התורה והמצוה ויקרא כב כז-כח: הבדלים בין גרסאות בדף

ושור או שה: כבר התבאר בפר' קדושים ([[התורה והמצוה ויקרא כ ו-יד#סימן קא|סימן קא]]) שבכל מקום שאין לטעות יאמר בוי"ו ולא ישמש במלת "או". ומשיב שפה יש לטעות שרק אם שוחט שור ושה ובנו. ומבואר שזה לא הייתי טועה רק אם לא יאמר מלת "אותו". ומבואר בחולין (דף עח) דלר' יהודה (שאינו צריך מלת "אותו" לרבות זכרים) מלת "אותו" מחלק ומלת "או" בא לרבות כלאים על פי ההקדמה שהתבאר למעלה ([[התורה והמצוה ויקרא כב כז-כח#סימן קכה|סימן קכה]]) ולא כקרבן אהרן.

 

 

{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|כב|כח|}}

אמנם, אם כן יש להשיב-- אם על זה בא מלת "אותו", יש לומר בהפך, שרק בזכר נוהג אותו ואת בנו, כי "אותו" היא כינוי לזכר. וז"ש ''ואם נפשך לומר''. ומסיק שר' יהודה דייק זה ממה שכתוב "ואת בנו"-- את שבנו כרוך אחריו, רצונו לומר כי לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך שיחס הבנים אל בעלי חיים הזכרים, רק אל הנקבות -- "גמלים מיניקות ובניהם", "ואת בניהם כלו בבית", "הקשיח בניה ללא לה" (איוב לט). כי הזכרים אין להם בנים ואינם כרוכים אחריהם. ואם כן מלשון "את בנו" משמע רק נקבות ומלת "אותו" לא בא לדיוק זה כלל, רק לחלק כנ"ל בסימן הקודם. ולכן לא הקפיד לכתוב "אותה" בלשון נקבה כי על שם המין ידבר בלשון זכר תמיד, מה שאין כן לחנניא סבירא ליה ד"אותו" בא לרבות זכרים, עי' בחולין (דף עח).