התורה והמצוה ויקרא א ב: הבדלים בין גרסאות בדף

אדם כי יקריב מכם: שיעור הכתוב-- ''אדם מכם כי יקריב..'', ושם "אדם" ישמש פה כשם "איש" שבא לפעמים להוראת הכללות כמו "איש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם" (לקמן יז י), "איש מזרעך.." (לקמן כא יז), שפירושם ''כל איש ואיש'' או ''כל אחד'' מזרעך. ובא לפעמים בלתבלא מלת "מכם" רואו מ"ם שממנו, ויובן בכח המאמר, כמו "איש אמו ואביו תיראו", "לקטו ממנו איש לפי אכלו", "איש לאשר באהלו תקחו" -- שפירושם ''כל איש ואיש.'' וכן תשמש מלת "נפש" על כוונה זאת-- ''כל נפש מכם'' לא תאכל דם (לקמן יז ב).

ולישב הזרות הזה דרשו חז"ל בספרא ''"אדם"-- לרבות הגרים'', כי הגר מצד שנכנס בדתם הוא איש מן הקיבוץ שלהם ואחד מהם, אבל מצד שרשו אינו כאחד מהם ולא יצדק עליו "איש מכם" כי אינו לגמרי מהם. ועל זה רמז בתיבת "אדם" שהוא (כפי חוקי הלשון) נפרד ממלת "מכם" וכאילו אמר ''אדם, שהוא עתה איש מכם'', כי תחלתו היה אדם בפני עצמו ועתה אחר גירותו הוא "מכם". ובמדרש רבה, הביאו רש"י ז"ל, דרש ''מה אדם לא הקריב מן הגזל שהכל שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל''. כוונו גם כן ליישב הזרות הזה ורצונם לומר כי האדם מצד היותו "איש מכם" וחלק מן הקיבוץ, ר"ל מצד היותו מדיני, עוסק במקנה וקנין, יצויר בו גזל ועושק.; אבל מצד היותו אדם מתבודד, לא מכם מן הקיבוץ כמו הראשון אדם, לא יצויר בו גזל ועשק. ולכן אמר "אדם מכם" שמרוהשמורה הגם שהוא "מכם" --מן הקיבוץ-- יהיה אדם מתבודד, לא עושק מזולתו, שעל זה מורה שם "אדם" הבלתי מתחבר בלשון עם מלת "מכם".

ומ"ש ''לרבות הגרים'' פירושו: שקרבנם טעון סמיכה ושדינם כדין ישראל לענין שהמומר אין מקבלים ממנו קרבן כי ממומר עכו"ם מקבלים כמ"ש בחולין (דף ה) ''בכם חלקתי ולא בעובד כוכבים''. וכן הוא בירושלמי דשקלים (פרק א הלכה ח) ''אמר ר"א מתניתין בנכרים אבל בכותים לא. ותני כן "אדם"-- לרבות את הגרים. "מכם"-- להוציא את המומרים'', עד כאן. וכוונתו שאם כן ממה נפשך-- אין דין כותי כנכרי, דאם כשרים הם -- הגר מקבלים ממנו הכל, ;ואם מומרים הם, -- מומר ישראל אין מקבלים הימנו גם נדרים ונדבות.

כבר כללו המדקדקים כי בשם עצם (דהיינו השם שנקרא בו תכף בעת הוייתו, בין עצם כללי בין פרטי) לא נגזר בו לשון נקבה מלשון זכר, וכן להפך; כמו "בית" "שדה" "גפן" "תאנה" וכדומה. אבל בשם התואר נאמר "חכם חֲכָמָה", "כסיל כסילה" ודומיהם. ובזה נכיר בשמות בעלי חיים איזהו שם העצם ואיזהו שם התואר. למשל: "גמל" "שפן" "חזיר" יאמר לנקבה כמו לזכר, "ארנבת" "יונה" "חסידה" -- לזכר כמו לנקבה, כמו שכתב ר' יונה המדקדק הביאו הרד"ק, מפני שהם שמות עצמיים. אבל "פר" "כבש" "לביא" הם שמות תארים, כי נמצא "פרה" "כשבה" "לביאה", וכמו שאמרו חז"ל ''פר בן שלש שנים'', ושמו העצמי "שור" כמו שאמרו ''שור בן יומו קרוי שור'', ולא נמצא ממנו שם הנקבה-- "שורה", כי הוא שם עצם. והתבאר באילת השחר (פרק לג).{{ססס}}על פי זה נכיר בקל בין שני השמות האלה -- '''אדם איש''', איזהו שם העצם ואיזה הוא שם התואר. שאחר ששם "אדם" לא נגזר ממנו שם "אדמה", ידעינן שהוא שם העצם ושם "איש" שנגזר ממנו שם "אשה" מובן שהוא שם התואר, מורה שלעל שניו שלא נקרא "איש" עד בואו בשנים ידועים להיות איש באנשים. ועל כן נגזר ממנו שם "אשה" כמו מן "פר"-"פרה".

ועל פי הנחה זאת יעמדו כמה גדרים והבדלים בין שם "אדם" ושם "איש" אשר בנו חכמי האמת עליהם מגדלים גבוהים (הבלתי פורחים באויר כאשר חשבו נמהרי לב), רק מיוסדים על סגולת הלשון ומכונתיו:

* ( א ) שם "אדם" אינו מציין המין וכולל זכר ונקבה כמו שכתוב "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה), "ונפש אדם..מן הנשים" (במדבר לא). וזה מה שאמרו במדרש רבה (בראשית פרק כא) ''"על שדה איש עצל עברתי"--זה אדם הראשון; "ועל כרם אדם"-- זה חוה שנאמר "כתפארת אדם"''. וכן תרגם יונתן שם ''כתושבחתא אתתא''. אבל שם "איש" אינו מציין רק הזכר וכל מקום שבא שם "איש" מעטו את האשה אם לא שבא ריבוי להרבות גם אשה כמו שדברנו על זה בפרטות בכמה מקומות.

* ( ג ) שם "איש" שרשו "יש"; מורה שהוא יש ונמצא וכולל במובנו הרחב כל יש ונמצא, ולכן בא בהשאלה:{{רווח קשיח|2}} על המלאכים-- "והאיש גבריאל" (דניאל ?), על הכרובים-- "ופניהם איש אל אחיו", על בעלי חיים-- "שבעה שבעה איש ואשתו" (בראשית ?), "ויאבק איש עמו"-- מלאך היה (חולין צ:, בראשית רבה פ' עו, זהר בא דף מ:), "וימצאהו איש"-- ''זה גבריאל'' (ב"ר פ' פד ובפר"א ובזהר וישב ובזהר שמות דף יא ודף יט, עיי"ש), ובזהר פר' משפטים (דף צד) ''אית איש דאתמר ביה "ה' איש מלחמה" ואית איש-- "והאיש לבוש הבדים"''. {{ססס}}אבל שם "אדם" מיוחד אל האדם לבדו ובא מגביל נגד שם "בהמה"-- "מאדם עד בהמה" (בראשית ו ז כג, במדבר ג' יג, ובכמה מקומות), ''הסך משמן המשחה על גבי בהמה פטור שנאמר "על בשר אדם לא יוסך"'' (כריתות ו:). וכן בא מגביל נגד מלאכי השרת-- "והאיש משה עניו מאד מכל האדם"-- ''ולא ממלאכי השרת'' (אבות דרבי נתן פ"ט). ובירושלמי דיומא (פ"א) במעשה דשמעון הצדיק שהיה אחד נכנס יוצא עמו מקשה ''והא כתיב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד"?'' ומשני: ''אדם ולא מלאכי השרת''. כי הוא שם העצם אל האדם לבדו. ובבראשית רבה (פ כז) ''"כי יש אדם שעמלו בחכמה..." אמר ר"י גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה.."ואשמע קול אדם" "דמות כמראה אדם"''. ויש בזה כונה נכבדת, אין פה מקומו.

וכשתעיין תראה כי רוב אלה הדרשות ציינו שם אדם שהוא שם המין כולו, רצוני לומר מין האדם. ויחסוהו אל צור מחצבתם שהוא אדם הראשון שכלל בעצמו המין כולו כמו שהמליצו זאת במאמרם ''אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה'', רוצה לומר שהיה כולל שלמיות ותכונות המין כולו. ועל זה פירשו בנגעיב"נגעי בני אדם" ר"ל נגעים הדבוקים במין האדם; "וחרשים המה מאדם" שהאומניות שתול בטבע השכל המעשי; "אכן כאדם תמותון" שהמיתה כרוכה בטבע האדם; "ולא ישב אדם שם" שאין המקום ראוי ליישוב מצד טבע האדם הכולל כמו ארץ ציה וצלמות, אויר ארסי ומעופש. ומזה תמדהתדמה על השאר. {{ססס}}או שפירשו לפעמים דרך דרוש שהוא שם העצם כמו "גאות אדם" שהיה לו לומר "גאות איש", כי סמיכת הקנין יחובר תמיד בשם "איש" (כנ"ל אות ד) ודרשוהו על אדם הראשון שנשפל על ידי גאותו. ומזה תקיש על השאר.

ובזה תבין מה שאמרו בספרא פרשת ערכין ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב|בחקתי פרק יב]] הובא בגיטין לח:) ''"כל חרם אשר יחרם... מאדם ובהמה": "מאדם"-- אלו עבדו ושפחתו הכנענים'', שכיון דכתיב "אדם ובהמה" בא אדם על כל מי שאינו בהמה וגם העבד הכנעני בכלל. ועיין בתוספות (נדה נז סוף ד"ה ובנה). וכן בכל מקום שבא שם "אדם" בהגבלה כמו "ואתה אדם ולא אל", "ומצרים אדם ולא אל", "לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" הוא רק מגביל -- אדם שאינו אל רק יצור אדמה.{{ססס}} ובמד' (ב"ר פל"ג) פירשו "עיר קטנה..ומצא בה איש מסכן וחכם..." על דור המבול ונח, "ואדם לא זכר את המסכן"-- ''אמר הקב"ה לית אתון מנהרין ליה אנא מנהר ליה שנאמר "ויזכור אלקים את נח"''. מיושב שקרא בני דור ההוא בשם "אדם" בהגבלה נגד אלקים שהוא זכרו.{{ססס}}וכן במקום שבא על שם המין כולו כמו "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" דרש בספרא (אחרי פרק יג משנה ב) ובסנהדרין (דף נט) ''אפילו כותי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול'' -- כי הענין מוכח שבא על המין כולו. וכן "ואתן אדם תחתיך" מבואר מן הענין שבא בהרחבה.

אבל בכל מקום שאין הוכחה שבא בדרך השלוח אמרינן שבא בדוקא ולכן אמר בזוהר נשא ''דדחיל חטאין נקרא "אדם"'' ובפר' יתרו מי שהוא בעל מצות נקרא "אדם". ושם (דף קנג) ובמדבר (דף רמ) ודברים (עמוד רלז) ''תלמידי חכמים נקראו אדם.'', וכל זה כשבא סתם אמרינן שבא בגדרו האמתי אם הוא אדם כפי עצמותו האמיתי.

ומי לא יתפלא על מאמר הזה שדומה כי פירשו מה שכתוב "מן הבהמה תקריבו" הוא שהבהמה מביאה הקרבן והוא פושעי ישראל! וזה מביא לידי לעג,-- שהכתוב אומר "מן הבהמה מן הבקר..תקריבו" -- שהיא תוקרב ותובא, ואיך יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר? וביותר נפלא הפלפול על זה ''וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא הוא?'' והלא מאה פעמים ימצאו בהמה בכתוב שהוא גריעותא על בהמות שדי וחיתו יער! והקושיא השניה: ''וכל היכא ..מעליותא הוא והכתיב...'' וכי לא מצאו כתובים הרבה שכתוב אדם ובהמה ביחד, והא גריעותא, רק זה לבדו?!

אולם כל דבריהם כגחלי אש, שאחר שכתוב פה "אדם כי יקרבייקריב", יש לנו לאמר שכיון על שם "אדם" בהבנתו המדויקת -- רק אדם משכיל ושומר מצוה, לא פושעי ישראל. וכמו שממעט מומר היה לנו למעט םפושעי ישראל מן שם "אדם". אך, אחר ששם "אדם" בא פה מגביל אל שם "בהמה" -- "אדם כי יקריב..מן הבהמה"-- שהאדם יתכפר על ידי קרבן בהמה, ממילא יש לומר שגם הפושעים ישראל נכלל בשם "אדם" כי נקרא "אדם" כל שאינו בהמה כנ"ל. וז"ש ''"מן הבהמה"-- מכאן שמקבלים קרבנות מפושעי ישראל'' -- רוצה לומר על ידי שכתוב "מן הבהמה", שם "אדם" מוגבל נגד שם "בהמה" ואין ראיה למעט מן שם "אדם" פושעי ישראל. וכן מ"ש "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה", מה שכתוב "זרע אדם" כולל כל שהוא אדם, אף בלתי משכיל, כל שאינו בהמה, אחר שבא מגביל נגד שם "בהמה". ועל זה הקשה '''''וכל היכא דכתיב "בהמה" גריעותא הוא''''', רוצה לומר, שעל ידי דכתיב "בהמה" בא שם "אדם" לגריעותא שדי כל שאינו בהמה, '''''והכתיב "אדם ובהמה תושיע ה' "''''' שגם כן שם "אדם" מגביל נגד שם "בהמה" ובכל זאת פירש רב יהודה אמר רב ששם "אדם" זה בא למעלה-- שהם ערומים בדעת כאדם, רוצה לומר שהואאדםשהוא אדם באמת, כפי צורתו. והשיב שרב יהודה לא מן שם "אדם" דריש זאת רק שהוא פירש מ"ש "אדם ובהמה" הוא שם מורכב, רוצה לומר, "אדם" שהוא "אדם ובהמה" -- פירוש: שהוא אדם אמתי מצד צורתו ומשים עצמו לענין צרכיו החומריים כבהמה שאינה מבקשת מותרות וצכרים הרבה, אדם כזה תושיע ה'. ולפי זה מה שכתוב "אדם ובהמה" פירושו ''אדם שהוא בהמה'' והי"ו הוא וי"ו הביאור (<small>כמו "יין ושכר" שפירשו חז"ל יין בדרך שכרותו, יין והוא שכר; "נבילה וטריפה" נבילה שיש במינה טריפה; ובבבא קמא (דף ד) ''וכי תימא פרושי קמפרש: מאי מבעה הבער...''</small>) ומקשה שאם כן גם במה שכתוב "וזרעתי את ב"י זרע אדם וזרע בהמה" היה לנו לפרש כן, שהוא שם מורכב -- זרע אדם שהוא בהמה. ומשיב, שאם כן לא היה לו לכפול מלת "זרע", רק לכתוב "זרע אדם ובהמה". וזהו שאמרו ''זרע חלקיה קרא''.