התורה והמצוה ויקרא א ג: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 139:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|א|ג|}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ג|סימן כו}}
<small>'''[הערה: איך למד מן "יקריב אותו" שיהיה על ידי כפיה, אדרבה, מלת "לרצונו" מעיד שיהיה ברצון? ולמד לא פירש כדעת הת"ק לרצון לו?]'''</small>
יקריב אותו לרצונו: מה שכתוב "לרצונו" פירושו שיהיה לרצונו של מקריב ודעתו לא כמוכרח על הדבר שזה הפך ה"רצון". ואמר (ויקרא כג יט) "לרצונכם תמים זכר" כי המביא שלא ברצון יביא הפחות שבעדרו כמו שכתוב "ארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' " {{ממ|מלאכי|א|יד}}, לא כן הרוצה-- יביא המובחר. וכן אמר בשלמים (לקמן יט) ובתודה (לקמן כב) "לרצונכם תזבחו" והוא הוצעה למה שכתוב שם "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי" שלא יחשב לאכלו חוץ לזמנו שהוא אזהרה אל הרצון שלא ימעול מעל לזבוח בלא רצון הלב עד שלכן יחשב מחשבת פיגול. וכן פירש הראב"ע והרשב"ם ש"לרצונו" שב אל המקריב.
ואני מתפלא מי הכריח לאונקלוס (ורש"י, הגם שפה פירש כדעת חז"ל בכל זאת לקמן (יט ה, וכב יט) פירש כתרגום אונקלוס) לפרש בכל מקום שכתוב "לרצונו" "לרצונכם" כאילו כתוב "לרצון לו" "לרצון לכם" שהוא (א) נגד חוקי הלשון כי אותיות הכינוים המחוברים בשם יורו תמיד על גוף הקונה, לא על גוף הפעול, (ב) הוא נגד פירוש חז"ל שפירשוהו על המקריב כמו שכתוב בספרא פה, וכן בפר' אמור {{ממספרא|מלבי"ם|אמור|פרשה ז|מ"ב}} {{ממספרא|מלבי"ם|אמור|פרשה י|מ"ה}} על "לרצונכם תמים זכר" ועל "והניף את העומר לרצונכם"''-- אמור מכאן שאין כופין את הצבור''. ומן "לרצונכם תזבחו" הוציאו (זבחים מו, מנחות קי, חולין יג) דמתעסק בשחיטת קדשים פסול. ובמנחות (שם) ''לא לרצונ אתם זובחים אלא לרצונכם''. ועל יסוד זה אמר פה, והובא במשנה ערכין דף כא ובכמה מקומות בש"ס ''יכול על כרחו? ת"ל לרצונו'' -- שההכרח הוא פעולה בלא רצון כמו שכתוב "והשתיה כדת אין אונס..לעשות כרצון איש ואיש".
והנה הרצון יבוא בעברי על שני כונות: {{רווח קשיח|2}} ( א ) על הפיוס, שיתרצה ויתפייס על החטא כמו "כי נרצה עונה", "אז תרצה הארץ את שבתותיה"., ( ב ) על החפץ בדבר מה, ובזה הוא נרדף עם "חפץ".{{ססס}} ובכל זה יש הבדל בין "רצון" ובין "חפץ"; כי הרצון הוא תכונה מחשביית והחפץ הוא תכונה נפשיית. גדר הצרון הוא שמחשבתו מסכים אל הדבר ובוחר בו וגדר החפץ שיש לו אל הדבר נטיה נפשיית על ידי שמתאוה או שחומד בו או על ידי נטיה אחרת נפשיית, מה שאין כן הרצון נקי מכל נטיה נפשיית כי הוא מפעולת השכל והבחירה. ויצויר שירצה האדם בדבר ולא יחפץ בו, וכן בהפך. {{ססס}}למשל, "כי חפץ בבת יעקב" (בראשית לד) יש לומר שהיה חפץ בלא רצון, כי האדם כשימלך עם מחשבתו לא ירצה בדבר רע ולכן לא תמצא בשום מקום בתנ"ך פעל "רצה" לדבר רע, רק פעל "חפץ" כמו "בשקוציהם נפשם חפצה" (ישעיה סו) כי רק חפץ התאוה תגבר אז על הרצון. וכן אמר "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" (דברים כה), "ואם לא יחפץ לגאלך" (רות ג) שבאמת רצון האדם ומחשבתו ירצה לעשות מצות ה' רק שחפץ נפשו ימנעהו כי לא מצאה חן בעיניו וגבר החפץ על הרצון. ולפעמים יתאמץ האדם ויגביר רצונו על חפצו.
ולפי זה נוכל לצוות על הרצון ולא על החחפץ; רצוני, שאי אפשר לצוות לאדם שיחפץ בדבר פלוני, כי החפץ היא תכונה נפשיית שאין אדם יכול עליה, אבל נוכל לצוות לו שירצה בדבר פלוני והוא שיצייר בלבו טיב הדבר ותועלתו שאז תמשך מחשבתו אחריו, כי פעולת המחשבה היא בבחירת האדם. (ועל כן לא תמצא בתנ"ך לשון "ציווי" או "בקשה" מן פעל "חפץ" כמו שנמצא מן פעל "רצה"-- "רצה ה' להצילני", "ולקחת מנחתי מידי ותרציני").{{ססס}}אבל בכל זאת, אי אפשר לצוות את האדם רק על רצונו, לא על רצון אחרים; רצוני לומר שאי אפשר לצוותו שיכריח רצון אחרים על הפעולה, כי ההכרח הוא נגד הרצון כנ"ל.
ובזה תבין מה שכתב בספרא ''"יקריב"-- מלמד שכופין אותו. "לרצונו"-- עד שיאמר רוצה אני. הא כיצד?''{{רווח קשיח|2}} הנה הוציאו ממה שכתוב "יקריב אותו" שכופין אותו, וזה נוסד על יסוד חזק שדרך הלשון להקדים את המלה שהיא עיקר במאמר, ולפי זה כל פעל שכבר נזכר במאמר ההוא ונשנה אגב גררא יבוא תמיד מאוחר (כמו שבארנו באילת השחר פרק כב, ועיי"ש כלל קצד). ואם כן היה לו לומר "לרצונו יקריב אותו" שעיקר החידוש הוא שיהיה לרצונו, כי זה שיקריב אינו חידוש שכבר אמר "זכר תמים יקריבנו", ואם כן ממה שכתב "יקריב אותו לרצונו" מבואר שיש חידוש בפעל "יקריב" שפירושו ''יקריב מכל מקום'', אף באונס. [לא נגמר...]
| |||