|
==פרשת בראשית==
'''בראשית''' ברא אלקים וכו'
==פרשת ויחי==
ויחי יעקב בארץ מצרים נ״ל ע״פ דאיתא בגמ׳ אמרו
עליו על ר״ח ב״ד כשהי׳ מתפלל על ההולה הי׳
אומד זה הי כו׳ אמרו לו מנין אתה יודע. אמר אם
תפלתי שגורה בפי היא מקובלת: לכאורה מלת שגור׳
בפי אינו מובן הי׳ לו לומד אם תפלתי יוצא מפי בלי
גמגום בידוע שהיא מקובלת. אד הענין הוא דהנ׳ לכאור׳
יש להבין הסיבה הזאת שהצדיק מתפלל על ההול׳ והוא
מתרפא ונרא׳ הדבר כמו השתנות חלילה אצל הבורא האחד
הפשוט האמיתי וחלילה להשוב ולומד כך: אך הענין דהנה
כל העולמות וכל הנבראים היו מתחיל׳ קודם בריאת העולפ
בכח א״ס ב׳׳ה: ואה״כ כשעלה ברצונו הפשוט לבוראם
הוציאם מכח אל הפועל: וכל מה שיהי׳ הוא שהי׳ בכח חא״ס
ב״ה וב״ש. ונמצא אין כאן שום השתנות כי כל זאת הי׳
בכה הא״ס שזה יהי׳ חול׳ והצדיק יתפלל עליו ויעתד
בתפילתו והוא שהקב״ה מתאוה לתפילתן של צדיקים שע״י
התפיל׳ הצדיק מתדבק בהבודא יתעל׳ וזה תענוגו של מקום
שהצדיק עולה ומתדבק בו: ואיתא בספרים הטעם שאנו
רואים שלפעמים באים שני בני אדם ואוהבים זה את זה
מאוד גם שלא היו מכירים זא״ז מקודם כ״א עתה מקרוב
באו וגתוועדו יחד ושגיהם דבקו יחדיו באהב׳ רבה: והטעם
מחמת שהיו שכגים זה אצל זה בישיבתם בג״ע יחד
ועתה בבואם להדדי גתעורר בהם אהבה הישג׳ שחי׳ בהם
בג״ע: וזהו שאמ׳ ר״ה ב׳׳ד אם תפלתי שגור׳ ד״ל התפיל׳
הזאת שאגי מתפלל עתה היא שגור׳ בפי כמו
דבר הרגיל שהורגל בה כבד ומה הוא ההרגל הייגו מה
שהזכרנו לעיל שהי׳ הדבר הזה והתפיל׳ הזאת והצדיק
היו כולם בכח הא״ס ע״ד שני צדיקים שאוהבים זא״ז
מהמת שהיו ביהד. בידוע שהיא מקובלת מחמת שכבר
הי׳ בכח הא״ם ב״ה ואין השתנות לפניו הליל׳: ואם אין
תפילתי שגור׳ בפי נמצא לא היתה התפ|ל׳ הזאת בכה
הא״ס דק האדם מעצמו הוא מתפלל בידוע!שהוא מטורף:
והגה עיקר ההיות של הצדיק היא ע״י התפיל׳ שע״י הוא
מתדבק בהבורא יתעל׳ כג״ל וידוע שע״י שם הקדוש היוצא
מפסוק ׳את ׳השמים ׳ואת ׳הארץ גברא העולם והוא גי׳
טו״ב: ועיקר תפילת הצדיק היא על השכיג׳ הקדוש׳: וזהו
ויחי יעקב בארץ מצרים. מצרים לשון מיצר ים דהייגו
ע״י שהי׳ מצעד עצמו על גלות השכינ׳ חגקראת ים עי״ז
הי׳ לו חיות שהי׳ מתדבק בהבורא ב״ה. שבע עשרה
שנה פי׳ שכל זאת הי׳ בכח הא״ס בתחילת הבריא׳ כשברא
כל הגבראימ וכל עולמות ע״י שם הקדוש שהוא גי׳ י״ז
כג״ל שבו גברא העולם. וזהו ברוך ד׳ אשר לא הסיר
תפילתי שאני מתפלל לא הסיר אותה ממני מחמת שהי׳
אז בכה הא״ס ב״ה וממילא חיא מקובלת. וחסדו מאתי
פי׳ ועל כל זאת אודה יה מאחר שהי׳ התפיל׳ הזאת בכה
הא״ס נמצא שאין זה מחמתי מצד פעולתי שיהי׳ ראוי׳
להנתן לי שכר על זה ואעפ״כ נותן לי השי״ת שכד כאלו
הית׳ הפעול׳ ממני. וזהו וחסדו מאתי שאט״ לו ית״ש
על חסדו הגדול שמעל׳ עלי כאלו הי׳ מאתי והבן:
או יאמר ויחי כו׳ ע״פ הפסוק זמרו כבוד שמו
שימו כבוד תהלתו נרא׳ פי׳ היות
התהלות אדם בעבדות הבורא ב״ה בוודאי אינו יכול תיכף
בהתחלתו עלות במדרגת עליונים כי עדיין סבבוהו זרים
במהשבתו הדבוק׳ בעה״ז השפל ובהבליו אבל צדיד אדם
מקודם לפגות מחשבתו ולזמר עריצים המה הקליפות
המבלבלים אותו מעבודותו ולזה צריך עבוד׳ רבה ואח״כ
יפנה עצמו לעלות במחשבת קדושים ביהודי׳ ומוגי עליוגיס
ואז נהשב לו אות׳ העבוד׳ שעב׳ בתהילתו והיא לזמר
עריצים כאותה העבוד׳ ההשוב׳ העיקרית שעול׳ בה
לתכליתו כיון שהעבוד׳ של זמיר עריצים הוא חשוב כמו
כו׳ פי׳ כנ״ל שהעבוד׳ של זמיר עריצים הוא השוב כמו
שימו כבוד תהלתו שתהל׳ גקדא המדדיג׳ הגדול של הצדיק
שמאיר לעולמות עליוגים ותהל׳ הוא לשון אור כמו
עשישותיו תהל אוד וזהו ג״כ הפי׳ כאן ויחי יעקב בארץ
מצרים ששם הי׳ עבודתו במדרגת קטגות וזה רמז שבע
עשרה שגה גי׳ טו״ב שהוא השם הקדוש במ״ק מהמת
שהי׳ בארץ מצדים מקום הקליפות והי׳ עיקר העבדות
לזמר עריצים אעפ״כ הי׳ נחשב לו זה כשאר שנותיו שהי׳
עובד בהם במדריגת גדולות וזהו ויהי ימי יעקב שני חייו
פי׳ שזה הי׳ נהשב לו במנין שאד שנותיו בשוה כנ״ל:
או יאמר ימי יעקב שני חייו כו׳ לפי שעיקר
החיות של הצדיק הם אותן הימים
שמוסיף בהם אוד העמד׳ והם נקראים ימים ע״ד שנאמד
ויקרא אלהים לאוד יום וזהו ויהי ימי יעקב פי׳ הימים
שהי׳ מוסיף בהם אור הם היו עיקר שני חייו וק״ל:
או יאמר ויחי כו׳ ונקדים לפרש הפסוק הודו לד׳
כי טוב כו׳ דהנה הצדיק ע״י תפילתו
הזבה והצלול׳ הוא ממשיך את הבורא ב״ה וב״ש לעוה״ז:
והדי הוא כמו שמביא שמו הגדול אל הקטנות כי עיקר
גדולתו על השמי׳ כבודו וגדולתו על כל העולמות והצדיק
ממשיכו לזה העולם הוא כמו קטגות והשם הקדוש בקטגות
גימ׳ י״ז: אך עי״ז שממשיך את הבורא לעוה״ז אזי מלאה
הארץ הסדו בהשפעות וברכות וטובות הרב׳ וזה הודו לד׳
היינו שתתפללו לפניו והודו לו. כי טוב ר״ל הגם שתביאו
אותו ית״ש ויתעל׳ כמו אל הקטנות דהיינו השם הקדוש
הוי׳ ב״ה בקטנות גימ׳ טוב כנ״ל כי לעולם הסדו ר״ל
כי עי״ז תפעלו להמשיך לעוה״ז חסדו היינו השפעות
חסדים וטובות. וזהו ויהי יעקב בארץ מצרי׳ שבע עשרה
שנה ד״ל ע״י שם הקדוש שהמשיך למטה והוא גימ׳ י״ז
כנ״ל עי״ז הי׳ לו חיות והשפעות טובות בארץ מצרים.
וזהו ברוך ה׳ אשר כו'. וחסדו מאתי דהיינו שע״י תפילתי
אני גודם להמשיך חסדו לעולם כנ״ל וק״ל:
===או יאמר ויחי יעקב... דהנה ראוי להשכיל על קבלת שכר המצוות===
או יאמר ויחי יעקב כר דהנה ראוי להשכיל ולהבין
על קבלת שכר המצות הנה מצד השכל
והדין אינו מחמ׳ קיום המצות בי מאחר שהבור׳ ית״ש
ויתעל׳ בראנו לכבודו ואין אנו מספיקים להודות על
אהת מאלף כו׳ על הטובות כו׳ שעשה עמנו: וראוי ונכון
היותינו מקיימים מצותיו הקדושים כמאמר התנא אם למדת
תודה הרב׳ אל תחזיק כו׳ כי לכך נוצרת: אך עיקר
קבלת שבדינו הוא מצד שהבורא ית״ש נתן בנו יצה״ר
המסית אותגו בכל עת ורגע ומתגב׳ עלינו להתאוות תאוה
ולהרהר חלילי בעביר׳ וכל יצר מחשבותיו רק רע כל
היום. והאדם עומד כגגדו ובתחבולות יעשה מלחמ׳ גגדו
להזהר ולהשמר מכל דבר דע מחניפות ושקרים וליצגות
ולשון הרע ותאות והרהורים והדומ׳ להם לזה צריך
מלהמ׳ ועבודה רבה לשבר כח התאוות היצה״ד וזהו עינוי
וסיגוף גדול עי״ז הקב״ה מקדשו ומטהרו כאלו עשה
מצוד. כי ע״י המצות אגו מתקדשים ומתטהרים כאמור
אשר קדשנו במצותיו: וזהו דאמדינן בגמ׳ היושב בטל
ואינו עובר עביר׳ מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצר
והיינו בנ״ל ע״י שחוא משבר בח התאו׳ של היצה״ד שלא
לחטא חליל׳ עי״ז והוא מתקדש כאלו עשה מצוד. *
וזהו שהתפלל משה רבינו ע״ה שמחינו כימות עניחנו פי׳
שתשמחנו בקדושתך כימות עניתנו ע״י היצה״ד שאנחנו
מוכרחים לשבר כה תאוותו. שנות דאינו דעה פי׳ כל
השנים אשר ראינו והסתכלנו ברעה להזהר ולהשמר ממנו:
עי״ז ידאה אל עבדיך פעליך ר״ל יחשב לפניך כאלו עשינו
כל מצותיך ופעליך כנ״ל שע״י עינוים וסיגופים מהיצה״ר
לשבר כחו יחשב כאלו עשיתי כל המצות תהו תאות לבו
נתת לו כו׳ זה שנתת לאדם הבחיר׳ שיעש׳ כתאות לבו:
וארשת,שפתיו בל מנעת סלה שלא מנעת ממנו לדבר
בשפתיו כרצונו: כל זאת עשית לטובת האדם: כי תקדמנו
ברכות טוב פי׳ עי׳יז שהבהיר׳ לאדם והיצה״ד מסיתו והוא
כובש את יצרו עי״ז יקדמנו השי״ת ברכות ושכר גדול
ע״י השם הקדוש שם הוי׳ ב״ה שהוא גימ׳ טוב והיינו
אפילו בגלות המר שהשם הוא בקטגות כי לעתיד שיהי׳
השם בגדלות בוודאי אין קץ וסוף להשפעתו וזהו הודו
לה׳ ר״ל להשם הוי׳ שמו הגדול ית״ש כי טוב ר״ל אף
בגלות המר שהשי בקטנות אעפ״כ הוא בגימ׳ טוב וזהו
כי לעולם חסדו: וזהו יששכר חמוד גדם בו׳ פי׳ י״ש שכ״ר
לאדם ע״י שהחמור הוא הגוף החומר החומד ומתאווה
והאדם משבר כח תאוותו הוא גורם לו לשכר הגדול. רובץ
בין המשפתים פירוש הלשון שהוא רובץ בין המשפתים
שהבחיר׳ בידו לדבר בלשוגו כרצונו. וירא מנוחה פי׳
ואדם משבר כה תאוותו ואין רואה רק שיהי׳ לו מנוח׳
מהתאוות והמחשבות זרות עי״ז גורם לו כי טו״ב פי׳
שיש לו השפעות משם הרחמים שהוא גימ׳ טוב: וזהו ויחי
יעקב בארץ מצרים פי׳ ע״י שהי׳ משבר כח התאוויות
היצה״ר הנקראים ארץ מצרים שהיא הקליפ׳ עי״ז הי׳
לו חיות והשפעה מהשם הרחמים שהוא גימ׳ שבע עשרה
כנ״ל וק״ל
===או יאמר ויחי יעקב ... שהירח היתה טוענת===
או יאמר ויחי יעקב בארץ מצרים כו' דאיתא בגמר׳
שהירח היתה טוענת לפגי הקב״ה האיד
אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אהד אמר לה הקב״ה
לכי מעטי עצמך אמר׳ לפניו רבש״ע בשביל שאמרתי
דבר הגון לפניך אתה אומד לי כך אמר לה הקב״ה עתידין
צדיקים שיקראו בשמך דוד הוא הקטן שמואל הקטן דאה
שאינה מתפייסת אמר הקב״ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי
את הירח עכ״ל הגמרא ונראה לפרש כי ידוע שהשמש
והירה הם שני עולמות שגי שמות הקדושים. ואיתא אשר
נשיא יחטא ודרשו הז״ל אשרי שהנשיא יחטא. ולכאורה
אינו מובן ונראה פירושו כי הצדיק נקרא נשיא ע״ד נשיא
אלקים אתה בתוכינו והנה הצדיק הוא במדרגתו הגדול׳
למעל׳ מן העם וידוע דשני מעלות יש קטנות וגדלות
וקטנות היא מדרג׳ קטנה ועיקר הוא הגדלות כמשל התינוק
כשהוא בקטנות אין רוח אביו נוח׳ הימנו כ״כ שעדיין
אינו יוכל להבין כלום וכשהבן בא אל הגדלות אזי רוח
אביו נוח׳ הימנו שיוכל להבין וללמוד ולפלפל כן ביראת
הבורא יתברך שמו כשהאדם הוא בקטנות אין יראתו
ואהבתו שלימ׳ אלא כשבא אל הגדלות אזי נתחזק אהב׳
וירא׳ שלו ורוב המון עם אינם יכולים להגבי׳ עצמי
לעבודת השי״ת מגודל הגשמיות שלהם שמגושמים ביותר.
והצדיק הולך ומתגבר תמיד בגדלות וביראה: ואיתא
בגמרא על פסוק טבעו בארץ שעריה שמחו בגי קדח משל
לשפח׳ שאבד׳ קיתון של חרס בתור חבאר ואח״כ הלכי
בת מלד והפילה קיתון של זהב בתוך אותו הבאר שמחה
אותה השפחה ע״ש כן הוא המשל כאן שהעולם איגם
יכולים להגבי׳ עצמם לעבודתו ולכן הקב״ה ברחמיו שולח
איז׳ הטא להצדיק כדי שיבוא גם הוא בקטנות ואחר
שהצדיק יתגבר להעלות את עצמו לקדושתו יגביה גם
את העולם עמו וזהו אשרי הדור אשר נשיא יהטא למען
עי״ז יתנשאו כל העולם עמו בחזירתו להגביה עצמו
בקדושתו: וזהו פי׳ הגמרא ד״ע כשהי׳ מתפלל בצבור היה
מקצר ועולה ד״ל שהי׳ מקטין א״ע אל הקטגות והחזיק
עצמו שהו׳ מקצר בעבודת הבורא: ועול׳ אח״כ ומגבי׳ את
העולם עמו וכשהתפלל ביחיד ר״ל כשהי׳ במדרג׳ גדול׳
באחדות העליון: אדם מניחו בזוויות זו ר״ל שהעולם
היו סוברים שהוא בעוה״ז. ומצאו בזוית אחרת שעמד
בעולמות העליוגים שהי׳ כ״כ בגדלות: והנ׳ הירח הוא
א׳ משמותיו של הקב״ה וטענ׳ לפניו י״ת האיך אפשר
לשני מלכים כר: דכל העולמות הם דכר ונוקבא משפיע
ומקבל והית׳ רוצה שגם הם יהיו בדבר ונוקבא דהיינו
מקבל ומשפיע והשיב לה השי״ת לכי מעטי עצמך דהיינו
שתהא היא המקבל: אמד׳ לפניו רבש״ע בשביל שאמרתי
דבר הגון כו׳ והיינו שהי׳ רצוני שתהא היא המשפיע:
והשיב רצונך להשפיע אני אתן לך השפע׳ הייגו שצדיקים
יקראו על שמך ור״ל דהנ׳ כתבנו שהצדיק צריך לבא אל
הקטנות בשביל העולם כנ״ל וכדי שלא ישאר גם הוא
בקטנות ולכן כאשר יקראו בשמך דוד הקטן בו׳ היינו
כאשד יהיו בקטנות והי׳ להם אחיז׳ בך ויוכלו להגדיל
א״ע לחזור לקדושתם העליונ׳ ע״י אחיזתם בך ויעלו את
העם עמם: דאה שעדיין לא נתפייס׳ ולמ׳ באמת לא
נתפייס׳ לפי שסבר׳ איך יהי׳ באפשר להצדיק לעשות
כדבר הגדול הזה לעלות כל העם עמם. מאחר שבמשא
כבד יכבדו אותו הייגו הגשמיות וחטאים יעכבם מלעלות
במעלות קדושים: לזה אמד לה השי״ת הביאו עלי כפרה :
ד״ל אל תחוש לזה דק עליכם מוטל להביא אלי דהייגו
אתעדותא דלתתא. ועלי כפרה ועלי מוטל לכפר חבל
כל חטאתם ולא יעכבם שום חטא ועוז להגביה עצמם
לעבודתי היוצא לגו מזה מחמת שהצדיק צדיד להעלות
את העם עמו לכן בשביל זה היה מיעוט הירח כדי שיהיה
להם אהיזה בהידח ויוכלו להגדיל עצמם אל מדרגות
גדולתו כג״ל. וזה שאמר דוד המע״ה גדלו לה׳ אתי
וגרוממה שמו יחדיו פי׳ מה לכם שאקטין א״ע לבא אל
הקטנות בשבילכם כדי להעלות אתכם וצריד מיעוט הירח
כדי שיהיה לו אהיזה מוטב תבואו גם אתם אל מדרגות
גדולות ונרוממה שמו יהדיו דהייגו חירח שהוא א׳ משמותיו
של הקב״ה כנ״ל ונדוממוהו ולא יהיה צדיד שום מיעוט
ויהיה אור הלבנה כאור החמה. ובאמת הצדיק יש לו
אחיזה בשם הויה ית׳ ושם הויה במספר קטן עולה בגי׳
טו״ב ונמצא אפילו בקטנות גשאר טו״ב ולכן גם בעת
שהצדיקי׳ הם בקטנות אעפ״ב יש להם אהיזה בטו״ב וזש״ה
הודו לה׳ כי טו״ב ר״ל אפילו כשהוא בקטנות הוא טו״ב
ונמצא לעולם חסדו שהצדיקים יש להם אחיזה בשמו הגדול
הן כשהוא בגדלות הן בקטנות. וזהו ויחי יעקב בארץ
מצרים ר״ל אף כשהי׳ בקטגות בארץ מצרים אף על פי
כן היה לו חיות מכח שהי לו אחיז׳ בטוב וזהו שבע
עשר׳ שנה רמז לטו״ב כנ״ל וק״ל.
===ויקרבו ימי ישראל===
ויקרבו ימי ישראל כו׳ ונקדים לפרש הפסוק שבענו
בבוקר הסדד ולכאורה הלא טוב לנו להתפלל
שישבענו בחסדו חסד אל כל היום• אד נראה דהנה
ההסדים נקראים בוקר: וזהו וישכם אברהם בבוקר פי׳
דאברהם אע״ה שהי׳ צדיק גדול והקדים ע״י מעשיו הטובים
להשכים ולהקדים את הבוקר הייגו לעודד ההסדים הנקראים
בוקר: אבל אנחנו דלי מעש וחסדי לב אנו מתפללין להשי״ת
ב״ה שהוא ישבענו בבוקר הסדיו שהוא יעורר עלינו
החסדים. והשי״ת ברוב רתמיו שומע תפילת עמו ישראל
ומקבל ברחמים וברצון את תפילתינו ויש לכווין הפי׳
במה שתקגו לגו בשלש ברכות דאשוגות לומר גומל חסדי׳
טובי׳ ר״ל חסדים טובים היינו ההםדים שהשי״ת נותן
להצדיקים הנקראים טובים. וגומל הוא מלשון ויגמל
אברהם כו׳ פי׳ השי״ת הוא גומל את ההםדים טובים
ואיגו ממתין עד שיתעוררו חחסדים ע״י צדיקים. רק
קונה הכל פי׳ השי״ת ברוב רחמיו מקבל את כולנו. ולא
עוד אלא וזוכר חסדי אבות דשלש ברכות הראשונות נקרא
אבות והם השלש מוחין חנקראים ראש ובאותן שלש ברכות
אין שם תפילה כמבואר בש״ע א״ח: ויש ליתן טעם לשבת
לזה מפני ששלש ברכות הראשונות הם בעולמות העליונים
ושם אין_קטרוג כלל לכן אין צריך שום תפילה רק תהלות
ותשבהות כי אין תפילה אלא במקום קטרוג וזהו וזוכר
הסדי כו׳ פי׳ תיכף ומיד בהתחלותגו שבהין הם הג׳
ראשונות מיד הוא זוכר את הםדיו לעשות כי צרכיגו מיד
באבו׳ היינו שלש ראשונות קודם גמר תפלתינו. הו׳ יעננו
טרם נקרא: וזהו פי׳ תאות לבו נתת לו דהתאוה והתשוקה
של הצדיק תמיד שיהיו כל ישראל מלאים ושבעים כל טוב
והשי״ת נותן התאוות האלו בלב הצדיק כדי שיתפלל לפניו
שהקב״ה מתאוה לתפילתן כוי: וארשת שפתיו בל מנעת
סלה פי׳ והשי״ת שומע תפילתו של הצדיק ולא עוד אלא
כי תקדמנו ברכות טוב פי׳ וקודם שיתפלל עדיץ הוא
מקדים כל ברכות טוב. על ידי שתשית לראשו עטרת
פז פי׳ מחמת שמיד בהתהלת שלש ראשונות הנקראים
ראש אתה עושה מהם עטרת פז ולכן טרם יקרא אתה
תענה כי שם אין צריך לתפיל׳ כנ״ל וזהו התהללו בשם
פי׳ בעולמות ששם רק תהילה * וממילא ישמח לב מבקשי
ה׳ מיד קודם שיתפללו. וזהו ויקרבו ימי ישראל למות
פי׳ יעקב אבינו ע״ה הי׳ מחשב תמיד את יום המיתה
שהוא קרוב ושמא ימות היום. וזהו ויקרבו כו׳ ד״ל שכל
ימיו היו בעיגיו קרובים למיתה ועי״ז הי׳ מזכך את גופו
והיו כל מהשבותיו בעולמות העליונים. וזהו ויקרא לבנו
ליוסף פי׳ זה רמז אף כשהי׳ בעניני עה״ז דהיינו לבנו
וכדומה אף על פי כן היו כל מהשבותיו ליוסף דהיינו עולם
העליון הנקרא יוסף:
===או יאמר ויקרבו ימי ישראל... העיקר ליחד===
או יאמר ויקרבו ימי ישראל כוי: שים נא ידך
תתת ירכי נראה דהנה העיקר הוא ליחד
שמו הגדול באמת והוא שימסור אדם נפשו על קדושת
שמו יתברך ויתעלה ולכן מצות עשה בתור׳ לקרות ק״ש
ערב ובוקר שזה יהוד שמו שאגו מוסרים גפשיגו לשמו
הגדול יתברך רק שצריך האדם לדמות בנפשו באמת
כאלו עתה גמםר גפשו על יחוד שמו הגדול וכן הוא
דרך הצדיקים: וזהו ויקרבו ימי ישראל למות פי׳ שתמיד
היה מוסד גפשו כ״כ באמת שהי׳ קרוב למיתי. ויקרא
לבנו ליוסף לכאורה היה לו לומר לבגו יוסף אך העגין
הוא מה שהאדם מקיים התורה שאינו עובד על מצותיו
איגו אלא במדרגת עבד שאינו עובר על מצו׳ אדוניו:
אבל להיות גקרא בן למקום צריך לעשות לעצמו גדדים
וסייגי׳ ולהוסיף בעבוד׳ לפי שכלו הזך ממדדג׳ למדרג׳
וזהו ויקר׳ לבגו פי׳ מי הוא בגו ליוסף שמוסיף תמיד
כג״ל: שים גא ידך לפי שהצדיק הגדול המוסיף תמיד
בעבוד׳ צדיד לשמור עצמו שלא יפול לגאות מחמת שיסבור
שהוא טוב ומטיב בעבוד׳ להוסיף בה תמיד והתקני לזה
הוא לזכור תמיד ולהשוב שכל זכיותיו אינם כדאי להנצל
פעם אחד מחטא קרי ד״ל אם נזדמן לו ובזה יכנע וישפל
וזהו ויקרא לבנו ליוסף כנ״ל שים נא ידך פי׳ כל כחך
הם התור׳ ותמצות שאת׳ מקיים שים חכל תחת ירכי
רמז על ההטא הנ״ל אם ח״ו נזדמן לד אז הכל חלף ועבר
ח״ו ובזה תנצל מן הגאוה וזהו אל תקברני במצרים הם
הקליפות הנקרא מצרים וק״ל *
===ויקח יוסף את שניהם===
ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו כו' מימין
ישראל וישלח כוי והוא הצעיד כוי שכל את
ידיו כי מנשה הבכור ויש לדקדק הלא עיקר כוונת הכתוב
הוא לפרש שהבכור הי׳ מימין ישראל והצעיד משמאלו
וימין ושמאל של יוסף הוא מיותר אד נרא׳ שעיקר
מחשבת יעקב אבינו ע״ה הי׳ להמשיך לישראל אחריו
כל הימים השפעות והברכות כולם להיותם קיימים תמיד
ורצה להמשיך ע״י ב׳ צדיקים הללו אפרים ומנשה כאומרו
בד יברד ישראל בו׳ כאפרים וכמנש׳ והטעם למה דוקא
ע״י אלו הצדיקים היות שהעולם צריך תמיד לב׳ מיני
צדיקים האחד הוא שיהשוב תמיד בעולמות העליונים
וביהודים להוסיף אוד תמיד למעל׳ למעל׳ ואחד לחשוב
בצורכי עולם מה שהעולם צריכין פרנסה וברכי וחיים ושאר
הצטרכותם : ובב׳ מיני צדיקים הללו הוא קיום העולם
ולזה רצה להמשיך ולפעול זאת על ידם. כי מנשה
הבכור הי׳ במדרגתו לעלות תמיד ממדריגה למדריג׳ ולא
לחשוב בעניני העוה״ז כלל. ואפרים הי׳ צעיר ממגו
בעבוד׳ שלא הי׳ כ״כ הולד במדרגות כ״א שהי׳ חושב
תמיד המשכת השפעה על ישראל. וזה הי׳ חשוב בעיני
ישראל אבינו יותר כי עיקר מגמתו הי׳ למשוך טוב על
ישראל: וכוונת יוסף הי׳ היפך שהי׳ סבר שמנש׳ השוב
מחמת רוב כוונתו ועלייתו ולזה לקה את אפרי׳ לימין עצמו
כי כוונתו הי׳ ג״כ בשביל ישראל להמשיד הברכות ע״י
ב׳ הצדיקים חללו. אך שסבר שדי לאפרים כח ימינו במה
שהעמידו לימין עצמו בזה יהי׳ די לפעול הברכות לישראל
וכנ״ל ועיקר היה אצלו מגש׳ לפי שהיה עובד במדרגות
גדולות ולכך העמידו לימין אביו: ולא כן היה דעת יעקב
אבינו ע״ה אדרב׳ להיפך לפי שהי׳ אפרים הצעיד לכך שכל
את ידיו לברכו בימין כי זה היה עיקר פעולת יעקב להטיב
אחריו לדורותיו שיהיו מזומנים כל טוב השפעה ורהמים
וזה היה מדרגת אפרים. וזהו שאמר יעקב ידעתי בני
ידעתי פי׳ שאמר ליוסף הידיע׳ של בני ידעתי מזה ג״כ
שמגש׳ הוא היותר גדול במדרגתו. ואולם אהיו הקטן
במדרגתו יגדל ממנו וזרעו יהי׳ מלא הגוים שיהי׳ כל
העולם מלא מהשפעותיו וטובו ולכך הוא חביב בעיגי
יותר לזה וישם את אפרים לפני מנש׳: וזהו סוד ה׳ לידאיו
ובריתו להודיעם פי׳ היראים הם הצדיקים הממשיכים
השפעות צריכין לעשות בסוד בהסתר מפני הקטרוג שלא
יקטרג על הטוב ההוא ובריתו הוא צדיק המתנהג ע״פ
הברית והתור׳ להודיעם פי׳ שיודיע זאת לבגי אדם
שילמדו ממנו הדרך הטוב ההוא:
| 