התורה והמצוה ויקרא א ב: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 304:
ומה שכתב ''אמר ר' ישמעאל'', בתמורה שם גריס ''אמר ר' שמעון'' וקצת נראה כגירסא זו דהא בגמ' שם אמר דדבי ר' ישמעאל למדו רובע ומוקצה מן "משחתם בהם מום בם". אך בעכו"ם (דף כג) אמר שגם ר' שמעון יליף מן "משחתם בהם". וצריך לומר כמ"ש התוס' בתמורה (שם ע"ב ד"ה והא) דמ"ש ר' שמעון ''אם נאמר נוגח..'' לדברי תנא קמא קאמר, וכן פה לדברי ת"ק קאמר וליה לא סבירא ליה. ועיין תוס' חולין (דף כ"ג ד"ה כי). ומ"ש ''אמר לו רבי עקיבא'' -- גירסא זו לא היה לפני בעל הש"ס (תמורה שם) ורב אשי אמרה משמיה דנפשיה כמ"ש התוס' שם.
ומ"ש ''לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי...'' הקשו התוס' דנימא אתנן ומחיר יוכיחו. ותירץ הקרבן אהרן שפי' מה שאמרו ''שכן מומו בגלוי'' היינו שלכן מועיל ע"א לפסלו. ואם כן באמת באתנן ומחיר אין מועיל עד אחד לפסלו, עיי"ש באורך. וכן תירץ בס' צאן קדשים. ואינו נכון. שעל זה שיועיל עד אחד לא בא הלימוד כלל כי זה תלוי באם יש איסור בדבר ממילא מועיל עד אחד אם אין הבעל דין מכחישו, ואם מכחישו אינו נאמר; וכמ"ש בקידושין (דף סה) ''אמר אביי
אך יש לישב קושיית התוס' דאם נלמד ע"י יוכיח של אתנן ומחיר לא נדע רק ברובע ונרבע קודם הקדשן שאתנן ומחיר אין חל במוקדשין כמ"ש בתמורה, ולא נדע שאסורים לאחר הקדשן.
(פירוש משנה ט) ומה שאמר ''הלא דין הוא..'' רוצה לומר אתנן ומחיר אסורם קל ''שאינו תופס לאסור מה שעליהם דכתיב "גם שניהם" ולא ציפויהם'' בכל זה אסור לגבוה, נעבד שאיסורו חמור --עד שתופס לאסור הציפוי שעליו-- מכל שכן שהוא אסור למזבח! ומשיב, דאדרבה נדון בחילוף, דאחר שנעבד עצמו מותר כל שכן שהציפוי שעליו מותר, דהא ראינו שהציפוי קל מן הדבר עצמו שהרי באתנן ומחיר הגם שהם אסורים, ציפויהם מותרים (וקל וחמר זה נוטה יותר כי איסור הציפוי נגרר מאיסור של גוף הדבר, ומיושב קוש' התוס' בתמורה כח ד"ה או). ואת תאמר הלא כתוב "לא תחמוד כסף וזהב" -- נשיב שזה רק בדבר שאין בו רוח חיים. והנה היה עוד מקום לדחות הקל וחמר הראשון, שאם נדון קל וחמר נאסר גם להדיוט דהא הציפוי אסורה להדיוט, לכך צריך "מן הבקר" שעל ידי זה ידעינן שמותר להדיוט; דאם אסור להדיוט למה לי קרא לאסור לגבוה? הא כתיב "ממשקה ישראל" כמ"ש בגמ' (שם דף כח). ועיין בתוס' (שם דף כט ד"ה ומה) עוד דרכים שיש לומר בזה וחדא מתרתי נקיט.
(פירוש משנה י): ומ"ש ''שהם מדבר מותר'' פירושו שכל שאר הבהמה מותרת להדיוט. ומ"ש ''שקדושתה אוסרתה'' -- פירוש: שקדושתה גורמת שתהיה חלוקה מחולין ולא תותר רק במליקה. ומ"ש ''ואם השבת...'', כוונתו על התשובה שהשיב ר' עקיבא למעלה -- ''מה לבעל מום שכן מומו גלוי'', וכן תשיב כאן שלכן בעל מום אסור מפני שמומו בגלוי. כן פירשו במנחות (דף ו).
ומ"ש ''להוציא את הטריפה'' מפרש בגמ' (שם) ובתמורה (דף כח) שיש ג' קראי בטריפה::
* מ"משקה ישראל" על היכא שלא היה לו שעת הכושר מעולם
* ו"כל אשר יעבור תחת השבט" לנטרפה ואחר כך הוקדשה.
* ו"מן הבקר" להקדישה ואחר כך נטרפה.
==סימן יח==
| |||