התורה והמצוה ויקרא א ב: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 46:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|א|ב|}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ב|סימן י}}
אדם כי יקריב מכם: שיעור הכתוב-- ''אדם מכם כי יקריב..'', ושם "אדם" ישמש פה כשם "איש" שבא לפעמים להוראת הכללות כמו "איש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם" (לקמן יז י), "איש מזרעך.." (לקמן כא יז), שפירושם ''כל איש ואיש'' או כל אחד מזרעך. ובא לפעמים בלת מלת "מכם" רו מ"ם שממנו, ויובן בכח המאמר כמו "איש אמו ואביו תיראו", "לקטו ממנו איש לפי אכלו", "איש לאשר באהלו תקחו" -- שפירושם ''כל איש ואיש.'' וכן תשמש מלת "נפש" על כוונה זאת-- ''כל נפש מכם'' לא תאכל דם (לקמן יז ב).
אולם אחרי חקרנו ודרשנו על גדר שם '''אדם''' והבדלו מן '''איש'''; הנה גדרו האמתי שבא תמיד לציין את מין האדם בפרטות וכל מקום שיאמר "אדם" יכוין להודיע כי מן בן אדם מדבר, לא מן בעל חי או נמצא זולתו. ובכל מקום שאין זה כוונת האומר ואינו מקפיד להודיע זאת, יתפוס שם "איש" שהוא כולל כל יש ונמצא. ועל פי זה לא ימצא בשום מקום בתנ"ך שם "אדם" להוראת הכללות. {{שוליים|א|10}} למשל, "איש ממנו את קברו לא יכלה", "איש איש ממלאכתו" שפירושם ''כל אחד ממלאכתו''-- לא יצדק בו שם "אדם" שאינו מציין הכללות רק מציין בן אדם, לא מה שאינו אדם, כמו "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" בא על צד ההודעה שמן האדם מדבר -- ''רק האדם'' מטמא בצרעת, לא מה שאינו אדם. וכן "אדם כי ימות באהל" ולרבותינו ממעט עובד מזלות שהוא בגדר "איש", לא בגדר "אדם" וכמ"ש ביבמות (דף סא) ובתוי"ט (ריש פי"ב דנגעים). לא כן כשאומר "אדם מכם" שבמלת "מכם" כבר הודיע שמדבר מן מין האדם ואי אפשר להעתיק (''איין מענש פאן אייך'') רק "מי מכם" או "כל אחד מכם" (''איינער פאן אייך''). ובזה לא יצדק שם "אדם" ולא נמצא דוגמא לזה בכל התנ"ך.
ולישב הזרות הזה דרשו חז"ל בספרא ''"אדם"-- לרבות הגרים'', כי הגר מצד שנכנס בדתם הוא איש מן הקיבוץ שלהם ואחד מהם אבל מצד שרשו אינו כאחד מהם ולא יצדק עליו "איש מכם" כי אינו לגמרי מהם. ועל זה רמז בתיבת "אדם" שהוא (כפי חוקי הלשון) נפרד ממלת "מכם" וכאילו אמר ''אדם, שהוא עתה איש מכם'', כי תחלתו היה אדם בפני עצמו ועתה אחר גירותו הוא "מכם". ובמדרש רבה, הביאו רש"י ז"ל, דרש ''מה אדם לא הקריב מן הגזל שהכל שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל''. כוונו גם כן ליישב הזרות הזה ורצונם לומר כי האדם מצד היותו איש מכם וחלק מן הקיבוץ, ר"ל מצד היותו מדיני, עוסק במקנה וקנין, יצויר בו גזל ועושק. אבל מצד היותו אדם מתבודד, לא מכם מן הקיבוץ כמו הראשון אדם, לא יצויר בו גזל ועשק. ולכן אמר "אדם מכם" שמרוה הגם שהוא "מכם" --מן הקיבוץ-- יהיה אדם מתבודד, לא עושק מזולתו שעל זה מורה שם "אדם" הבלתי מתחבר בלשון עם מלת "מכם".
ונראה שגם חכמי התלמוד סמכו על דרוש זה כמ"ש בסוכה (דף ל) ''בשלמא לפני ייאוש-- "אדם כי יקריב מכם" אמר רחמנא והאי לאו דידיה.'' וזה רחוק שידרשו מלת "מכם" מממונכם, שזה נגד מליצת הלשון. אך למדוהו מזרות הלשון שנסמך מלת "מכם" אל שם "אדם" והוא לא יתחבר רק אל שם "איש". [<small>ובזה מיושבים כל קושיות התוס' (דם ד"ה כי) ובחולין (דף ה ד"ה מכם)</small>]
ומ"ש ''לרבות הגרים'' פירושו: שקרבנם טעון סמיכה ושדינם כדין ישראל לענין שהמומר אין מקבלים ממנו קרבן כי ממומר עכו"ם מקבלים כמ"ש בחולין (דף ה) ''בכם חלקתי ולא בעובד כוכבים''. וכן הוא בירושלמי דשקלים (פרק א הלכה ח) ''אמר ר"א מתניתין בנכרים אבל בכותים לא. ותני כן "אדם"-- לרבות את הגרים. "מכם"-- להוציא את המומרים'', עד כאן. וכוונתו שאם כן ממה נפשך-- אין דין כותי כנכרי, דאם כשרים הם הגר מקבלים ממנו הכל, ואם מומרים הם, מומר ישראל אין מקבלים הימנו גם נדרים ונדבות.
---- '''<small>תורה אור מאת המלבי"ם</small>'''
{{שולייםלמטה|א|10}}<br />
כבר עמלו חכמי הלשון לתת גדרים והבדלים בין שם "אדם" ובין שם "איש" אבל לא העמיקו בענין זה עד תכונתו. ואודיעך פה ראשי הדברים מאשר חזיתי בזה ופרטי הענינים תמצא נפוץ על פני הספר במקומות שונים.
כבר כללו המדקדקים כי בשם עצם (דהיינו השם שנקרא בו תכף בעת הוייתו, בין עצם כללי בין פרטי) לא נגזר בו לשון נקבה מלשון זכר, וכן להפך; כמו "בית" "שדה" "גפן" "תאנה" וכדומה. אבל בשם התואר נאמר "חכם חֲכָמָה", "כסיל כסילה" ודומיהם. ובזה נכיר בשמות בעלי חיים איזהו שם העצם ואיזהו שם התואר. למשל: "גמל" "שפן" "חזיר" יאמר לנקבה כמו לזכר, "ארנבת" "יונה" "חסידה" -- לזכר כמו לנקבה, כמו שכתב ר' יונה המדקדק הביאו הרד"ק, מפני שהם שמות עצמיים. אבל "פר" "כבש" "לביא" הם שמות תארים, כי נמצא "פרה" "כשבה" "לביאה", וכמו שאמרו חז"ל ''פר בן שלש שנים'', ושמו העצמי "שור" כמו שאמרו ''שור בן יומו קרוי שור'', ולא נמצא ממנו שם הנקבה-- "שורה", כי הוא שם עצם. והתבאר באילת השחר (פרק לג).{{ססס}}על פי זה נכיר בקל בין שני השמות האלה -- '''אדם איש''', איזהו שם העצם ואיזה הוא שם התואר. שאחר ששם "אדם" לא נגזר ממנו שם "אדמה", ידעינן שהוא שם העצם ושם "איש" שנגזר ממנו שם "אשה" מובן שהוא שם התואר, מורה של שניו שלא נקרא "איש" עד בואו בשנים ידועים להיות איש באנשים. ועל כן נגזר ממנו שם "אשה" כמו מן "פר"-"פרה". ועל פי הנחה זאת יעמדו כמה גדרים והבדלים בין שם "אדם" ושם "איש" אשר בנו חכמי האמת עליהם מגדלים גבוהים (הבלתי פורחים באויר כאשר חשבו נמהרי לב), רק מיוסדים על סגולת הלשון ומכונתיו:
* ( א )
==סימן יא==
| |||