התורה והמצוה ויקרא א ב: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 322:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|א|ב|}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ב|סימן יח}}
<small>[הערה: איך דריש "ומן הצאן" לשני דרשות? ואיך ימעט מן הוא"ו? ובכלל צריך לשים לב על המון הדרושים האלה שיחד לכל אחד מקום בפני עצמו, מי הגיד להם ש"מן הצאן" מוציא מוקצה? "מן הבקר" למטה-טריפה, וכיוצא:]</small>
ומן הצאן: בספרא ובש"ס (ב"ק דף מ, תמורה כח, בכורות מא, נדה מ"א) דרשו "ומן הצאן" למוקצה ונוגח ורחוק לפי שרשי הלשון שידשרו מיעוט כפול על ידי הוי"ו. ולדעתי, חכמינו ז"ל קבלו הדרשות על שמות המין שבאו אצל קרבנות בה"א עם מלת "מן" שבא למעט כנ"ל בסימן הקודם.
* ונמצא ד' פעמים "מן הבקר" ושמונה פעמים "מן הצאן".
* ונמצא עוד ב' פעמים מן הכבשים ומן העזים".
* ופעם אחד "מן הבהמה", כמו שיבואר.
והנה "מן הכבשים ומן העזים" דגבי פסח מצרים לא דרשי כי היה לשעתו. ועל המותר היה להם דרשות מקובלות וסדרום אחר כך על הפסוקים.
* ודרשו "מן הבהמה..מן הבקר..ומן הבקר" דפה על רובע ונעבד וטריפה.
* "ומן הצאן" "מן הכבשים או מן העזים" שבעולת הצאן -- דרשו על חולה זקן ומזוהם. וכמ"ש בספרא ובגמ' בכורות (דף מא) ותמורה (דף כח).
* "ומן הבקר" דגבי שלמים דריש למעוטי תשיעי שבמעשר כמ"ש בספרא (פט"ז משנה ד).
* "ומן הצאן" דגבי שלמים דריש בזבחים (דף ט) על מותר הפסח.
* וד' פעמים "מן הצאן" דכתיבי גבי עולה ויורד ואשם מעילות ואשם תלוי ואשם גזילות (פרשה ה) דריש בספרא (שם) כמו שנבאר שם במקומו.
* נשאר עוד "ומן הצאן" דפה וגם "מן הצאן" שכתוב בפ' שלח שאין בו דרוש. ודריש "מן הצאן" דשם ו"מן הצאן" דפה -- אחד למוקצה ואחד לנוגח.{{רווח קשיח|2}}וזהו שאמרו ''מן הצאן ומן הצאן'' -- רוצה לומר פעם אחד כתוב "מן", בלא וא"ו, ופעם אחד כתיב "ומן", בוי"ו. חד למוקצה וחד לנוגח.
* ודרוש של "מן הבקר" דפ' נסכים לא ידענו מה הוא.
ובספרי זוטא (הובא בילקוט שלח) כתוב:
: ''"מן הבקר" פרט לכלאים. בצד שני אתה אומר "מן הבקר" פרט לנוגח. "מן הצאן" פרט לרובע ונרבע. ובצד שני אתה אומר "מן הצאן" פרט למוקצה ונעבד. "מן העזים" לחלוק את הגנוב והגזול והשעיר שנתן ריח והחולה. "מן העזים" לרבות שאר כל הפסולים.''<br />
ובודאי לא כיון שכולם אתמעטו מן "מן הצאן", רק שממה שכתוב כמה פעמים "מן הצאן" למדנו המיעוטים וברייתא זו לא נחית לסדר כל מיעוט במקום המיוחד לו. כן נראה לדעתי. ולא יהיה זה מוזר בעיניך אחרי תעבור הספר הזה לפי פירושי תמצא כמוהו רבות.
ואם לא תרצה לעזוב דרך הרגיל, שהדרוש הוא מן הוי"ו לבדו, אוכל לומר דתנא זה יסבור כר' יונתן דאמר במנחות (דף צא) שמה שכתוב בפר' נסכים "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח...מן הבקר או מן הצאן" צריך לבל נטעה שמה שכתוב פה "מן הבקר ומן הצאן תקריבו" היינו שניהם יחדיו ופירש רש"י ''מי לא כתיב "מן הצאן" בלא וי"ו?!''-- נטעה שהוא וי"ו החיבור. ודבריו וכן מה שפירשו התוס' שדרש מדלא כתב "והצאן" לא יטב בעיני הדקדוק כמ"ש בפר' אחרי בפ' "ואיל לעולה", והעיקר כמו שפרשתי בפ' קדושים (סימן קא) שדרש כן מדלא כתיב "או מן הצאן". והשתא קשה באמת למה כתב "ומן" בוי"ו עד שיצטרך פסוק מיוחד ללמד שיביא כל אחד לבדו? היה לו לכתוב פה "או מן הצאן" לבל נטעה. מזה הוכיחו שהוי"ו בא למיעוט בפני עצמו; רוצה לומר, על ידי הוי"ו נמשך מלת "מן" הראשון שנית, שגם אם יכתב "מן הבקר והצאן" יהיה בכחו כאילו כתוב "מן הבקר ומן הצאן", כמו "מאת שרי האלפים והמאות" שדינו כאילו כתוב "ומאת שרי המאות". והרי כאילו כתוב ב' פעמים "מן" -- מלת "מן" הנמשך בכח הוי"ו ומלת "ומן" הכתוב בביאור. ומכל מקום הוא דוחק ופירוש הראשון טוב בעיני. ומה שיש להקשות: לכתוב "מן הצאן" ולא יצטרך לימוד -- יש לישב ואין להאריך.
ומה שאמר ר' שמעון -- ''אם נאמר רובע וכולי..'', בא לתרץ למה לא למד חד מחבריה; כי יש חומרא ברובע לגבי נוגח שעשה בו את האונס כרצון, דנרבע אנוס הוא. אבל שור האצטדיון שהוא שור שמלמדין אותו לנגוח אינו חייב מיתה דכתיב "כי יגח", ולא שיגיחוהו אחרים.{{רווח קשיח|2}}ויש חומרא בנוגח לגבי רובע שהרובע אינו משלם את הכופר, הגם שהוא גרם לה לסקל על ידי שקפץ עליה לרבעה (<small>ועיין בתוס' ב"ק שם ד"ה וכמאן. ורבא פירש שם בשיטה אחרת, עיי"ש.</small>)
ויש חומרא ברובע לגבי נעבד דרובע אסור גם בשל אחרים אף להדיוט ונעבד מותר בשל אחרים (<small>וגם למאן דאמר דבעשה בה מעשה אסרה הוא רק לגבוה, כמ"ש התוס' (חולין דף מא ד"ה תא שמע, ובעכו"ם דף נד ד"ה היתה) ועיין ברמב"ם (פרק ד מהל' איסורי מזבח)</small> ).{{רווח קשיח|2}}ויש חומרא בנעבד לגבי רובע דצפויו אסור. והוא הדין שיש חומרא זו בנוגח לגבי נעבד.
ומ"ש התוס' בבבא קמא (שם ד"ה למה) ''הא דלא קאמר נעבד וכולי...'' -- צריך עיון שלא זכרו דברי הספרא שאומר באמת יש בנעבד וכולי.
| |||