ביאור:אסתר ד יא: הבדלים בין גרסאות בדף

{{סיכום על פסוק|אסתר|ד|ד י|יא|ד יב|קטגוריה=1}}

 

== <big>אסתר מנסה להתחמק</big> ==

לפי מנהג המלכות, כל המופיע לפני המלך ללא רשות היה מסתכן בעונש מוות ([[אסתר ד יא]]).[1] ייתכן שאסתר ראתה את עצמה כפילגש המחכה להזמנה להציע את שרותיה ([[אסתר ב יד]]) ולא כמלכה, ולתומה חשבה, שגם היא כפופה למנהג הזה. כל מה שאסתר הייתה צריכה לעשות, היה להתחנן על עמה בפני המלך. זה למעשה מה שפקד עליה מרדכי לעשות מיד ([[אסתר ד ח]]), בדומה למעשיהּ בעניין בגתן ותרש ([[אסתר ב כב]]).[2] אסתר לא ראתה דחיפות בפתשגן הכתב, שכן הוא איפשר ליהודים כמעט שנה להתקבץ ולהתארגן להגנתם. הצהרת אסתר שהיא לא נקראה למלך "זה שלושים יום" ([[אסתר ד יא]]) אולי רומזת לסירובה להופיע לא קרואה, אם מתוך פחד שהמלך אינו אוהב אותה יותר, או כי בעתיד הקרוב יגיע תורה ואין צורך להסתכן.[3] אסתר חששה להציג את פתשגן כתב-הדת ובכך לגלות את יהדותה, לפגוע בכבוד המלך בחשיפת שגיאותיו, להסתכן בעובדה שהמלך נעשה שונא יהודים ואכן אישר את הפקודה ככתבה, להאשים את המן לשוא במקרה שמקורותיו של מרדכי טעו, ולהסתכן שהמן ישמע זאת וימרוד בו במקום.[4] מכאן אפשר להבין את סירובה לעשות כדברי מרדכי, ויחסה המעליב למרדכי כאדם שאינו מודע, כביכול, למנהגי המלכות ([[אסתר ד יא]]). מרדכי חשש לגורלו ותגובתו הייתה חריפה להדהים ([[אסתר ד יד]]):