קיצור שולחן ערוך כט: הבדלים בין גרסאות בדף

(יא) מצות עשה להדבק בתלמידי חכמים כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך פירשו רז"ל, הדבק בת"ח. לפיכך צריך האדם להשתדל שישא בת ת"ח, וישיא בתו לת"ח, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר אליהם בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו רז"ל ואמרו הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.▼

(יב) מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון שלו, ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו אע"פ שאין חברו עומד שם ולא הגיעה לו בשת ולא בישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשי חברו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחברו בזוי אין לו חלק לעולם הבא עד שישוב בתשובה שלמה.▼

(יג) כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך (ע"ל סי' קפ"ט ס"ה). ואם חטא איש כנגדו לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך, למה חטאת לי בדבר זה, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול לו ולא יהא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. באבות דר"נ (סוף פ' ט"ז) ושנאת הבריות כיצד, מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורסים והמסיתים והמדיחים וכן המסורות. וכן דוד אמר משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. הלא הוא אומר ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם, כי אני בראתיו. ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו.▼

(יד) אסור לאדם לבקש דין מן השמים על חברו שעשה לו רעה. ודוקא בדאית ליה דיינא בארעא. וכל הצועק על חברו הוא נענש תחלה. וי"א דאפילו לית ליה דיינא בארעא, אסור לצעוק עליו אלא אם כן הודיעו תחלה.▼

(טו) הרואה את חברו שחטא או שהלך בררך לא טוב, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. והמוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה. ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי עולם הבא. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעון זה, כיון שהיה אפשר לו למחות.▼

(טז) במה דברים אמורים, כשהוא מדמה שישמע לו. אבל אם יודע בו שלא ישמע לו, אסור להוכיחו. דאמר ר' אילעא משום ר"א ב"ר שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, ר' אבא אומר חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.▼

(יז) אסור לאדם לבייש את חברו בין בדיבור בין במעשה. וכל שכן ברבים. ואמרו ז"ל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. עוד אמרו ז"ל נוח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ולא אמרה לו בפירוש, אלא ברמז, אם יודה יודה, ואם לאו לא תפרסמו. לפיכך צריך האדם להזהר מאד שלא לבייש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא אותו בשם שהוא בוש, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. ואם חטא כנגדו והוא צריך להוכיחו, לא יכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר לא תונו איש את עמיתו, ופירשו רז"ל עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות הזהירה התורה על אונאתו, ולא על העובר עליהן ולא חזר בו לאחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה.▼

(יח) מי שחטא חברו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום, ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זה מדת חסידות, לא הקפידה התורה אלא על המשטמה.▼

(יט) חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות שלא ידבר אליהם אלא רכות, וינהג בהן מנהג כבוד. ולא יכאיבם אפילו בדברים, מפני שנפשן שפלה מאוד ורוחן נמוכה, אף ע"פ שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקין מחמת החמס שנעשה להם, הם נענים שנאמר כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה, הרי זה מותר, ומ"מ ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים, שנאמר כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה, עד שיהיו יכולים לעשות כל צרכיהם בעצמם כשאר כל הגדולים.▼

(כ) צריך האדם ליזהר שלא לעשות איזה דבר שיכולין לחשוד אותו שעשה דבר עבירה, (ואעפ"י שאינו עושה), כדמצינו שהכהן התורם את הלשכה, לא היה נכנס בבגד העשוי בענין שיכולין להטמין בו איזה דבר, לפי שצריך האדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ב"ה, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.▼

(כא) מדת חסידות שלא לקבל מתנה, אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנא' ושונא מתנות יחיה.▼