לבוש יורה דעה קסח-קסט: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
י"ז. |
←סעיף יז: כ"ז. |
||
שורה 146:
אבל מכל מקום אסור אחר כך ליקח מקצת הפרעון ממקצת הקהל שילוו לצורך הקהל במקום אחר, ולנכות להם אחר כך בזמן גביית חוב זה ערך הריבית ממה שהלוו כאן. כי אותו הריבית עולה על האחרים, והוו להו כאילו לוו זה מזה בריבית קצוצה לצורך האחרים.
===סעיף יח===
משכונו של גוי ביד ישראל, והביאו לישראל חברו שילווה לו עליו, ולכשיבוא הגוי לפדותו שיקח הוא הריבית שעלה עליו עד אותו היום, והשני יקח הריבית שיעלה עליו מאותו היום והלאה – מותר, ובלבד שיאמר לו: "הריני מוכר לך כל כוח וזכות ושיעבוד שיש לי על משכון זה, ואין לי עסק עמך ולא לך עמי". שאם לא יאמר כן – ישאר המשכון בכוח המלוה הראשון, והשני הוא מלוה מעותיו לראשון בריבית מהיום והלאה. אבל בכהאי גוונא הוי מכר ואין כאן ריבית.
ומטעם זה שהוא כמוכרו לו, נראה לי שמותר לישראל להשכין משכון של גוי אצל ישראל אחֵר אפילו ביותר ממה שהוא ממושכן אצלו, והריבית לא יהיה יותר רק מה שהגוי נותן לו. ולא אמרינן דהוי ליה כמו שקצב עמו הגוי ביוקר והישראל ילוונו בזול, ומה שנותן לו הראשון לשני יותר ממה שיגיע בערך ריבית של הישראל על מה שהלווה הוא לגוי – הוא ריבית על מה שהלווה לעצמו. אלא אמרינן: מכר כל המשכון לשני, והשני נוטל כל הריבית מהגוי, ומה שהלווה לזה יותר – הלווה לו בחינם בלא ריבית. נראה לי.
ואם לאחר זמן רצה השני לחזור וליטול מהראשון קרן וריבית ולהחזיר לו משכונו, אף על פי שאין הגוי פודהו עדיין – מותר, מפני שהוא כאילו חוזר ומכרו לו.
ויש אומרים שאפילו לא אמר לו כן שימכרנו לו בפירוש, אלא משכנו אצלו סתם, רק שאמר לו "משכון זה עומד אצלי מהגוי כך וכך, תלווה לי עליו כך וכך, תקבל הריבית מהיום והלאה" – שרי, דוודאי נתכווין להתירא, וכאמר ליה דמי. ואם בא הראשון לפדות המשכון, ואין השני רוצה להחזירו לו – הרשות בידו, דהא מכרו לו דכאילו מכרו לו בהדיא דמי. דהא בלאו הכי הוו עבדי איסורא, ובוודאי להתירא כוונו. ואין צריך ליתנו לו עד שיבוא הגוי לפדותו. ואם התנו מתחילה שיחוייב להחזירו לו כשיבוא לפדותו – הכל לפי תנאם, שגם במכר יוכל להתנות כך. והמנהג עכשיו להחזיר לפדותו אף על פי שלא התנו, דנהיגינן אפילו לא התנו כאילו התנו דמיא.
ומותר ללווה לקצוב עם ישראל השני בפחות ממה שנותן לו הגוי, דעל מנת כן מוכרו לו. וכן יכול לומר לו: "אני אקח חלק מן הריבית שיבוא עוד מן הגוי בכל שבוע להבא", דלא גרע הוא מן הסרסור שיכול להתנות כך בשכרו. גם אם יתרצו הראשון והשני שלא ליקח המלוה השני המשכון לידו, רק יניחנו ביד המלוה הראשון שהלוה לגוי עליו – שרי. אבל צריך שיקנהו לו, ושיהיה המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה השני; שהרי הוא שלו, ולקחו ממנו בתורת מקח, וביד הראשון הוא בתורת פקדון.
ומיהו אם התנו זה עם זה שהמלוה הראשון שהלווה עליו לגוי יתחייב באחריותו – הרשות בידם; שהוא אינו כלווה נגד המלוה השני אלא כשומר ונפקד, וקיימא לן דמתנה שומר חינם להיות כשואל.
ויש אומרים דאפילו להקנות המלוה הראשון למלוה השני את המשכון אינו צריך, אלא מיד שהמלוה השני נותן מעות ההלוואה למלוה הראשון – מיד קנוי לו המשכון בכל מקום שהוא, דקיימא לן: דבר תורה מעות קונות. ואף על גב דמדרבנן בעי משיכה, מכל מקום כהאי גוונא שאינו אלא לתיקון האיסור, ולא לקנין חלוטין אוקמינן אדאורייתא. ועוד: שלא תקנו משיכה אלא בדבר המצוי, כמו שיתבאר בעזרת השם ב[[לבוש חושן משפט קצט|לבוש עיר שושן סימן קצ"ט]]. וזה דבר שאינו מצוי הוא. מיהו טוב שיקנהו לו על ידי אחר לרווחא דמילתא.
ונאמן הלווה שהוא המלוה הראשון לומר למלוה השני שיש לו משכונות מגוים, והוא מקנה אותם לו כדי שילוהו, ואין צריך להביא ראיה על דבריו. ויכול המלוה השני להלוות לו על פיו, דאחזוקי אינשי ברשיעי – לא מחזקינן, שהרי גם הלווה מוזהר שלא ליתן ריבית; אם לא שאינו מוחזק בכך, שאז וודאי משקר. כך פשט המנהג בדינים אלו, ואין למחות ביד העושה כן, דכולהו דיני נינהו.
וכל זה לא מיירי אלא כשהשכין הגוי המשכון אצל המלוה הראשון בריבית קצוב לכל שבוע ושבוע כנהוג, ולא זקף לו הקרן עם הריבית. אבל אם זקף המלוה הראשון עם הגוי הקרן עם הריבית ביחד, כגון שהשכינו אצלו לזמן קצוב וחשב עמו הריבית שיעלה עד אותו הזמן, ונתחייב לו סתם סך קצוב כך וכך – הוי הכל כאילו הוא קרן של ישראל הראשון, בין שהלוה לגוי על המשכון בין שהלוה לו בלא משכון.
ואסור ללוות על זה מישראל חברו כדי שיעלה לו הריבית מהיום והלאה, כל זמן היות ההלוואה או המשכון אצלו, שזה הוי כאילו נותן הריבית מכיסו, שבזקיפה הראשונה שיש לו אצל הגוי נעשית הכל קרן שלו. אך יכול למוכרו לו סתם בלי שום תנאי בזול בפחות ממה שיש לו עליו, ויאמין לחברו כשיחזור וירצה לקנותו ממנו – יחזור וימכרנו לו במעט יותר ממה שמכרו לו כפי ערך הריבית שהיה להעלות עליו, אף על פי שיזכיר לו כך וכך סך קצוב יותר מעט דרך דיבור בעלמא. אבל להתנות עמו כך בתנאי גמור – הרי זה אסור. רק כדי לתקן שיהיה המלוה הראשון בטוח מזה שיחזירנו לו, יכול הלוקח השני להבטיחו בדברים אמתיים על אמונתו, שכשיהיו לו מעות שיחזור וימכרנו לו בדרך הנזכר במעט יותר. אי נמי: "אם ארצה אחזירנו לך, ואיחשב בדאי אם לא אחזירנו לך, ולא תצטרך לתובעני לדין בשביל כך, כי על פי הדין לא אתחייב ליתן לך, שהדיין לא יפסוק לי ריבית ולא יכפני להחזיר המשכון שהוא אצלי במקח גמור".
ובחוב של אשראי שיש לו על הגוי – אין אדם יכול להקנותו לחברו בשום אחד מהקנינים, אפילו בקנין ואגב קרקע ומעמד שלושתם – כולם אין מועילין בגוי, שאין הגוי משתעבד בכך.
כיצד יעשה אם רוצה למוכרו לישראל חברו? צריך לסלק עצמו מן החוב מכל וכל, וימחול המוכר ללוקח את הכל. וכך יאמר לו: "כשתתן לי סך כך וכך – אני מוחל ופוטר לך את הגוי מכל וכל, ולא יהיה לי עוד עסק עם הגוי בחוב זה. ובכך ובכך יהא לך קנוי, וכל מה שתוכל להוציא מיד הגוי – הרי הוא שלך, ואני מוחלו לך" – שאז כל מה שזה יוציא מן הגוי לא יוכל המוכר לחזור להוציאו ממנו, שכבר מחלו לו הכל.
ואם ירצה הלוקח – צריך המוכר ללכת עמו אל הגוי הבעל חוב וערביו, ויאמר להם: "החוב שאתם חייבים לי – תדרו לחברי זה. וכשתדרו לו – תיפטרו ממנו". ומאז והלאה לא יהא שום אחריות על המוכר אפילו על הקרן לבדו, שזה הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואם לא עשה כן – אסור לקחת הריבית, רק ישאר הריבית למוכר.
===סעיף יט===
ישראל הבא לחברו ואמר ליה: "הלוויני מעות על משכונות אלו שהם של גוי, והלוה לו בריבית", והמעות הם לצורך ישראל והוא מעלה לו ריבית משלו, או שאמר לחברו: "הלוויני מעות בריבית, ואני אשלח לך משכון על ידי גוי", והביא הגוי המשכון למלוה והוליך המעות ללווה – תחבולות רשעים היא זו, ולא יטול ריבית כלל כשיודע לו בבירור.
ואף על פי שבשעת הלוואה לא ידע, ובהיתר הלוהו – הרי נודע לו עכשיו שמאכילו איסור, ואיך יטלנו?
===סעיף כ===
משכונו של ישראל ביד גוי בעד ריבית, והוצרך הגוי למעות, ומשכונו ביד ישראל אחֵר בריבית – הרי זה מותר להלוות לו ויקח ממנו הריבית, שהרי הגוי לעצמו הוא לווה.
ואפילו אם נתן הישראל הראשון את הריבית שהוא חייב לגוי ליד ישראל השני בשביל הגוי – מותר, דמה שחייב ישראל ראשון לגוי הוא נותן לישראל השני מחמת הגוי, ואין עסק לישראל שני עם ישראל ראשון כלל.
ואף על גב דגוי אינו קונה משכון – אין בכך כלום. דלא יהא אלא שנטל גוי כליו של ישראל שלא מדעת ישראל, ומשכנו אצל ישראל אחֵר בריבית, וישראל זה חייב לגוי, ואמר ליה הגוי לפרוע לישראל חברו קרן וריבית ממה שהוא חייב לו. איזה איסור יש בזה? ולא אסרה התורה אלא ריבית הבא מיד לווה למלוה.
===סעיף כא===
מעותיו של ישראל מופקדים ביד גוי לשמור אותם בתורת פקדון, והגוי הלווה אותם לישראל אחֵר בריבית, ורוצה ליתן הריבית לישראל המפקיד, אם היו המעות באחריות הגוי – מותר לישראל המפקיד ליקח הריבית מהם, שכיון שהם באחריות הגוי חשובין כשלו, ומה שנותן הריבית לבעל המעות אינו אלא כמתנה בעלמא.
ואם היו באחריות הישראל – אסור ליקח הריבית. ואם הלוה אותם שלא מדעת הישראל, מסתמא באחריות הגוי הם ושרי.
===סעיף כב===
וכן אם מעותיו של גוי מופקדות ביד ישראל, אם הם באחריות הישראל – אסור לו להלוותם לישראל אחֵר בריבית. ואם באחריות הגוי – מותר.
אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין. מיהו אם הדבר מפורסם לרבים שהם באחריות הגוי – אין כאן מראית העין ומותר.
===סעיף כג===
ישראל שאומר לגוי "הילך שכרך או פליגנא לך בריווח, והלווה מעותי בריבית" – אסור, שהם באחריות דישראל.
וגוי שאומר לישראל "הילך שכרך, והלווה מעותי בריבית" – מותר. אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין, ואם הדברים מפורסם לרבים – מותר.
===סעיף כד===
וכן גוי שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו – מותר ללוות ממנו בריבית. וישראל שעשה לגוי אפוטרופוס על נכסיו – אסור ללוות ממנו בריבית. וגם זה תלוי במי שאחריות עליו. ואין שייך כאן איסור משום מראית העין, שזה דבר גלוי ומפורסם שאין הנכסים שלו.
גוי שיש לו חוב על ישראל, ועשה עמו שיעבודים ליתן לו כל שנה ושנה כך וכך ריבית, או שיאכל פירות משדהו, אם אין ביד הלווה לסלק את הגוי אימתי שירצה רק בזמן הקצוב ביניהם – הרי זכה הגוי במה שנתחייב לו הלווה לפרוע בכל שנה עד אותו הזמן הקצוב ביניהם. ומותר לישראל אחֵר לקנותו ממנו, וליקח הפירות או הריבית בכל שנה מיד הישראל הלווה. ואין כאן ריבית לישראל הקונה, רק כל מה שלוקח ממנו, בכוח הגוי ובשליחותו לקחו ממנו.
אבל אם יש תנאי ביניהם, שיוכל הלווה להחזיר לגוי מעותיו כל זמן שירצה – אסור לישראל אחר לקנותו ממנו. והקונה ממנו הרי זה ריבית קצוצה, שכיון שהלווה היה יכול להחזיר לו מעותיו – לא זכה הגוי עדיין בפירות או בריבית אלא כל זמן שהלווה לא יחזיר לו מעותיו. וכשהקנה לישראל – הרי קם הישראל תחתיו, ואין לגוי עוד שום זכות בשיעבודים; והרי הוא כאילו הקנה לו קרן החוב, ושיתן לו הישראל הלווה הריבית כדרך שהיה נותן לו. ונמצא שאצל הישראל מתרבה הריבית כל זמן שאין הלווה מחזיר מעותיו.
===סעיף כה===
ראובן תובע את שמעון ואומר "לקחת ממני ריבית קצוצה מיד ליד, החזירהו לי", ושמעון משיב "לא לקחתי אלא על ידי גוי" – נאמן שמעון בלא שבועה, דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וכיון שמודה שלקח ממנו מה שתבעו אלא שבצד ההיתר לקחו – מהימנינן ליה. והוא הדין בכל טענה בכיוצא בזה בין לווה למלוה, שזה טוען "בהיתר לקחתיו" וזה טוען "באיסורא לקחתו" – מהימנינן ליה בלא שבועה; דאוקמינן ליה אחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא, ובוודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות.
אבל אם טוען "לא היו דברים מעולם" או "איני יודע אם נתת לי ריבית מעולם" – צריך לישבע דלא היו דברים מעולם או שאינו יודע. דאין שייך כאן לפוטרו בלא שבועה, דמאי שנא טענה זו מכל טענות שבעולם שאדם כופר בה או טוען אינו יודע, שצריך לישבע? דאמרינן דכי היכי שזה אינו מוחזק לגזול, גם זה אינו מוחזק להעיד ולטעון שלא היו דברים מעולם, בצירוף שכל אדם להוט אחר הממון לא היה יכול להרוויחו באופן אחר. ולכך מטילין עליו שבועה, אולי יודה. דחשוד אדם אממונא או אשאר עבירות כגון גזלה או גניבה, ולא חשיד אשבועתא, דשבועה חמירי בעיני כל.
אבל כשהוא מודה לעיקר התביעה, אלא שזה טוען "באיסור לקחת ממני" וזה אומר "בהיתר לקחתיו", אמרינן כיון שהיה בידו להרוויח זה הממון על ידי ההיתר כמו שהיה מרוויחו על ידי האיסור – אוקמינן ליה אחזקה דבהיתר עשה, דלא שביק התירא כו', ואין צריך לישבע. ועיין לקמן [[לבוש יורה דעה קעז#סעיף יא|סימן קע"ז סעיף י"א]].
ואין להקשות: כי נמי אומר "לא היו דברים מעולם" או "איני יודע", להימניה בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר "אין לקחתיו, ובהיתר לקחתיו", דמיגו לפוטרו מכל וכל לאיפטורי אפילו משבועה – לא אמרינן, כמו שיתבאר בעזרת השם ב[[לבוש חושן משפט צג|לבוש עיר שושן]].
ודווקא כשהלווה בא להוציא מן המלוה, כגון שיש לו משכון או שכבר פרע לו. אבל אם המלוה בא להוציא מן הלווה, וטוען שחייב לו ריבית על ידי מעשה היתר, והלווה טוען "באיסור קצצנו" – נשבע הלווה ונפטר; אף על גב דמשווי נפשיה ונפש המלוה רשיעי, חזקה דממונא עדיפא ללכת אחריו על ידי שבועה. ואם יש שטר ביד המלוה – נשבע ונוטל על ידי השטר. ועיין לעיל [[לבוש יורה דעה קס|סימן ק"ס]] ולקמן [[לבוש יורה דעה קעז|סימן קע"ז]].
===סעיף כו===
משכון שביד ישראל מישראל חברו, שהשכין אצלו בלא ריבית, ואחר כך אמר ליה "לך והשכינו אצל גוי בריבית, ועלי לפרוע קרן וריבית" – הרי זה מותר, וחייב הוא לפדות המשכון ולפרוע הקרן והריבית. ולא אמרינן שהמלוה הראשון לווה מגוי בריבית, וחוזר ומלוה לישראל זה בריבית מכאן ואילך, שאין זה אלא שלוחו להיפרע חובו ממעות הללו, וכל היכא שימצא זה משכונו יפדנו.
אבל אם הלך זה ושינה בשליחותו, והשכינו אצל ישראל אחֵר בריבית, ואמר ליה שהוא משכון של גוי – אסור, דהא שינה בשליחותו ולא נעשה שלוחו בזה. ואפילו אמר ליה סתם "לך והשכינו בריבית", וזה הלך אצל ישראל והשכינו בריבית באמרו של גוי הוא – אין זה שלוחו, דאין שליח לדבר עבירה. ואין הלווה הראשון צריך ליתן את הריבית, דוודאי לא היתה דעתו כשהרשהו להשכין בריבית שיעשה הדבר בצד איסור אלא בצד היתר. וחייב המלוה הראשון להחזיר המשכון ללווה בלא ריבית, והוא יהא דינו עם המלוה שלו.
ואם יברר הדברים בבירור שכן היה, גם המלוה השני חייב להחזירו בלא ריבית כמו שכתבנו למעלה. ואם לא יברר הדברים – מאיימין על המלוה השני, אם אין לבו נוטה לדברים שהם אמת, לומר לו דברי כבושין כגון: מפני זה נאמר גבי ריבית "ויראת מאלהיך" וכיוצא. ואם לא ישגיח בזה – הרי אין בית דין יכולין לכופו כמו שכתבנו למעלה; שהוא יכול לומר "לדבריך הראשונים אני מאמין, ואתם עושים עלי קנוניא להוציא ממני בלא ריבית". ואז יתן לו המלוה הראשון את הריבית מכיסו, ויחזיר המשכון ללווה ראשון בלא ריבית. נאה לי.
===סעיף כז===
ראובן שהשכין משכונות של גוי אצל שמעון בריבית בשם הגוי, ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם המשכונות – אין ראובן חייב לפדות אותם, שאין ראובן אלא שלוחו של שמעון להוליך מעות אלו לגוי ולהלוותם לו בריבית, כמו שכתבנו למעלה. וכיון שכן, אין לשמעון על ראובן הכרח לפדות המשכון ולא למוכרו, אלא כדרך שהיו עושין במשכון זה אם היה הגוי עצמו ממשכן אותו אצל שמעון.
אבל מכל מקום חייב ראובן להעמיד את שמעון אצל הגוי ולהראות לו את הגוי, כדי שיהיו דבריו של שמעון עם הגוי לכופו בדיניהם כמו שיכול, הואיל וראובן שלוחו של שמעון הוא להלוות מעותיו לגוי זה.
| |||