תניא חלק א לג: הבדלים בין גרסאות בדף

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית, ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב, אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו ית'יתברך האמיתי:

:איך הוא ממלא כל עלמין, עליונים ותחתונים, ואפילו מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית'יתברך, וכולא קמיה כלא חשיב ממש, והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש, כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית; וגם במקום הזה, שנברא בו עולם הזה, השמים והארץ וכל צבאם, היה הוא לבדו ממלא המקום הזה, וגם עתה כן הוא לבדו בלי שום שינוי כלל; מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש, כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן, הוא מהות הנפש ועצמותה שהן עשר בחינותיה חכמה בינה ודעת כו', שאין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה [כמו שכתבנו בפרקים [[תניא חלק א כ|כ']] ו[[תניא חלק א כא|כ"א]] באריכות, ע'עיין שם], וכמ"שוכמו שכתבנו גם-כן במקום אחר <קטע התחלה=משל א/>משל גשמי לזה מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו, הוא גוף כדור השמש שברקיע, שגם שם מאיר ומתפשט ודאי זיוו ואורו, וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם, אלא ששם הוא בטל במציאות במקורו וכאילו אינו במציאות כלל; וככה ממש, דרך משל, הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו, שהוא אור אין סוף ברוך הוא<קטע סוף=משל א/>, וכמש"שוכמו שכתבנו שם באריכות.

והנה, <קטע התחלה=משל ב/>כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וקל וחומר לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים, הקב"ההקדוש-ברוך-הוא<קטע סוף=משל ב/>, וכדכתיב {{צמ|כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'|ירמיהו ל כא|תניא חלק א לג}}.

ועל זה תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו ית'יתברך בכל בקר, ולומר {{צפ|אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו|רמב"ם סדר התפילה (א)}} כלומר, <קטע התחלה=משל ג/>כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי<קטע סוף=משל ג/>, אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו, וזו היא דירתו בתחתונים.

וזהו שאמרו רזרבותינו ז"ל: {{צתב|תרי"ג מצות ניתנו לישראל... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה|מכות|כד|ב}}, כלומר, כאלו אינה רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על-ידי האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות, דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה, כאילו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה, והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות. הרי, בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו, תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר {{צמ|באמונתו יחיה|חבקוק ב ד|תניא חלק א לג}}, יחיה דייקא, כתחיית המתים דרך משל, כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו.

והיא שמחה כפולה ומכופלת, כי מלבד שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו עמו, עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו ית'יתברך באמונה זו, דאתכפיא סטרא אחרא ממש, ואתהפך חשוכא לנהורא, שהוא חשך הקליפות שבעולם הזה החומרי המחשיכים ומכסים על אורו ית'יתברך עד עת קץ, כמו שנאמר {{צמ|קץ שם לחשך|איוב כח ג|תניא חלק א לג}} [דהיינו {{צמ|קץ הימין|דניאל יב יג|תניא חלק א לג}}, שיעביר רוח הטומאה מן הארץ, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו, וכמו שיתבאר לקמן].

וזהו שנאמר {{צמ|ישמח ישראל בעושיו|תהלים קמט ב|תניא חלק א לג}}, פירוש, שכל מי שהוא מזרע ישראל, יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים שהם בחינת '''עשיה''' גשמיית ממש. וזה שנאמר '''בעושיו''', לשון רבים, שהוא עולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא, שנקרא "רשות הרבים" ו"טורי דפרודא", ואתהפכן לנהורא, ונעשים "רשות היחיד" ליחודו ית'יתברך באמונה זו.