התורה והמצוה ויקרא טו י-יא: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 32:
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת זבים פרק ד|סימן קמא}}
וכל אשר יגע בו הזב: ממ"ש "אשר יגע בו" משמע שנוגע בעצמו בלא אמצעי, לא בצואה שעליו וכולי וכמו שדריש למעלה (סימן קלה) על מה שכתוב "והנוגע בבשר הזב".
ומ"ש ''ת"ל טמא'', הוא מ"ש "וטמא עד הערב" שנדרש ששה פעמים בפרשה זו כמו שכתבנו למעלה (סימן קלג) עיי"ש. ולכאורה משמע שדרשת הספרא פה הוסדה על מה שכפל שנית "וכל אשר יגע בו הזב" שהיא למותר שכבר אמר "והנוגע בבשר הזב" ומה לי טהור נוגע בטמא או טמא נוגע בטהור. ועל כרחנו שבא להוסיף שכמו שטהור הנוגע בטמא צריך שיגע בטמא עצמו בלא אמצעי כמו שדריש לעיל ס' כן צריך שהטמא יגע בטהור עצמו בלא אמצעי כמ"ש בחולין (דף קכו).
ובגמ' נדה (דף מג) אמר ''"כל אשר יגע בו הזב" זה הסיטו של זב, שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה, ואפקא רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו, מה התם באיבראי אף הכא מאיבראי''. ומשמע שבא לתקן הכפל הזה שלמעלה מדבר מנגיעה ופה מדבר מהיסט.
ואחרי ההשקפה דבריהם מוסדים בעומק הלשון שבכל התורה בא הציור שהאדם הטהור נוגע בטמא או בדבר טמא, ולא יצייר שהטמא נוגע באדם הטהור (רק אם הטהור הוא בלתי אדם שלא שייך בו שיתנענע ליגע). וכבר בארתי הטעם למעלה (פרשת צו סימן לח) משום שעל הטהור מוטל להזהר מן הטמא, לכן יצייר תמיד אם לא נזהר ונגע בטמא. והנה פה יצא מן הכלל שמצייר הנגיעה מן הטמא אל האדם הטהור, מזה הוציאו שמ"ש "וכל אשר יגע" בא על הסטת הדבר עצמו, כי מצאנו פעל "נגע" שבא על העתקת הדבר ממקומו כמו "כי נגע בכף ירך יעקב", "והנה יד נגעה בי ותניעני על ברכי" (דניאל י י), "הנוגע באיש הזה ובאשתו" (בראשית כו), "הנוגעים בנחלה" (ירמיה יב), "כגעת בה רוח הקדים" (יחזקאל יז), "וגע בכל אשר לו" (איוב א), "ויגע בארבע פנות הבית" (שם), "כל מכה יבוסי ויגע בצנור" (שמואל ב ה). והגם שלשון זה לא יורה בעצם על ההיסט והיא דרך מליצה והשאלה ולמה לא תפס לשון המורה על ההיסט בעצם וראשונה? על זה אמר דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכולי מה התם מאיבראי וכולי ללמד שבין ההיסט בין הנגיעה, צריכים להיות באבר הגלוי שאם קנה בקומטו של זב והסיט בו, טהור. ולכן כל נגיעות ילפינן מנגיעה דהכא שצריך להיות באבר הגלוי והוא הדין שהטהור הנוגע (דנגיעה כתיב תמיד על הטהור) צריך להיות באבר הגלוי, אבל ההיסט שלא נמצא במקום אחר על הטהור בלשון נגיעה רק פה על הטמא ידעינן שהזב צריך להסיט באבר הגלוי ולא ידעינן שהיסט הטהור צריך להיות באבר הגלוי, ולכן אמר ר"ל קנה בקומטו של טהור וכולי ועיי"ש בתוס' והבן.
וז"ש בגמ' במתק לשונה ''וכל אשר יגע בו הזב זו הסיטו של זב שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה'', שכללו בדבריהם עוד כוונה שלא מצאנו חבר ללשון זה שיתפס שנגע הטמא בטהור, כי תמיד יצייר שנגע הטהור בטמא.
אולם יקשה על מה שכתבנו בפר' חוקת "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" שנמצא עוד מקום אחד שתפס הלשון שנגע הטמא בטהור, ובספרי (שם סוף חוקת) ''או שמטמא בהיסט קל וחמר הוא, ומה נבלה קלה הרי מטמא בהיסט, מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט?! ת"ל "וכל אשר יגע"-- במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט'' שלכאורה נהפך הוא שממ"ש "כל אשר יגע בו הטמא" משמע שמדבר בהיסט כמו פה. {{ססס}} אך באמת ההיסט דשם הוא שהסיט הטהור את הטמא, שהוא טומאת משא וכמש"ש (ספרי פסקא קכז) ומנין שהמת מטמא בהיסט אמרת קל וחמר מנבלה עיי"ש, והוה אמינא שגם טמא מת מטמא בהיסט כמת וכנבלה, דהיינו אם הטהור הסיטו, ואם היה כתוב "וכל אשר יגע הטמא בו" הייתי דן בקל וחמר שהוא הדין לטומאת משא כמו שבמת הגם שתפס נגיעה מטמאם במשא מקל וחמר. לכן שינה ואמר "כל אשר יגע בו הטמא" שנגיעה כזו לא משכחת במשא כלל, דכשהטהור נוגע בטמא יצויר שיסיט אותו בנגיעה זו, לא כן כשהטמא נוגע בטהור, ובזה בא לדייק דוקא נגיעה ולא היסט. ולענין שלא יטמא בהיסט כמו בזב אם הסיט הטמא את הטהור אין צריך קרא כי זה אין מטמא גם במת וכ"ש בטמא מת, והוא רק בזב ולא נמצא לו חבר.
==סימן קמב==
| |||