ביאור:משלי יא ג: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הפירוש הפשוט (סידור)
מ ניקוד ותוספת ביאור קטנה
שורה 6:
או פירוש אחר אנשים המתנהגים ביושר ניצבים בפני נסיונות רבים, בפרט כאשר הם רואים שאנשים לא-ישרים מצליחים כביכול יותר מהם. ספר משלי ממליץ בכל-זאת לדבוק בדרך היושר לאורך זמן: [[ביאור:]]
 
{{צמ|תֻּמַּת ישרים תַּנְחֵם, וסֶלֶף בוגדיםבּוֹגְדִים ושדם|משלי יא ג}}(קרי: '''יְשָדֵּם''' ) '''
 
'''תֻמָּה ''' [[ביאור:תמים = שלם ללא פגם, בגופו או באישיותו או ביחסיו עם הזולת|= תמימות, שלמות ללא פגם בגוף או באישיות]] .
שורה 18:
'''סֶלֶף''' = סילוף, עקמומיות, נוכלות.
 
'''בוגדיםבּוֹגְדִים''' = אנשים לא ישרים, אנשים העסוקים במזימות.
 
'''יְשָדֵּם''' = ישדוד אותם, יביא עליהם שוד ושבר. מעשי הנוכלות של הבוגדים יתנקמו בהם בסופו של דבר. אפשרות נוספת: יסיט אותם מהדרך, ויפיל אותם בין הסלעים. ולפי זה: אדם ישר, התום שלו יוביל אותו בדרך הנכונה, אך סופם של הבוגדים (ההפך מה"ישרים": כלומר האדם העקום, הזומם) לרדת לרדת מן הדרך, ולהתדרדר עוד ועוד - בגלל הסלף שלהם - כלומר בגלל המחשבות העקומות שלהם.'''
שורה 29:
התלמוד מביא פסוק זה כדי להסביר את הדין שלווה מאמין למלווה שאיבד את פיקדון הלווה, ולא גנב אותו, בעוד המלווה חושד בלווה ולא מקבל את דיברתו בעניין ערך הפיקדון האבוד: " {{צפ|תוכן=ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה, ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה? - לוה מקיים ביה במלוה '''תומת ישרים תנחם''' , מלוה מקיים ביה בלוה '''וסלף בוגדים ישדם'''}} " {{קטן|קטן= ( [[בבא מציעא לה א]] )|}} , " {{צפ|תוכן=אם לא שאדם נאמן וישר הוא, לא היו מעשרין אותו מן שמים, שנאמר '''תומת ישרים תנחם'''}} " {{קטן|קטן= (רש"י שם)|}} כלומר ללווה ברור שהמלווה הוא אדם ישר שעזר לו (וכדברי רש"י - בעקבות זאת הגיע לעשרו). לעומת זאת המלווה חושד בלווה - הבוגד בו בכך שההלוואה לא הושבה עדיין, והמלווה לא יכול להיות בטוח שיקבל את כספו בחזרה. אם כן המלווה רואה בלווה בוגד, שבוודאי מסלף את דבריו, ושאין לסמוך עליו.<br />
 
אפשרות אחרת ומפתיעה לפירוש גמרא זו היא שהלווה '''מקיים''' במלווה את הפסוק - תומת ישרים תנחם: כלומר שהלווה הוא התמים. הוא נתן פיקדון ורצה להשיב את הכסף. והוא מוכיח את תמימותו בכך שהוא מאמין למלווה, גם לאחר שזה איבד את פקדונו. ואילו המלווה '''מקיים''' בלווה את הפסוק וסלף בוגדים ישדם. המלווה הוא זה שאיבד את הפיקדון. הוא הבוגד כאן בהסכם. אמנם הוא פטור מכיוון שלא פשע בה. ובכל זאת הוא מקיים את הפסוק על ידי אי האמון שלו בלווה. ובכך מראה את מחשבתו המסולפת, שמדריכה אותו לשדד את הדרך, כלומר ללכת עקום. (בהנחה שיש לו אחריות מסויימת לכך שהפיקדון אבד).