התורה והמצוה ויקרא טו י-יא: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 5:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|טו|ט|י}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ד|סימן קלט}}
 
וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו: פירשו חז"ל שאין לפרש שכינוי "תחתיו" מוסב על מלת "המרכב" ופירושו ''בכל אשר יהיה תחת המרכב'', דהא גם הזב עצמו אינו מטמא כלי שטף אלא במגע ואיך מטמא המרכב כלים בלא נגיעה?! ועל כרחנו שכינוי "תחתיו" מוסב על הזב-- ''אשר יהיה תחת הזב בעת הרכיבה, הנוגע בו יטמא''. ולא נזכר כיבוס בגדים וזה קל במרכב ממשכב ומושב דכתיב "וכל אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו" (והרוכב על מרכבתו של זב כבר למדו למעלה פרק ג משניות ג-ד)
שורה 29:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|טו|ט|י}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ד|סימן קמ}}
 
והנושא אותם: אם קאי על המרכב היה לו לומר "אותו" בלשון יחיד. ופירשו חז"ל שקאי על כל הנזכר למעלה-- על המשכב ומושב ועל המרכב. שתחלה באר שלענין נגיעה חלק בין משכב ומושב למרכב, שנגיעה של משכב ומושב מטמא בגדים ולא נגיעה דמרכב אבל לענין משא כולם שוים שהנושא אותם יכבס בגדיו. ובאר שאי אפשר ללמוד זה מק"ו --אחר שמשכב ומושב חמור שמגעו מטמא בגדים כל שכן שמשאו יטמא בגדים, דיש להשיב גולל ודופק וכיחו שמגען מטמא ולא משאן כמו שלמד בספרי ממה דכתיב "וכל אשר יגע על פני השדה".{{ססס}} ור' אליעזר אומר שעל משכב ומושב אינו צריך קרא דיש קל וחמר ממרכב. ומ"ש "והנושא" מוסב על כל הנזכר בפרשה שטמאין בזב וכולל זובו ומימי רגליו וכולי (ודם הנדה לא מפה יליף רק מן "והדוה בנדתה"). ורבנן ילפי זובו מן "והזב את זובו" (כמ"ש בספרא סוף מצורע, ובנזיר דף סז, נדה דף כח ולד), ורוקו ממ"ש ''ביד טהור טמאתי לך'' (כנ"ל סימן קלו), ומימי רגליו-- ''מה רוק שמתעגל ויוצא'' כמ"ש בנדה (דף נו), ושכבת זרע למד בב"ק (פרק כיצד הרגל) מקל וחמר.
שורה 37:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|טו|יא}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ד|סימן קמא}}
 
וכל אשר יגע בו הזב: ממ"ש "אשר יגע בו" משמע שנוגע בעצמו בלא אמצעי, לא בצואה שעליו וכולי וכמו שדריש למעלה (סימן קלה) על מה שכתוב "והנוגע בבשר הזב".
שורה 55:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|טו|יא}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ד|סימן קמב}}
 
וידיו לא שטף במים: ר"ל בעוד שלא טבל מטומאתו דהא אמר אחר כך "ורחץ בשרו במים חיים" הרי שצריך טבילה וגם הנוגע בו צריך טבילה ואיך יועיל להזב שטיפת ידים? רק רצונו לומר שידיו שנגעו בטהור לא שטף במים עם יתר גופו. ומה שהוציא הטבילה בלשון שטיפת ידים דרשו שבא ללמד שאין צריך לטבול רק מקומות המגולים מגופו כדוגמת הידים, לא בית הסתרים. (וכמ"ש בקידושין דף כה) ופירשו שכל שנגע הזב בטהור בעוד לא שטף ידיו, היינו שלא טבל, אפילו שספר שבעה ואפילו לאחר כמה שנים-- מקבל טומאה.