התורה והמצוה ויקרא א ג: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 141:
<small>'''[הערה: איך למד מן "יקריב אותו" שיהיה על ידי כפיה, אדרבה, מלת "לרצונו" מעיד שיהיה ברצון?
יקריב אותו לרצונו: מה שכתוב "לרצונו" פירושו שיהיה לרצונו של מקריב ודעתו, לא כמוכרח על הדבר, שזה הפך ה"רצון". ואמר (ויקרא כג יט) "לרצונכם תמים זכר" כי המביא שלא ברצון יביא הפחות שבעדרו כמו שכתוב "
[ ואני מתפלא מי הכריח לאונקלוס (ורש"י, הגם שפה פירש כדעת חז"ל בכל זאת לקמן ([[מ"ג ויקרא יט ה|יט ה]],
ועל יסוד זה אמר פה, והובא במשנה ערכין דף כא ובכמה מקומות בש"ס ''יכול על כרחו? ת"ל לרצונו'' -- שההכרח הוא פעולה בלא רצון כמו שכתוב "והשתיה כדת אין אונס..לעשות כרצון איש ואיש". והנה הרצון יבוא בעברי על שני כונות: {{רווח קשיח|2}} ( א ) על הפיוס, שיתרצה ויתפייס על החטא כמו "כי נרצה עונה", "אז תרצה הארץ את שבתותיה"., ( ב ) על החפץ בדבר מה, ובזה הוא נרדף עם "חפץ".
והנה הרצון יבוא בעברי על שני כונות: {{רווח קשיח|2}} ( א ) על הפיוס, שיתרצה ויתפייס על החטא כמו "כי נרצה עונה", "אז תרצה הארץ את שבתותיה"., ( ב ) על החפץ בדבר מה, ובזה הוא נרדף עם "חפץ".{{ססס}} ובכל זה יש הבדל בין "רצון" ובין "חפץ"; כי הרצון הוא תכונה מחשביית והחפץ הוא תכונה נפשיית. גדר הצרון הוא שמחשבתו מסכים אל הדבר ובוחר בו וגדר החפץ שיש לו אל הדבר נטיה נפשיית על ידי שמתאוה או שחומד בו או על ידי נטיה אחרת נפשיית, מה שאין כן הרצון נקי מכל נטיה נפשיית כי הוא מפעולת השכל והבחירה. ויצויר שירצה האדם בדבר ולא יחפץ בו, וכן בהפך. {{ססס}}למשל, "כי חפץ בבת יעקב" (בראשית לד) יש לומר שהיה חפץ בלא רצון, כי האדם כשימלך עם מחשבתו לא ירצה בדבר רע ולכן לא תמצא בשום מקום בתנ"ך פעל "רצה" לדבר רע, רק פעל "חפץ" כמו "בשקוציהם נפשם חפצה" (ישעיה סו) כי רק חפץ התאוה תגבר אז על הרצון. וכן אמר "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" (דברים כה), "ואם לא יחפץ לגאלך" (רות ג) שבאמת רצון האדם ומחשבתו ירצה לעשות מצות ה' רק שחפץ נפשו ימנעהו כי לא מצאה חן בעיניו וגבר החפץ על הרצון. ולפעמים יתאמץ האדם ויגביר רצונו על חפצו.▼
▲
ולפי זה נוכל לצוות על הרצון ולא על החחפץ; רצוני, שאי אפשר לצוות לאדם שיחפץ בדבר פלוני, כי החפץ היא תכונה נפשיית שאין אדם יכול עליה, אבל נוכל לצוות לו שירצה בדבר פלוני והוא שיצייר בלבו טיב הדבר ותועלתו שאז תמשך מחשבתו אחריו, כי פעולת המחשבה היא בבחירת האדם. (ועל כן לא תמצא בתנ"ך לשון "ציווי" או "בקשה" מן פעל "חפץ" כמו שנמצא מן פעל "רצה"-- "רצה ה' להצילני", "ולקחת מנחתי מידי ותרציני").{{ססס}}אבל בכל זאת, אי אפשר לצוות את האדם רק על רצונו, לא על רצון אחרים; רצוני לומר שאי אפשר לצוותו שיכריח רצון אחרים על הפעולה, כי ההכרח הוא נגד הרצון כנ"ל.▼
▲ולפי זה נוכל לצוות על הרצון ולא על
ובזה תבין מה שכתב בספרא ''"יקריב"-- מלמד שכופין אותו. "לרצונו"-- עד שיאמר רוצה אני. הא כיצד?''{{רווח קשיח|2}} הנה הוציאו ממה שכתוב "יקריב אותו" שכופין אותו, וזה נוסד על יסוד חזק שדרך הלשון להקדים את המלה שהיא עיקר במאמר, ולפי זה כל פעל שכבר נזכר במאמר ההוא ונשנה אגב גררא יבוא תמיד מאוחר (כמו שבארנו באילת השחר פרק כב, ועיי"ש כלל קצד). ואם כן היה לו לומר "לרצונו יקריב אותו" שעיקר החידוש הוא שיהיה לרצונו, כי זה שיקריב אינו חידוש שכבר אמר "זכר תמים יקריבנו", ואם כן ממה שכתב "יקריב אותו לרצונו" מבואר שיש חידוש בפעל "יקריב" שפירושו ''יקריב מכל מקום'', אף באונס. [לא נגמר...]▼
▲ובזה תבין מה שכתב בספרא ''"יקריב"-- מלמד שכופין אותו. "לרצונו"-- עד שיאמר רוצה אני. הא כיצד?''{{רווח קשיח|2}} הנה הוציאו ממה שכתוב "יקריב אותו" שכופין אותו, וזה נוסד על יסוד חזק שדרך הלשון להקדים את המלה שהיא עיקר במאמר, ולפי זה כל פעל שכבר נזכר במאמר ההוא ונשנה אגב גררא יבוא תמיד מאוחר (כמו שבארנו באילת השחר פרק כב, ועיי"ש כלל קצד). ואם כן היה לו לומר "לרצונו יקריב אותו" שעיקר החידוש הוא שיהיה לרצונו, כי זה שיקריב אינו חידוש שכבר אמר "זכר תמים יקריבנו"
ואחר שפירוש "יקריב אותו" -- שכופין אותו, איך אמר "לרצונו"? הלא בארנו שאי אפשר להכריח על הרצון? וזה שאמר ''הא כיצד?'' והשיבו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני; והוא על פי ההבדל שכתבתי בין "רצון" ובין "חפץ", שה"רצון" הוא מחשביי מצד טיב הדבר בעצמותו. אולם לפעמים החפץ יעכב את הרצון שלא יצא לפועל וזה בדבר שעשייתו טוב מצד עצמו שאז בודאי האדם רוצה בו רק שהחפץ מונעו. למשל, האדם רוצה שיתחכם ושיעשה טוב וצדקה, רק שהחפץ מונעו כי התאוה ובקשת המנוחה וכדומה יעצרו בעדו. ואם היה יכול להשיג את התכלית בלעדי האמצעיים ובלא טורח ועמל בודאי היה רוצה בו כי הטוב נרצה אצל כל בעל שכל, רק הרע המדומה אצלו באמצעיים המובילים אל הפעולה, והם הטורח ופיזור הממון, ימנעהו מעשותו. אבל אחר שאנו כופין אותו להקריב וכבר הביא הקרבן, אז ידענו בטח שרצונו מסכים אל הדבר ברצונו הטוב מצד עצמו. וקרוב לזה באר הרמב"ם ז"ל בהל' גירושין.
| |||