התורה והמצוה ויקרא יג ה-ח: הבדלים בין גרסאות בדף

 

==סימן ס==

 

וראהו הכהן ביום השביעי: כבר בארנו (פ׳ צו ס׳ מם) בארך שכ"מ שנאמר "ביום" ממעט לילה עי״ש. וכן בכל פרשת נגעים כתוב "ביום השביעי" כי אין רואים נגעים בלילה:

==סימן סא==

 

 

 

והראב"ע כתב עמד בעיניו הטעם "במראהו" כי המראה היא בעין וכל המפ׳ אמרו שטעמו "בעצמו" והטעם "כאשר היה" עכ״ל וכיון על ת״א "והא מכתשא קם כדהוה" שפירש "בעיניו"-- בעניניו. וכן במדבר רבה (נשא פ״ו) ואין בעיניו אלא תחתיו כמד״א "והנה הנגע עמד בעיניו". וכן במ״ש רש״י במראהו כשעורו הראשון פי׳ הרא"ם שדעתו שמלת "בעיניו" כמו בעניניו.

 

אמנם הספרא פי׳ על הגוון שלכן במ״ש (פסוק לז) "ואם בעיניו עמד הנתק" הוכרח הספרא שם לבאר על עין הרואה מפני שהנתק אין לו גוון (כמו שנבאר בס׳ קל״ו). והנה ממ״ש בעיניו בלשון רבים שהיל״ל "בעינו" זאת שנית מה שחזר שם "הנגע" והי׳ די לומר סתם "והנה עמד בעיניו לא פשה בעור" ונדע שמוסב על הנגע, וכבר בארנו שכ״מ שחוזר בשם יש בו טעם, ע״ז פי׳ רבותינו מפני שהכתוב פתח בבהרת כמ״ש "ואם בהרת לבנה היא והסגירו" והבהרת שם פרטי לעזה כשלג, ונגע היא שם כלל לכל ד' מראות נגעים וקיי״ל דכולם מצטרפין זב״ז (כנ״ל ס ל״ט) ואם היה אומר "והנה עמד בעינו" הייתי מפרש על הבהרת לבד שעמד במראהו הפרטי שהיא עזה כשלג והייתי אומר שאם נשתנה למראה אחר אף לא׳ מד׳ מראות, נגע אחר היא. לכן אמר "והנה הנגע (שהיא שם כולל כל ד׳ מראות) עמד בעיניו" ר״ל בארבעה גווניו כל שהיא עדיין בא׳ מן גווני הנגע, בין שהיה עזה כשלג והכהה למראה קרום ביצה, בין שהיתה כקרום ונעשית עזה. וז״ש בספרא שאם העז והכהה, כהה והעז כאילו לא כהה ר״ל עדיין נקרא "עומד בעיניו" ומ״ש כאילו לא כהה ר״ל כאילו לא נעשה בו שינוי וכן לכן אמר "לא פשה הננע"-- שלא פשה בא׳ מד׳ מראות, שאם הנגע כשלג והפשיון כקרום, הגם שלא פשה הבהרת מ׳׳מ הרי פשה הנגע, כי לענין שם נגע כל הד׳ מראות הם מין א׳.

 

וזה כלל בלשון שמלת "והנה" מורה תמיד על התחדשות דבר חדש כמו "וירא והנה חרבו פני האדמה" (בראשית ח) "ועתה הנה אשתך" (שם יב) ויהי בבקר והנה היא לאה" מכלל דעד השתא לאו היא לאה (מגלה דף יג :) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" אר״א מכאן שהיה הקב״ה בונה עולמות ומחריבן עד שבנה את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי (ב״ר שם), ר״ל שמלת "והנה" מורה שעתה נתחדש דבר שהעולם טוב מה שלא הי׳ תחלה. וברבה ( פרשה מד') "והנה דבר ה׳ אליו"-- והנה ה׳ בא ודבר עמו ר״ל והנה מורה התחדשות והלא דבר עמו מתחלה וע״כ שהדבור תחלה היה ע״י מלאך ועתה נתחדש שבא ה' ודבר עמו. ולפ"ז איך אמר פה "והנה הנגע עמד בעיניו" שזה אינו התחדשות רק בהפך שלא נתחדש דבר. מזה הוציאו חז"ל שאף אם היה זה ענין חדש וכגון שבתוך ימי ההסגר פשה או כנס, אין זה מועיל ולא מזיק, רק אם נתחדש עתה שעמד בעיניו ולא פשה ודומה כקודם ההסגר יסגירהו שנית. וז"ש שאם כנס בימי ההסגר ופשה ביום השביעי וחזר למה שהיה מקודם אין זה פשיון. וכן אם פשה בימי ההסגר וכנס ביום השביעי לשיעור שהיה תחלה כאילו לא פשה

 

==סימן סב==

 

והסגירו הכהן שבעת ימים שנית: דע שיש הבדל בין כשידבר במלת "עוד" ובין כשידבר במלת "שנית", כי במקום שאינו מקפיד על המספר ועל שיוו הנמנים יתפס מלת "עוד"-- "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך" (שמות ד), "ויוסף עוד בלק שלוח שרים" (במדבר כד) אבל במקום שמקפיד על המספר או על שיוי הנמנים יתפוס לשון "שנית"-- "וישן ויחלום שנית" (בראשית מא) שחלם ב' פעמים בלילה אחת, והיה חלום שנשנה כמ"ש "ועל השנות החלום פעמים". משא"כ בחלום יוסף אמר "ויחלום עוד חלום אחר" ואמר "וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון" (מ"א ט ב) להוציא הדיבור שדבר אליו (שם ז יא) שלא היה כמו בגבעון כמ"ש בספרי שירי הנפש. וכן "וימליכו שנית לשלמה" (דה׳׳א כט כב), "ובהקבץ בתולות שנית" (אסתר ב) מקפיד על המספר שהי׳ ב״פ, ואמרו במכלתא (ריש פ׳ בא) וביבמות (דף צח) "ויהי דבר ה׳ אל יונה שנית״-- שנית דבר עמו, שלישית לא דבר עמו. ובחולין (דף לא) ובירושלמי (ס״ב דשבת) וכובס שנית מה ת״ל שנית מקיש תכבוסת ראשונה לתכבוסת שני׳. ועפ״ז הבדילו חז״ל פה שאם הי׳ אומר "והסגירו עוד שבעת ימים" היו חושבים אותם בפ״ע, נפרדים, משא״כ כשאמר "שבעת ימים שנית" הם דומים לראשונים ומתחילים מהם, כמו שבז׳ הראשונים נחשב עמהם היום שהסגיר, כן בז׳ השניים יום ההסגר עולה מן המנין ונמצא עולה לפניו ולאחריו (וכמ״ש בנגעים פ״א מ״ד ופ״ג מ"ה) משא״כ במ״ש "ויחל עוד שבעת ימים אחרים" למד במדרש רבה (שם) שהיו ג׳ שבועות שלמים כי שם כתוב מלת "עוד

 

==סימן סג==

 

וראה הכהן אותו שנית: תלה הראיה בכהן ומשמע שצריך שכהן הרואה יראה שנית היינו ששני הפעמים יראה כהן א׳. ובפסוק זיין אמר "ונראה שנית אל הכהן" תלה הראיה בנראה שיתראה שנית אף שהכהן הרואה רואה בפעם ראשונה כגון שהוא כהן אחר. מזה הוציא בספרא שלכתחלה צריך שיראה הכהן שנית היינו שכהן שרואהו בראשונה יראה בשניה ואם מת, די אם הוא נראה שנית אל הכהן, אף לכהן אחר. ולכן תראה מאמר דפה הוכפל במשנה יג על "ונראה שנית אל הכהן" כי משני הכתובים הוציא שני דינים אלה

 

==סימן סד==

 

והנה כהה הנגע: מלת "כהה" בא על דבר שנחלש כחו כמו כהיות העין מלראות-- "ותכהין עיניו מראות". ובדרך ההגיוני "רוח כהה" (ישעי׳ סא), "וכהתה כל רוח" (יחז' כא) על חולשת רוח הפנימי. וכן "ולא כהה בם" (ש״א ג)-- לא החליש עזותם ע״י גערה. וכן "לא יכהה ולא ירוץ", "ופשתה כהה" (ישעי׳ מב). ובנגעים בא על כהיות המראה החזקה וחולשתה ויצויר, או שנחלש לגמרי כמו בהרות כהות לבנות (פסוק לט) שהם למטה מד׳ מראות או שנחלש קצת כמו "והיא כהה" (פסוק כא ופסוק כו) שהיא בתוך ד׳ מראות דהא צריך הסגר.

 

מכ״ז מבואר בהכרח שמה שכתוב "והנה כהה הנגע" ר״ל שכהה ממראה עזה כשלג שבו מדבר (כמ״ש ואם בהרת לבנה היא) והיא עתה במראה חלושה ממנה. וז״ש בספרא "והנה כהה" יכול למטה מד׳ מראות ת״ל הנגע ר״ל דהא קראו עדיין בשם נגע כמ״ש "ולא פשה הנגע" שמבואר שאם פשה נגע היא וכמ"ש "ואם פשה תפשה... וטמאו" וכלל בזה כל הראיות שאמרנו ועוד יוכרח זה כהה בפעל כמו שית׳ לקמן (ס' קעג.

 

אולם לפ״ז משמע לכאורה שצריך שעכ״פ יוכהה ראייתו קצת אבל אם עומד במראיתו הקודם טמא מוחלט דהא התנה "והנה כהה הנגע" [כי מ״ש הרמב״ם ( פ״א מה׳ ט״צ הי״א) שמ״ש "והנה כהה הנגע" היינו שכהה למטה מד׳ מראות, ופירושו "או אם כהה טהור, אף שפשה, או אם לא פשה טהור" אינו עולה כפי חוקי הלשון שהיל״ל "והנה כהה הנגע או לא פשה" וגם יקשה עליו מקצת הקושי׳ שהזכרנו למעלה] : ובאמת רש״י ז״ל בפי׳ החומש כתב כן דבעינן דוקא שיהא כהה אבל במשנה דנגעים (פ״ד מ״ז) מבואר דאף שעמד בעיניו ואף שנעשית עזה טהור ורש׳׳י עצמו כתב כן בפ״ק דמגלה (דף ח) וכן דעת הספרא. ודברי חז״ל מוכרחים שאא״ל כלל שזה תנאי שרק אם כהה טהור שא״כ היל״ל כמ׳׳ש בננעי בגדים שאמר שם "וראה הכהן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע וקרע אותו" כי דין המוחלט יש לו לבאר יותר. ועוד דהא בשחין ובמכוה שמטהרין בשבוע א׳ מטהרין בלא פשה אף שלא הוכהה. וזה אי אפשר לומר ששבוע הב׳ של נגעי בשר יהיה חמור משבוע הא׳ של שחין ומכוה. ועוד שבנתק לא הזכיר תנאי של כהה וכל הנגעים למדין זה מזה. ועוד שא״כ לא יצויר הסגר שני בספחת שאת שהיא כקרום ביצה וא״א שיכהה למטה מזה ולדעת הר״ש והרא״ש והרע״ב שב׳ התולדות אין מצטרפין לא יצויר הסגר שני בספחת של בהרת ושאת, והכתוב פתח "שאת או ספחת או בהרת" ולמה יסגיר ספחת?

 

אמנם עומק פשט הכתוב מבואר במ״ש "מספחת היא" ואין פירושו כמ״ש רש״י ז״ל מספחת שם נגע טהור, כי שם מספחת דומה לשם ספחת וכן אונקלוס תרגם ספחת עדיא ומספחת עדיתא ובת"י ספחת קלופי ומספחת קלופי דמטפלא (מענין טפל

 

וכן פי׳ הכתוב לפי עומק הפשט: כי הייתי סובר שהגם שכל נגעי אדם טהורים אחר ההסגר בלא פשה לבד כמבואר בשחין ומכוה ונתק, זה דוקא אם נשאר במראהו כמו פה שתפס הציור אם בהרת לבנה היא ־ אם נשאר עז כשלג אבל אם כהה למראה סיד (או אף לקרום להרמב״ם שכולם מצטרפין ) הוה אמינא שזה תולדה חדשה ונגע אחר קמ"ל שהגם שכהה הנגע כל שלא פשה בעור הגם שלא יקרא עוד בשם בהרת (אחר שאינו כשלג ) "מספחת היא"--היא ספחת הבהרת (שהיא כסיד להר״ש או אף ספחת השאת לרמב׳׳ם שכולם מצטרפין) וכמו שנחשב אחד עם הבהרת לענין צירוף כן נחשב לענין זה כאילו עוד הבהרת קיים, וכיון שלא פשה טהור.

 

וזה מבואר ששמות בהרת שאת ספחת אינם מורים על הטומאה רק על המראה שהתחדש בעור הבשר עד שילוה אליהם סימני טומאה: שער לבן או מחי׳ או פשיון אז יקראו בשם נגע וצרעת ־ ולכן בכ״מ שיחליטם בטומאה אומר "נגע צרעת הוא" וכשמטהר אומר "וטהרו הכהן שאת המכוה היא" ר״ל והשאת מצד עצמו טהור וכן אמר פה מספחת היא" ר״ל אינו צרעת רק ספחת לבד שהיא טהור (וכ״כ הרלב"ג "והנה כהה" שנשתנה מראיתו של לובן למטה מהלובן שהיה בו אלא שהוא עדיין כלובן ד' מראות נגעים כי אעפ"י שנשתנה מראהו שיורה על עיפוש בבשר כיון שלא פשה טהור וזה כי השתנות המראה יורה באמת על עיפוש אלא שאין כל נגע המתחדש מעיפוש צרעת ואעפ״י שמראהו כמראות הנגעים) ובאמת היה יכול לאמר חידוש יותר שגם אם נשתנה למראה עזה טהור כל שלא פשה רק שאחר שתפס הציור בבהרת א״א שישתנה לעזה ואם היה תופס תחלה הציור בשאת היה אומר "והנה עזה הנגע ולא פשה בהרת היא" רק שהגם שידומה לנו שיהי׳ רבותא יותר בנשתנה מן כהה לעזה באמת שני השינוים שוים.

 

וי״ל שלפי טבעי הנגעים שאת קשה יותר מן בהרת דהא סדר "שאת או ספחת או בהרת" שמשמע שטומאת בהרת חידוש יותר כי הוא קל יותר משאת וספחת בחליו הגם שמראיתו חזק. והא אמר בשאת "צרעת נושנת היא" ־ וכן היה יכול לאמר "וטהרו הכהן שאת היא" והיה הציור שהוכהה למראה צמר לבן רק תפש שהוכהה למראה ספחת תולדות הבהרת שדרכה להתהפך לתולדתה להר״ש. ולהרמב"ם שמדבר פה גם אם נתהפך למראה קרום ביצה תפס זה לרבותא אף שרחוק לגמרי מן הבהרת בכ״ז אינו כנגע חדש. וגם כי רצה לתפוס הציור במספחת מפני שאומר "ואם פשה תפשה" ודרך המספחת להוליד פשיון ורצה ללמד הדין כפי המורגל בטבע הנגעים

 

וז״ש במשנה ט "מספחת היא" אעפ״י שנשתנו מראיה ר״ל במ״ש "מספחת היא" ידעינין שאין הפי׳ מ״ש "והנה כהה הנגע" שהיא תנאי-- דוקא נשתנו-- רק אעפ״י שנשתנו מראיה בכ״ז מספחת היא ואינו נגע חדש וכ״ש בלא נשתנו.

 

ולפ״ז סדר הכתובים כך היא: אדם כי יהי׳ בעור בשרו שאת או ספחת וזה עדיין טהור רק שיש חשש שיהי׳ לנגע צרעת ע״י סימני טומאה לכן יובא אל הכהן ואם רואה שער לבן היא צרעת לא בהרת לבד, ואם אין בו שער לבן יסגיר וכולי ואם רואה בסוף שבוע ב׳ שלא פשה אז לא מבעי׳, אם עומד במראהו הקודם שאז הוא בהרת פשוט וטהור, כי אף אם כהה למראה אחרת שאז אינו בהרת, כל שלא פשה הוא מספחת פשוט אף שהתראה בתחלה במראה הבהרת כיון שלא נתקיים מראה זאת ונשתנה למראה ספחת אתגליא שאינו בהרת רק ספחת פשוט וטהור, וכ״ש אם לא נשתנה מראהו שהיא בהרת פשוט וטהור.

 

וז"ש בספרא (משנה ה) אי הנגע יכול במראיו ת"ל והנה כהה הא כיצד כהה ממראיו לא למטה מד' מראות ר"ל אם לא יאמר "והנה כהה הנגע" רק "והנה לא פשה הנגע" הייתי טועה שרק במראי' אבל אם נשתנה ממראה בהרת למראה ספחת טמא ת"ל והנה כהה-- אף שכהה. הא כיצד? כהה ממראי' לא למטה מד' מראות כמו שהוכחנו למעלה.

 

וז"ש (במשנה ו) והנה כהה שאם העז וכהה כאילו לא העז וכולי משלים דבריו ור"ל שמזה (וממ"ש והנה שמורה דבר חדש כנ"ל) מבואר שאזלינן בתר המראה שיתראה בו הנגע בסוף ימי ההסגר שאם העז וכהה ר״ל תחלה היתה עזה ובסוף ההסגר כהה אינה בהרת רק ספחת דהא הכתוב אומר שהבהרת שכהה מספחת היא וכאילו לא העז בתחלה רק היתה מספחת מתחלתה ומזה נוציא שה״ה אם כהה והעז ר״ל שהיתה כהה בתחלה ובסוף ההסגר נעשית עזה דינו כאילו לא כהה רק כאילו כן היתה מתחלה וכמו שהוכחנו למעלה. ולפ״ז זה עצמו מ״ש בשבוע ראשון "והנה הנגע עמד בעיניו" שכולל בין נשתנה בין לא נשתנה. וכן ממ״ש "והנה לא פשה" מבואר שאם כנס ופשה וכולי. וכמו שהוכחנו זאת במ״ש כן בשבוע ראשון (כנ״ל ס׳ סא)

 

וע״ז שואל [משנה ח] אם נאמר בשבוע ראשון, למה נאמר בשבוע שני? ומשיב משום דמצאנו בנגעי בגדים ששבוע שני חמור משבוע ראשון וה״א שהגם שבנגעי אדם שבוע שני קל יותר לענין שאם לא פשה טהור בכ״ז לענין אם נשתנה ממראה למראה ולענין אם כנס ופשה נטעה שבשבוע ב׳ חמור יותר.

 

הנה הראינו שדברי רביתינו ז״ל מוטבעים ומוכרחים בפשט הכתוב ואל יהי' זה זר בעיניך שמ״ש והנה כהה הנגע אינו תנאי רק פי׳--אף שכהה, שכן בכל הפרשה הזאת כשבאו שני תנאים בא א׳ לתנאי והב׳ לרבותא כמו מ״ש "ועמוק אין מראיה מן העור ושערה לא הפך לבן" פי׳ אף שאין מראיה עמוק כל ששערה לא הפך לבן יסגיר וכן במ״ש "ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק" יתפרש להספרא אף שעמוק, ובא לרבות ספחת השאת כנ׳׳ל סי' נב (וכמ׳ש באה״ש כלל רכה)

 

והנה במ״ש "מספחת היא" שר"ל הנגע היא מספחת מורה שלא נתבטלה הנגע רק נשתנה לספחת שזה מורה מלת "היא" ומזה הוציא מ״ש (במשנה ט) יכול אעפ״י שהלכה וחזרה ת״ל הוא ר״ל שאם הלכה אינה היא מה שהיתה תחלה. וחכמים מטהרים וסתם רבי כמוהם (בספ״ד לנגעים) וטעמם דאין משגיחין על אמצע ימי ההסגר כמ״ש על "והנה לא פשה" וכיון שחזרה לבסוף דינה כאילו לא הלכה :

 

==סימן סה==

 

וכבס בגדיו וטהר: כבר בארנו (למעלה ס׳ ואו) שהעתיד יבא על שני פנים אם יש מקום לוי״ו: (א) העבר המהופך לעתיד . כמו "וכבס וטהר" (ב) העתיד הגמור עם וי״ו בלתי מהפכת כמו "ויטהר". וההבדל שביניהם, שהעתיד ע״י וי"ו ההפוך יורה שבזמן העתיד יהיה הדבר נשלם מכבר ופי׳ "וטהר" שאז כבר יהיה טהור. אבל העתיד הגמור -"ויטהר"- מורה שאז תתחיל פעולת הטהרה. ע"ש בארך. ועפ״ז יסדנו בפ' שמיני, (ס' קכג) שמ׳׳ש "וטמא עד הערב וטהר" הוא לשון הסותר א״ע אחר ששניהם מציינים פעל עבר נשלם בזמן עתיד. וא״א דיהיה הטהרה נשלמת עם הטומאה. ולכן דריש שם שכבר היה טהור קודם הערב שמש לחולין. וכן במ״ש פה "וכבס בגדיו וטהר" יפול הקישוי הזה שא״א לפרש וטהר עבר הנשלם בזמן עתיד, שבעת הכיבוס אינו טהור עדיין והטהרה לא נשלמה עד אחר הכיבוס. והיל״ל "ויטהר" שהיא עתיד גמור שמורה שיטהר אחר שיטבול. ולכן דרשו חז״ל שהכיבוס היא מלטמא מו״מ ולטמא בביאה [והוא לדעת התוס׳ והר״ש מטמא מטמא מו״מ לטמא אוכלים ומשקים. ואינו מטמא מו״מ כזב לטמא אדם וכלים כמ״ש בפסחים (דף סז). ולדעת הרמב״ם מטמא כזב וזבה] ומ״ש "וטהר" שכבר הי׳ טהור שאינו חייב בפריעה ופרימה ותגלחת וצפרים כמצורע מוחלט. וכן דריש בספרא (פרק ט מ״ח) גבי נתק

 

==סימן סו==

 

ואם פשה תפשה המספחת אחרי הראותו וכו': מלת התנאי "ואם" מורה שמוסב למ"ש "וכבס בגדיו וטהר". ואמר שבכל זאת, אם אחר הטהרה פשה תפשה-- יטמא שנית. וז"ש יכול הרי הוא מסולק ת"ל תפשה טמא. ומ"ש אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין? ת"ל "ואם פשה תפשה המספחת" (כצ"ל) ר"ל שכבר התבאר (בסי' סד) שמ"ש "מספחת היא" היינו אחר שתחלה היה בהרת לבנה ועתה כהה הנגע היא עתה ספחת וכיון שאמר "אם פשה תפשה המספחת" מבואר דאף שלא פשתה במראה בהרת כמו שהיתה תחלה רק במראה ספחת (שהיא כסיד או כקרום ביצה) בכל זאת טמא (ודרוש זה נתבאר מספרא משנה יד יז עיי"ש סי' סח

 

==סימן סז==

 

ואם פשה וכולי אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו: ממ"ש "אחרי הראותו אל הכהן " מבואר שאין פשיון מטמא טרם שנראה אל הכהן אם פשה תיכף בהולד הנגע. וממ"ש "לטהרתו" ר"ל כי הראיה הראשונה שהכהן רואהו בתחלה אינו לטהרתו רק לטומאתו כי עד עתה הוא טהור ולא נקרא על הנגע שם טומאה ואי אפשר שיבא ע"י ראיה זו מטומאה לטהרה רק מטהרה לטומאה, רק הראיה השנייה שבסוף ימי ההסגר שכבר נקרא עליו שם טמא, אז הכהן רואהו לטהרתו ואז הפשיון מטמא וז"ש "לטהרתו" יכול אם רואהו כהן וכו' ת"ל "לטהרתו"-- משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה. ומ"ש על "ונראה שנית אל הכהן" כבר נשנה (בסוף משנה ד) ופרשתיו בסימן סג

 

==סימן סח==

 

וראה.. והנה פשתה המספחת בעור: שם מספחת הוכפל כאן שלא לצורך שכבר אמר "ואם פשה תפשה המספחת" ופי' חז"ל שבא ללמד שהפשיון לא יטמא רק בד' מראות שהאום מטמא. כי כבר התבאר (בסי' סד) שמ"ש "מספחת היא" היינו שכהה הנגע ממראה עזה כשלג למראה ספחת וע"ז אמר "והנה פשתה המספחת" שמזה למד (במשנה יא) אף שהפשיון הוא שלא כמראה הנגע, דהא אמר פשתה המספחת הרי הפשיון הוא במראה ספחת והנגע העקרית היתה בהרת, מ"מ הוא טמא (כנ"ל סי' סו) . אולם עדיין י"ל שמה שאמר שגם מראה ספחת טמא הוא הדין יתר מראות, על זה כפל שנית "והנה פשתה המספחת" ששם הנכפל בא בדוקא כמבואר אצלינו באילת השחר (כלל קלז) ובא לאמר שמראה אחרת אינו מטמא. ובארו כי בצד הסברה יש להסתפק, כי בצד א׳ יש לדמותה אל האום, שהפשיון דומה לו שמטמא בכל נגעים אף בנתקים ונגעי בגדים ובתים (משא׳׳כ שער לבן אין מטמא אלא בעור בשר) ובצד א׳ יש לדמותה לשער לבן שהיא סימן טומאה כמוהו, שעל הפשיון והשער לבן מחליטו ולא על האום, ויש לומר שדומה לשער לבן שמטמא בכל מראה לובן, לכן צריך קרא. ומ״ש "היא" פרט לספחת לבוהק. פי׳ פרט לשפשתה לבהק שאז אינו פשיון. וית' לקמן ס׳ קיז ועי׳ באה״ש כלל קלה