זה ראוי? יש החושבים שיש אלים, אלא שהם אינם נותנים דעתם לבני האדם, יש החושבים שהם נותנים דעתם, אלא שאפשר בנקל לפייסם בקורבנות, ויש החושבים שהאדם המציא את האלים על-פי חוקיו. עוד – טוען שהנשמה ותיקה מהגוף ומנסה להוכיח דבריו מתנועה ומנוחה. רק נשמה נמצאת בדברים המתנועעים. והנשמה שולטת אף בשמיים. והרוצה לכפור באלים יצטרך להתגבר על טענה זו. ובעניין פיוסם – אפילו הכלבים לא נענים למתנות כדי לחרוג מהצדק.
שורה 50 ⟵ 250:
ספר יב': "הגונב מרכוש הציבור דבר גדול או קטן דינו אחד" (שם, עמ' 389). הנקרא לשירות בצבא חייב לצאת לשירותו. המאבד נשקו בחרפה ייענש באי-גיוס. נסיעות לחו"ל – לא פחות מארבעים, לא מטעם פרטי. יש לקבל המבקרים בברכה ולא לנהוג כמצרים שלא סועדים עמם – ובהערה משווה זאת לבראשית, מג', 32. ערבות – לפני 3 עדים. יש לאפשר לעשות חיפוש בבית. יראת אלים באה מהבנה שהנשמה בת אלמוות וכי "בכוכבים מצוי שכל המנחה את העולם" (שם, עמ' 422).
בהלכה ידוע הכלל שכמו כאן – 'דין פרוטה כדין מאה'. את הפטורים משירות צבאי כבר פירטנו, אך מלבדם כולם חייבים בו. את היחס המיוחד לנשק אפשר לראות בסוף קינת דוד, שם הוא אומר - שמואל ב א כז: "איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה". יש הנוהגים כיום מטעם הלכתי לא לצאת לחו"ל ללא סיבה מספקת. 3 עדים מוזכר בפסוק - דברים יז ו: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד". חיפוש בבית תקף עד לימינו, אך אין לו מקור תנכ"י.
== תגובות ==
מוסיף טבלה...
:::: -- hagai hoffer, 2013-01-21 11:45:24
<noinclude>
[[קטגוריה:אפלטון והתנ"ך|אפלטון והתנ"ך: החוקים]]
[[קטגוריה:במדבר יג כח|אפלטון והתנ"ך: החוקים]]
שורה 115 ⟵ 314:
[[קטגוריה:תהלים קד טו|אפלטון והתנ"ך: החוקים]]
[[קטגוריה:תהלים קיט עז|אפלטון והתנ"ך: החוקים]]
</noinclude>
{{מקורות|מקורות=
על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב [http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0219_2.html אתר הניווט בתנך] בתאריך 2010-06-25.
}}
<noinclude>
{{הוסב מאתר הניווט בתנך|http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0219_2.html}}
| |||