התורה והמצוה ויקרא א טו-טז: הבדלים בין גרסאות בדף

ומלק את ראשו והקטיר המזבחה: מבואר שמקטיר את הראש בפני עצמו ואחר כך מקטיר את הגוף, דהא אחר כך אמר "ושסע אותתו בכנפיו והקטיר המזבחה", וכמ"ש בספרא משנה ו' ''ומנין שהקטרת הראש לעצמו? כשהוא אומר...''.

והנה בחטאת העוף אמר "ומלק את ראשו..ולא יבדיל" ואם נאמר דמליקת עולת העוף וחטאת העוף שוה, י"ל שגם בעולת העוף בעת שמולק אינו מבדיל הראש מן הגוף רק אחר גמר המליקה וההזיה, אז מפריד הראש ומקטירו בפני עצמו. אך שאם כן היה צריך לכתוב "ומלק את ראשו ומצה את הדם" לפני ההקטרה, שלא מצאנו בקרבנות שיקטיר שום דבר לפני הזית הדם. ובאמת כתב רש"י ז"ל ופשוטו של מקרא מסורס הוא ופירושו וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר. ואצלינו יסוד מוסד שלא נמצא סירוס ועוות בכתיב הקדש (וכמ"ש באילת השחר פרק כא). ולמה הפך הסדר? ועל כרחך בא להורות שתיכף אחר מליקתו צריך שיהיה ראוי להקטירו בפני עצמו - ר"ל שיהיה נבדל מן הגוף. כי יש פעלים רבים שמורים על שהפעולה מוכנת להעשות - לא על עשייתם, כמו "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה" (בראשית יט), "ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף..ויגשו וידברו אליו פתח הבית ויבא האיש את האשנים ביתה יוסף" (שם מג) שפירושו של "ויבא" הראשון שהיה מוכן להביאם. וכן "והביא את אשמו והביא אל הכהן" (ויקרא ה ז-ח) ש"והביא" הרשאון פירושו שהיה מוכן להביאה. וכן פירשו בכמה מקומות בספר הזה כמ"ש באילת השחר (סימן ??). וכן פה פי' "והקטיר המזבח" שיהיה ראוי להקטרה. וז"ש בספרא (הובא בזבחים שם) ''אי מה מליקה...אף כאן מולק ואינו מבדיל. ת"ל ומלק והקטיר ונמצה וכולי אלא מלקו כדרך הקטרתו''.