התורה והמצוה ויקרא יג ד: הבדלים בין גרסאות בדף

 

==סימן נו==

 

ואם בהרת לבנה היא. כבר באר הרמב״ם (פ״א מה' ט״צ) שכל מקום שתפסה תורה "בהרת" היא רק לדוגמא והוא הדין ליתר המראות, וזה מוכרח בכתובים, שאי אפשר לומר שמ״ש פה "ואם בהרת" היינו בהרת דוקא, דהא פתח בכל ד׳ מראות נגעים ובאר שכולם מטמאים בשער לבן ואיך יאמר שהבהרת כשאין בו שער לבן יסגיר ולא יבאר מה יעשה בשאת וספחת?! וכן אם תאמר שמ״ש אחרי זה (פסוק יוד) "והנה שאת לבנה בעור" דוקא שאת, מדוע לא באר דין השאת כשאין בו שער לבן ומחיה? ולמה התחיל בפסוק ט׳ "נגע צרעת כי תהיה״ והיל"ל "ואם שאת לבנה״. ועל כרחך שמ״ש "ואם בהרת" הוא שם הדוגמא, ותפס בהרת לרבותא שהגם שהבהרת דרכה ביותר להיות עמוק ושימצא בה שער לבן והוה אמינא שאם אינה עמוקה ואין בה שער לבן לא יסגיר, קמ״ל דאעפי״כ יסגיר. וכ״ש במראות הפחותות שאינן מטבען ללבן השער ולהראות עמוק

 

וז״ש בספרא מנין לרבות את השאת? ת״ל למטה "שאת לבנה". ומנין לרבות שאר המראות ת״ל "ואם בהרת"-- ר״ל שאם הי׳ בהרת דוקא ושנאמר שבפרשה זאת אינו מדבר רק מבהרת, מה שכתב בתנאי הזה ואם בהרת הוא" למותר אחר שהכל מדבר מבהרת ( ועיי באילת השחר כלל צ, צג)

 

וכבר בארנו (בסי' לח) ששם בהרת היא מצד הזריחה והבהיקות ויצוייר גם מראות אחרות מזהירות ונוצצות כמ"ש "ונוצצם כעין נחשת קלל". ולכן באר "בהרת לבנה", שרק מראה לבן המבהיר מטמא או מראה הבלול מלובן ואודם כמ״ש (פסוק יט ופ' כד) "בהרת לבנה אדמדמת" ואמר (פסוק מג) "והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת... כמראה צרעת עור בשר". ומזה נודע שהוא הדין ספחת השאת וספחת הבהרת אין מטמאים רק במראה לבן או פתוך וז״ש אין לי אלא בהרת לבנה. מנין לרבות את השאת? ת״ל "שאת לבנה". מנין לרבות שאר המראות? ת"ל "ואם בהרת": [וכבר בארנו (באילת השחר כלל צג) שבמקום שבא מלת "אם" במאמר התנאי כולל כל הסוג. וכן במ״ש "אם בהרת" כולל כל הד' מראות ]

 

והנה מ״ש "ואם בהרת לבנה היא" מלת "היא" בא שלא בדקדוק, שמלת "הוא" במאמר התנאי מציין את הנושא, למשל "ואם דל הוא" ר״ל המביא הקרבן, "אם בן הוא... ואם בת הוא" פי׳ הנולד. ופה אי אפשר לפרש "אם בהרת לבנה היא" על הנגע --אם הנגע היא בהרת-- דהא גם עד עתה דבר מבהרת לבנה. והראי׳ שמלת היא בא בפירוק, וזה מעיד שאינו רומז על הנגע, שהוא זכר וא״כ ראוי שיאמר "ואם בהרת לבנה בעור בשרו" ומלת היא מיותר. לכן פירשוהו חז״ל כמאמר מוסגר בפ״ע ששיעור הכתוב "ואם בהרת בעור בשרו", ושתי מלות לבנה היא באו באמצע המאמר בפ״ע במאמר מוסגר (לבנה היא), ר״ל דע שבהרת היא לבנה ואחר שידענו שכל הד' מראות הם לבנים בהכרח פירושו שהיא הלבנה שבכולם וז״ש (במשנה ב) יכול כשם שהיא שלישי בכתוב היא שלישי למראות ת״ל "לבנה היא"--היא לבנה ואין למעלה ממנה. ובשבועות (דף ואו) ומנ״ל דבהרת עזה היא. אמר אביי אמר קרא "ואם בהרת לבנה היא"--היא לבנה ואין אחרת לבנה. אביי לא הביא הברייתא דפה כי אביי למד עוד ענין אחר שבהרת עזה היינו שהיא סוג אחר משאת, כי שאת היא הגבוה בלתי מבריק ובהרת עמוקה ומבריק וזה לדברי חכמים שהם שני סוגי לובן. וברייתא דפה לר״ע שס"ל שזה למעלה מזה ואינו מקפיד על הסוג כמ״ש זה בארך למעלה (סימן לח) ובת״י תרגם מ״ש תחלה "ומראה הנגע עמוק מעור בשרו"-- וחזי דמכתשא עמוק למחוור כתלגא. ומ״ש פה "ועמוק אין מראיה מן העור" מפרש ואם בהקא חוורתא כסידא. ושני הפירושים בלתי מסכימים עם דרך הספרא והגמרא

 

והנה כבר בארו התוס׳ בשבועות ( דף ה: ד"ה שנים ) והר"ש ( פ״א דנגעים מ״א) שבכ״א יש כמה מראות. שיש שלגים לבנים זה מזה וכולם מראה שלג וכן צמר לבן. וכתבו דאין דרך הנגע לבא אלא בא' מד' מראות הללו. וז״ש (במשנה ג) יכול לכל מראה השלג יהיו טמאים ושאר כל המראות יהיו טהורים ר"ל שנחלק הד' מראות כולם במראה שלג זה למטה מזה. ומשיב ת"ל "בהק הוא... טהור" רק בהק טהור ולמעלה ממנו טמא. ועז"א (במשנה ד') מכאן אמרו מראות נגעים ב' שהם ד' וכולי.

 

ודעת ר"מ שהשאת היא קרום ביצה וספחתה היא צמר לבן. ר״מ דייק בשמא, שאת היא גבוה ומראה קרום היא הגבוה שבמראות. וחכ״א השאת כצמר לבן, דהא פריש "שאת לבנה" ובכ״ז נקראת שאת מטעם שבלתי מזהיר - כנ״ל סי׳ לח וסי׳ נב

 

והנה נאמר "בהרת לבנה אדמדמת" ובספרא (פרשה ד׳ מ״ג) למד שה״ה שאת ויתר מראות מטמאין בפתוך. וס״ל לר' ישמעאל שהפתוך שבשלג משערין כיין המזוג בשלג שלבנונית מרובה ואדמדם מועט. והפתוך שבסיד משערין כדם המזוג בחלב שאדמימות שלו מרובה ור״ע משער שניהם כיין המזוג במים רק שלבנונית של סיד דיהא נגד של שלג (ומובא במשנה ב' פ״א דנגעים ועי׳ בתוי״ט שם מ"ש בשם הראב"ד)

 

==סימן נז==

 

ושערה לא הפך לבן-- ר"ש דורש הכתיב, "ושערה" במפיק ר"ל שער הבהרת, לא שער המחיה. ומזה הוציא שני הדרושים (שבמשנה ז ח) שצריך ששער הבהרת יהפך ללבן לאפוקי אם הי׳ השער תוך המחיה, וכן אף אם היה תוך הבהרת אם לא היתה הבהרת כגריס רק בצירוף המחיה. וס"ל שמ״ש "ושער בנגע" [*פסוק ג] לא בא לריבוי כי צריך לגופיה למעט חוצה לו (כנ״ל ס׳ מו). ודעת חכמים דלכן קרינין שערה בלא מפיק שהי׳ שער א', שאף שער א׳ לא הפך (כנ״ל סי' מה) ועיקר הוא מ״ש בתחלה "שער בנגע הפך" ונגע שם כולל וגם המחיה בכלל נגע, הגם שאינה בכלל בהרת. ופלוגתא זו מובא בנגעים (פ״ד מ"ו). וצע״ק דבעלמא סבר ר״ש יש אם למקרא כמ״ש בסנהדרין (דף ד') ועי׳ בתוס׳ שם ד״ה

 

==סימן נח==

 

ושערה לא הפך לבן-- מדוע לא אמר (כמו בפסוק כף) "ושער לבן אין בה". וכן אמר בפסוק כו "והנה אין בבהרת שער לבן". וכן (פסוק לא) "ושער שחור אין בו". פי' חז"ל שבמה שכתוב "ושערה לא הפך" מבואר שיש בו שער ולא נתהפך וקמ"ל דשער שחור אינו ממעט את הנגע כי תלמידי ר"י נסתפקו בזה (ועי פ"ד דנגעים מ"ד

 

==סימן נט==

 

והסגיר הכהן את הנגע-- מה שהזכיר שם נגע הוא מיותר שדי שיאמרו "והסגירו" כמו בפסוק שאח״ז. ומבואר אצלינו שבכ״מ שיזכיר השם תחת הכינוי נתנו בו טעם וחז״ל אמרו ע״ז מלת "תחלה". וכן במ״ש (פסוק לא) "והסגיר הכהן את נגע הנתק" ופסוק נו״ן גבי נגע בגדים שאמר "והסגיר את הנגע" הוסיף בספרא תיבת "תחלה" והוא לפרש מדוע בכ״מ שבאו שני הסגרים, כמו פה ובנתק ובבגד, הזכיר בראשון שם נגע והסגיר את הנגע, ובשני יאמר והסגירו בכינוי. וכן בשחין ובמכוה שאין שם רק הסגר אחד אמר "והסגירו", ופירשו חז"ל מפני שההסגר הראשון לא יוציאנו מידי טומאה ובכל אופן ישאר עליו שם נגע גם אם יעמד בעיניו ולא יפשה לכן אמר שמסגיר את הנגע כי אם ישאר על מתכונתו הוא נגע ויצטרך הסגר שני, משא"כ במקום שאינו מסגיר רק פעם א' או בהסגר שני שאם ישאר כמו שהוא יטהר, אינו נקרא בשם נגע