התורה והמצוה ויקרא כב יא-יב: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 32:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|כב|יא}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה|סימן צ}}
ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו: בשם המין יבא הפעל לרוב בלשון יחיד-- "ותעל הצפרדע", "כי אם הסוס אסור" {{ממ|מלכים ב|ז|י}}, "ואיש ישראל נגש", "כי נשמדה מבנימין אשה". והיה לו לומר "ויליד ביתו יאכל" בלשון יחיד שהגם שנמצא גם כן שידבר על שם המין אחר כך בלשון רבים כמו שבארנו בפר' בחוקתי (סימן עג), כאן שתחלת הכתוב בא בלשון יחיד היה ראוי שיבא גם סופו בלשון יחיד. וגם שֶלְמָה תפס שם המין ולא שם היחיד כמו ש"קנין כספו" הוא שם היחיד, ויהיה פירושו ''כל אחד מילידי ביתו יאכל''. וגם שהיה יכול לומר בקיצור "קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו".
מזה הוציא ר' שמעון כוונה שניה דרושיית שמוסב על הנושאים המוזכרים תחלה שאמר שהכהן ש"יקנה נפש" (שכולל אשתו ועבדיו) "יאכל" על ידי הכהן. וגם על ידי יליד בית הכהן "הם יאכלו בלחמו". במלת "הם" מרמז על האשה והעבדים שאמר עליהם "נפש קנין כספו", ''הם'' יאכלו בלחמו של יליד בית הכהן. ובהכרח ר"ל על בן הכהן, שגם הוא יליד בית, שמאכיל לאמו ועבדיו בלחמו כי עבד יליד ביתו אין לו "לחמו" כי הוא הניזון מלחם אדוניו, רק הבן יליד בית הוא היורש ומאכיל בלחמו את אמו ועבדיו. וז"ש בנדה (דף מד) ''קרי ביה "יאכילו"'' ר"ל שהכונה שיליד ביתו יגרמו שהם יאכלו.
והרמב"ם (פרק ו מהל' תרומות הלכה יב) אמר שישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה שנאמר "וזרע אין לה", כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע ישראלית מכהן מאכיל אותה. הרי תפס עיקר מפני הסברה שכמו שהזרע פוסל כך מאכיל ומפני שעל סברה זו יש דחיה שרבו הפוסלים מתרומה מהמאכילים, כמ"ש בפרק אלמנה לכהן גדול ''העובר, והיבם, והאירוסין, והחרש וכו' פוסלים ואין מאכילים'' לכן הוסיף ר' שמעון חיזוק ואסמכתא מן הכתוב גם כן.
==סימן צא==
| |||