התורה והמצוה ויקרא כז ט-י: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|כז|י|}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ט|סימן סט}}
 
לא יחליפנו ולא ימיר: יש הבדל בין '''חלופין''' ל'''תמורה'''; ה"מחליף" היא בבחינת הדבר, שהדבר חולף ממקומו ואחר בא תחתיו כמו "ויחלף שמלותיו"-- שמלה במקום שמלה. וכן "והחליף את משכורתי" "וארזים נחליף" -- בא דבר אחר במקומו. ומשתתף עם "חלף" ועבר מן הקל על החלפת המקום.{{רווח קשיח|2}} אבל "התמורה" היא בבחינת האדם הממיר לבד, לא בבחינת הדבר. ובא לרוב על נושאים הגיונים -- "כבודם בקלון אמיר", "וימירו את כבודם..." -- שהכבוד לא נעשה בו שינוי רק הממיר השיג קלון. ולפי זה שם "תמורה" יתכן יותר אם עושה שניהם קדש ושם "חליפים" אם רוצה לעשות מקדש חול, שבזה נעשה חילוף בדבר עצמו, שהקדושה חולפת מן הקדש לנוח על החול; לא כן הממיר, לא נעשה שינוי בקדש רק בבחינת האדם שרוצה שתנוח הקדושה על החול גם כן.
 
אולם, לפי האמת שאי אפשר להוציא קדש לחול, גם מה שכתב "לא יחליפנו" היינו שיהיו שניהם קדש, רק משמע שהחליפים בשל אחרים והתמורה בשל עצמו; כי בבהמת אחרים (שאמר כל הרוצה להמיר בבהמתו, ימיר) נעשה חליפים בבחינת הרשות, שההקדש שברשות חברו חולף ועובר אל בהמה שלו. אבל בשממיר בשל עצמו שלא נעשה חליפה והעברה, לא בבחינת הדבר ולא בבחינת הרשות, יפול לשון "תמורה".
 
ובזה תבין דברי הש"ס תמורה (דף ט): ''תנו רבנן "לא יחליפנו"-- בשל אחרים. "ולא ימיר"-- בשל עצמו.'' ומקשה: ''ולכתוב "לא יחליפנו" ולא בעי "לא ימיר"? אי כתב "לא יחליפנו" הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דתלקי...''{{ססס}} ומובן במה שכתבנו שההבדל בין "לא יחלפינו" ל"תמורה" הוא באחד משני אלה, ואם יכתב "לא יחליפנו" לבד נפרש שהחילוף בדבר עצמו מִקֹדש לחול באומר תצא זו ותכנס זו. ואחר שכתוב לא ימיר" וידעינן שרק אם מתפיס שניהם בקדושה בהכרח שמה שכתב "לא יחליפנו" הוא בשל אחרים שיצדק החליפים משום חליפת הרשות.
 
ובזה תבין דברי הספרא שמוציא צבור מן "לא יחליפנו" ושותפים מן "לא ימיר"; כי בצבור לא משכחת גם חליפים, שלא יצויר חליפים בשל אחרים רק אם אמר כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר, וזה ל"מ בצבור. אבל בשותפים משכחת חליפים מדעת שותפו אבל לא יצדק "תמורה" כי "תמורה" הוא רק בשל עצמו וכשיש לו שותף וממיר בחלק שותפו ברשותו הוא מחליף ההקדש מרשות אל רשות אחר ונקרא בשם "מחליף", לא "ממיר". ועל כן מלשון "לא ימיר" ממעט שותפים.
 
אולם, גם בפשוט נוכל לפרש על פי הכלל המבואר אצלינו שכל מקום שתפס לשון יחיד, אין הצבור בכלל. אולם השותפים יהיו בכלל כמו בדיני הקרבנות שאין מוציא שותפים מלשון יחיד. אך ממה שכתב שני הפעלים בלשון יחיד-- "לא יחליפנו ולא ימיר, בא בדוקא, יחיד ולא שותפים.
 
ומה שאמר ר' שמעון ''והלא המעשר וכולי'' מובא בתמורה (דף יג) דהוא סבירא ליה דקדשי בדק הבית אקרי "קרבן", וכן לא סבירא ליה למעט צבור ושותפים מן "לא יחליפנו" רק סבירא ליה דמעשר בכלל כל הקדשים ולמה יצא מן הכלל בפני עצמו כמו שכתוב בסוף הפרשה "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו", ודינו כדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, שרק קרבן יחיד וכולי.
 
ומ"ש ''או דבר שאתה לומדו וכולי ת"ל בהמה ואם בהמה'', יובן על פי הכלל שיסדתי ששם הבא סתם בא בדוקא, אבל השם שבא עם מלת "אם" המורה על החלוקה, בא לדוגמא. ואם כן, אם היה כתוב "בהמה אשר יקריבו.." הייתי אומר דוקא בהמה, דוגמת מעשר; אבל כשאמר "אם בהמה" בא בדרך החלוקה-- תחלה דבר מערך אדם ועתה מהקדש בהמה. ולא בא בדוקא, רק כל בהמה מכל מין קרבן שיהיה.
 
==סימן ע==