ביאור:משלי טז כו: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עדכון מאתר הניווט בתנך
עדכון מאתר הניווט בתנך
שורה 28:
2. פירשנו ש '''פיהו''' מציין את הרצון לאכול {{קטן|קטן= (כמו רוב המפרשים)|}} ; אך ברוב המקרא, פה מציין את כוח הדיבור. לפי זה אפשר לפרש: '''כי אכף עליו פיהו''' = לפעמים יש לאדם רצון לוחץ לדבר ולהתבטא, והרצון הזה עלול הוא שגורם לו לעמול יותר מדי או לבחור במקום עבודה שאינו מתאים לו.
 
3. גם בתלמוד פירשו ש '''פיהו''' מציין את כוח הדיבור, במשמעות חיובית: כשהאדם אומר דברי תורה '''בפיו''' , גם אם הוא אינו מבין אותם, הנפש שלו מבינה, הבנה ברמה גבוהה יותר: " {{צפ|תוכן=רבי עקיבא אומר: זמר בכל יום זמר בכל יום (היה מסדר למודך, אף על פי שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים). אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא? - שנאמר '''נפש עָמֵל עָמְלָה לו''' (מפני שעמל בתורה - תורה עומלת לו), '''כי אָכַף עליו פיהו''' (מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד, כאוכף שעל החמור); הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר (שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה; וכל כך למה? - מפני ש'אכף': שכפף פיהו על דברי תורה). (לישנא אחרינא 'זמר': כלומר: שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זַמָּר - כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו)}} " {{קטן|קטן= ( [[ביאור:בבלי סנהדרין דף צט|בבלי סנהדרין צט ב]] (רש"י))|}} .    " {{צפ|תוכן=וכן, בכל עניין ועניין, צריך האדם לידע, שעל-ידי קיום התורה לא יסובב לו ח"ו שום ריעותא, ואם לפי עינו נראה לו שבמקום הזה נסבב לו הפסד על-ידי קיום התורה, יסובב לו בוודאי טובה במקום אחר}} " {{קטן|קטן= (אהבת חסד ב יג)|}} .
3. והגר"א פירש, שהפה הלוחץ הוא חובתו של האדם ללמד תורה - התורה שלמד מן המלאך לפני שנולד; והחובה הזו דוחקת ומחייבת אותו לעמול בתורה.
 
כמו כן למדו מכאן, שהעבודה העיקרית שהאדם צריך לעשות בעולם הזה היא לעסוק בתורה בפיו: " {{צפ|תוכן=אמר רבי אלעזר: כל אדם - לעמל נברא, שנאמר (איוב ה ז) כי אדם לעמל יולד; איני יודע אם לעמל פֶּה נברא, אם לעמל מלאכה נברא; כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' - הוי אומר לעמל פֶּה נברא; ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה? כשהוא אומר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא}} " {{קטן|קטן= (בבלי שם)|}} .
 
" {{צפ|תוכן=כי הגוף, שהוא עמל, כמה פעמים הוא רק לרעהו או לקרוביו, והוא אינו נהנה דבר; אבל '''הנפש''' , כשהיא '''עמלה''' , אינו מועיל זה רק '''לו''' לעצמו}} " {{קטן|קטן= (שם עולם ב ד)|}} .
 
34. והגר"א פירש, שהפה הלוחץ הוא חובתו של האדם ללמד תורה - התורה שלמד מן המלאך לפני שנולד; והחובה הזו דוחקת ומחייבת אותו לעמול בתורה.
 
::*אך לפי זה היה ראוי להדגיש דווקא את האוזן ששמעה, או את הלב שלמד תורה, ולא את הפה; הפה הוא רק האמצעי לדיבור, הוא לא יוצר את הצורך והחובה ללמד.