ברטנורא על בבא מציעא ג: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Testbot (שיחה | תרומות)
דף חדש: {{המשנה|א|ג|בבא מציעא}} <קטע התחלה=רע"ב א/>'''המפקיד''' - ולא רצה לישבע. שבועת השומרין. שהיה יכול ליפטר אם נשב…
 
Testbot (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 14:
<קטע התחלה=רע"ב ג/>'''אמר לשנים גזלתי לאחד מכם''' - והם אינם תובעים לו כלום, אלא הוא בא לצאת ידי שמים:
 
'''נותן לזה מנה ולזה מנה''' - אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבעבלישבע {{תויט|ח|בבא מציעא|ג|ג}} בל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים מפני שעבר על לא תגזול. וכן שנים שתבעו לאחד. בל אחד אומר אבי הפקידאצלךהפקיד {{תויט|ט|בבא מציעא|ג|ג}} אצלך מנה, והוא אומר אביו של אחד מכם הניח לי מנה ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה דהוה ליה למידק ולז. כור מי הניח אצלו המנה:<קטע סוף=רע"ב ג/>
{{המשנה|ד|ג|בבא מציעא}}
<קטע התחלה=רע"ב ד/>'''שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים''' - כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה {{תויט|יא|בבא מציעא|ג|ד}}:
 
'''נותן לזה מנה ולזה מנה וכו'''' - דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתובו ומה יש לחבירו:
שורה 26:
<קטע התחלה=רע"ב ו/>'''אבודים''' - על ידי עכברים או רקבון:
 
'''לא יגע בהן''' - למכרן לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו {{תויט|יג|בבא מציעא|ג|ו}}. קב שלו חביב עליו ע"י שעמל בו, מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם. ולא אמרו רבנן הרי זה לא יגע בהן, אלא שלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנתינו, לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור וכו' {{תויט|יד|בבא מציעא|ג|ו}}. אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן, מודים חכמים לרבן שמעון בן גמליאל דמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:<קטע סוף=רע"ב ו/>
{{המשנה|ז|ג|בבא מציעא}}
<קטע התחלה=רע"ב ז/>'''המפקיד פירות אצל חבירו''' - ועירבן הנפקד עם פירותיו והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחוירן יוציא לו חסרונות, יפחות במה הם רגילים לחסור:
שורה 38:
'''מה איכפת להו לעכברים''' - כך אוכלים ממדה מועטת במו ממדה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לבור בין לעשרה בורין:
 
'''אם היתה מדה מרובה''' - שהפקיד אצלו הרבה, מעשרה כורין ולמעלה {{תויט|טז|בבא מציעא|ג|ז}}, לא יוציא לו חסרונות:
 
'''מפני שהן מותירות''' - שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאבילת עבברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלבך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא ברבי יוחנן בן נורי. וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הבל בפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:<קטע סוף=רע"ב ז/>
{{המשנה|ח|ג|בבא מציעא}}
<קטע התחלה=רע"ב ח/>'''יוציא לו שתות ליין''' - אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו {{תויט|יז|בבא מציעא|ג|ח}}, הקנקנים בולעים שתות:
 
'''רבי יהודה אומר חומש''' - שהקרקע שהיו עושים ממנו הקנקנים באתריה דרבי יהודה בלע חומש. והכל לפי המקום:
שורה 50:
<קטע התחלה=רע"ב ט/>'''לא יחדו לה הבעלים מקום''' - בבית שומר, לומר לו זוית זו השאילני:
 
'''לצרכו''' - להשתמש בה {{תויט|יט|בבא מציעא|ג|ט}}:
 
'''לצרכה''' - שהיתה במקום שקרובה להשתבר:
 
'''אם משהניחה''' - שכלה תשמישו הניחה במקום משתמר. בין שטלטלה מתחלה לצרכו, בין שטלטלה לצרכה, פטור. דאמרינן משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה, ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה, ואע"פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה. ורישא דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו שהוא פטור דלא בעינן דעת בעלים {{תויט|כ|בבא מציעא|ג|ט}}. והאי דקתני לא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצרכו שהוא פטור, ואע"פ שלא הודיע לבעלים, שהרי החזירה למקום המיוחד לה, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו למקום מיוחד לה החזירה, פטור, הואיל והחזירה למקום משתמר, דלא בעינן דעת בעלים:
 
'''ובין משהניחה לצרכו חייב''' - סיפא זו אתאן לרבי עקיבא דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו ונאנס, לעולם הוא חייב, עד שיודיע לבעלים שגנב והחזיר {{תויט|כא|בבא מציעא|ג|ט}}. והכא נמי לאחר שנשתמש בה לצרכו ונעשה גזלן עליה אע"פ שהניחה במקום המשתמר, חייב. והאי דקתני בסיפא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו שהוא חייב משהניחה לאחר שנשתמש לצרכו, דהא לא הניחה במקום המיוחד לה, אלא אפילו יחדו לה מקום שחזר והניחה במקומה, חייב, דבעינן דעת בעלים. ורישא רבי ישמעאל וסיפא ר"ע. והכי מוקמינן לה בגמרא:<קטע סוף=רע"ב ט/>
{{המשנה|י|ג|בבא מציעא}}
<קטע התחלה=רע"ב י/>'''צררן''' - בסודרו:
 
'''והפשילן לאחוריו''' - אע"פ ששמירה מעולה היא, חייב, שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין להם שמירה אלא בידו, דכתיב {{קטן|([[דברים יד]])}} וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורים הם, יהיו בידך. ואם בבית הוא, אין להם שמירה אלא בקרקע {{תויט|כב|בבא מציעא|ג|י}}, ובכותל, בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ. שאין דרך הגנבים לחפש שם. ואם שמר בענין אחר, פושע הוי וחייב. אלא אם כן התנה מתחלה עם המפקיד שעל מנת כן הוא מקבל הפקדון שלא יתחייב בכל השמירות הללו:
 
'''לבנו ולבתו הקטנים''' - אבל לגדולים, נשבעים הםששמרוהם {{תויט|כג|בבא מציעא|ג|י}} ששמרו כדרך השומרים ופטור. ולא אמרינן בהא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך האדם להפקיד מה שהופקד בידו, ביד אשתו ובניו. ובל המפקיד, על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד:<קטע סוף=רע"ב י/>
{{המשנה|יא|ג|בבא מציעא}}
<קטע התחלה=רע"ב יא/>'''אם צרורין''' - וחתומין, או קשורים קשר משונה:
 
'''לא ישתמש בהן''' - אבל אם אינם חתומים או קשורים קשר משונה אע"פ שצרורין {{תויט|כה|בבא מציעא|ג|יא}}, הרי הן כמותרין וכאילו אינם קשורים כלל, ומותר להשתמש בהן:
 
'''חייב באחריותן''' - ואפילו לא נשתמש בהן הוי עליהם שומר שכר, מפני שיכול להשתמש בהם, וחייב בגניבה ואבדה {{תויט|כו|בבא מציעא|ג|יא}}. ואט נשתמש, הוו מלוה גביה וחייב אף באונסין:
 
'''רבי יהודה אומר כשולחני''' - והלכה כרבי יהודה:<קטע סוף=רע"ב יא/>
שורה 74:
<קטע התחלה=רע"ב יב/>'''ילקה בחסר וביתר''' - במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. בגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר:
 
'''ובית הלל אומרים כשעת הוצאה''' - מבית הבעלים {{תויט|כט|בבא מציעא|ג|יב}}, אם טעונה טעונה, ואם ריקנית ריקנית:
 
'''רבי עקיבא אומר כשעת התביעה''' - כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב {{קטן|([[ויקרא ה]])}} לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה בבית הלל:
שורה 82:
'''בית שמאי מחייבים''' - דכתיב {{קטן|([[שמות בב]])}} על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע:
 
'''עד שישלח בו יד''' - דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על בל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע {{תויט|לא|בבא מציעא|ג|יב}}:
 
'''כיצד הטה את החבית''' - השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא:
שורה 90:
'''אינו משלם אלא רביעית''' - דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה:
 
'''הגביהה ונטל''' - לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום {{תויט|לב|בבא מציעא|ג|יב}}. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע"פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה {{תויט|לג|בבא מציעא|ג|יב}}:<קטע סוף=רע"ב יב/>