ברטנורא על שבת א: הבדלים בין גרסאות בדף

נוספו 766 בתים ,  לפני 13 שנים
אין תקציר עריכה
[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
(דף חדש: {{המשנה|א|א|שבת}} <קטע התחלה=רע"ב א/>'''יציאות השבת''' - הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת, והכנסות נמי קא ק…)
 
אין תקציר עריכה
{{המשנה|א|א|שבת}}
<קטע התחלה=רע"ב א/>'''יציאות השבת''' - הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת, והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות {{תויט|ב|שבת|א|א}}. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות, לישנא דקרא נקט דכתיב {{קטן|([[שמות טז]])}} אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם וזכלי שבידו ללקוט המן:
 
'''שתים שהן ארבע''' - שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד, ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת, ועל זדונו כרת, ועל התראתו סקילה, כמו בכל שאר מלאכות של שבת:
'''שהן ארבע''' - מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה, כשזה עוקר וזה מניח:
 
'''פשט העני את ידו''' - ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית {{תויט|ד|שבת|א|א}}. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמ"ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה:
 
'''ונתן לתור ידו של בעל הבית''' - דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד:
'''העני חייב''' - שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואע"ג דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ד' טפחים על ד"ט והנחה במקום שיהיה בו ד' על ד', וליכא, דיד העני ובעה"ב אין בה מקום שיהיה ד' על ד', אמרינן בגמ' דידו של אדם חשובה כד' על ד', כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה:
 
'''ובעה"ב פטור''' - פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד {{תויט|ה|שבת|א|א}}:
 
'''פשט בעל הבית כו' בעל הבית חייב''' - הרי שתים מן התורה לעומד בפנים:
'''והוציא''' - העני והניח ברשות הרבים:
 
'''שניהם פטורים''' - שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעה"ב בפנים. והא דלא חשיב שנים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה, לבעל הבית, הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה {{תויט|ו|שבת|א|א}}, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:<קטע סוף=רע"ב א/>
{{המשנה|ב|א|שבת}}
<קטע התחלה=רע"ב ב/>'''לא ישב אדם לפני הספר''' - ואפילו בחול, ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו' שמא ישכח ויצא, דדמי לגזרה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא, ואיידי דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן:
 
'''סמוד למנחה''' - מנחה גדולה משש שעות ומחצהולמעלהומחצה {{תויט|ז|שבת|א|ב}} ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית, ואע"פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר, ותעבור עונת התפלה קודם שיתקננו וישלים התספורת:
 
'''ולא יכנס למרחץ''' - סמוך למנחה שמא יתעלף:
'''ולא לאכול''' - אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה:
 
'''ולא לדין''' - אפילו בגמר דין, שכבר שמעו טענות בעלי דיניןולאדינין {{תויט|ט|שבת|א|ב}} ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק וחוזר להיות תחלת הדין {{תויט|י|שבת|א|ב}}:
 
'''ואם התחילו''' - בחד מכל הני דאמרינן, אין מפסיקין, אלא יגמור ואחר כך יתפלל, והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפלה. והתחלת התספורת משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו. ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה, ואם היו מעוטפים ויושבים בדין ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משפתחו בעלי הדין בטענותם:
 
'''מפסיקין לקריאת שמע''' - מלתא אחריתי נקט {{תויט|יא|שבת|א|ב}}, והכי קאמר חברים העוסקים בתורה, מפסיקים תורתן לקריאת שמע דזמנה קבוע, דכתיב {{קטן|([[דברים ו]])}} ובשכבך ובקומך:
 
'''ואין מפסיקין לתפלה''' - שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו הואיל ואנו מפסיקין תורתנו לאומנותנו כל שכן שנפסיק לתפלה {{תויט|יב|שבת|א|ב}}:<קטע סוף=רע"ב ב/>
{{המשנה|ג|א|שבת}}
<קטע התחלה=רע"ב ג/>'''לא יצא החייט במחטו''' - אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנתו חייב שדרך האומנים לתוחבן בבגדיו כשיוצאים לשוק:
'''ולא יקרא לאור הנר''' - בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת, ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלש קומות, לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר:
 
'''החזן''' - מלמד תינוקות {{תויט|יד|שבת|א|ג}}:
 
'''מהיכן התינוקות קורין''' - מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קוראין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם:
 
'''אבל הוא לא יקרא''' - כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו, ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למאן דאמר דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה, שאין אימתה עליו {{תויט|טו|שבת|א|ג}}:
 
'''כיוצא בו''' - לעשות הרחקה מן העבירה, אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה {{תויט|טז|שבת|א|ג}}, ואף על פי ששניהם טמאים:
 
'''מפני הרגל עבירה''' - שמתוך שהם מתיחדים יבא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט שהתשמיש קשה להן ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה, אפ"ה לא יאכלו זה עם זו:<קטע סוף=רע"ב ג/>
'''בעליית חנניה בן חזקיה''' - שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל שדבריו נראים כסותרים ד"ת, כגון כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים {{קטן|([[יחזקאל מד]])}} כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש (שם מה) היכן נרמז קרבן זה בתורה. ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל:
 
'''ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום''' - שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו ב"ש ופסקו כמותם, כדכתיב {{קטן|([[שמות כג]])}} אחרי רבים להטות. וכולהו י"ח דברים מייתו להו בגמרא, ואלו הן, האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה {{תויט|יז|שבת|א|ד}}, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה, הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני. והשותה משקין טמאיםנעשהטמאים {{תויט|יח|שבת|א|ד}} נעשה ג"כ שני לטומאה ופוסל את התרומה הרי שלש {{תויט|יט|שבת|א|ד}}. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרועלוגזרו {{תויט|כ|שבת|א|ד}} על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום, במים שאובים, ועל טהור גמור שנפלועלשנפלו {{תויט|כא|שבת|א|ד}} על ראשו ג' לוגין מים שאובין, הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתי לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית שיהיו הספרים של כתבי הקדש פוסלים את התרומה במגע, שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת, אמרי האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידין את הספרים, גזרו שיהיו הספרים, דהיינו תורה נביאים וכתובים, במגען פוסלין את התרומה. והגזירה הז' גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה הח' האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלים את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה {{תויט|כב|שבת|א|ד}}, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ, דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא, והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ {{תויט|כג|שבת|א|ד}}, אע"פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה הי' שיהו בנות כותיים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדה, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי להו הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה הי"א שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מלמד הבקר, ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח, ואע"פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המטלטלים שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להם טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה הי"ב הבוצר ענבים לדרכן בגת, המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה, ואע"פ שהולך לאבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות, דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאבוד, ומכשיר מן התורה. והגזירה הי"ג שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הי"ד מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות פחות מד"א. והגזירה הט"ו והט"ז, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה הי"ז גזרו על פתן של עובדי כוכבים, ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן, וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה הי"ח גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:<קטע סוף=רע"ב ד/>
{{המשנה|ה|א|שבת}}
<קטע התחלה=רע"ב ה/>'''אין שורין דיו''' - סממנים שעושים מהם דיו לכתיבה:
'''וסממנים''' - לצבע:
 
'''וכרשינים''' - מאכל בהמה, ורגילים לשרות אותן במים תחלה, וקורין להם בערבי כרסנ"ה, ובלע"ז ויצ"ש, וסברי בית שמאי אדם מוזהר על שביתת כלים כמו על שביתת בהמתו, והיינו טעמא דאין נותנין אונין, והיינו טעמא דאין פורשין מצודות. ונר הדולק בשבת וקדרה שעל גבי כירה דמודו בהו בית שמאי, [בדמפקר] אפקורי לכליםושובלכלים {{תויט|כד|שבת|א|ה}} ושוב אינו מצווה על שביתתן:
 
'''ובית הלל מתירין''' - משנתן המים מבעוד יום, אע"פ שהן נשורין והולכין בשבת, דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים, אבל לא על שביתת כלים:<קטע סוף=רע"ב ה/>
'''אלא כדי שיקלוט את העין''' - שיקלוט הצבע מבעוד יום:
 
'''ובית הלל מתירים''' - לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים {{תויט|כו|שבת|א|ו}}. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט {{תויט|כז|שבת|א|ו}}, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת, וחייב משום מבשל:<קטע סוף=רע"ב ו/>
{{המשנה|ז|א|שבת}}
<קטע התחלה=רע"ב ז/>'''ולא טוענין עמו''' - על החמור. ולא מגביהים. עליו משאוי על כתפו, דמיחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת:
 
'''אלא כדי שיגיע למקום קרוב''' - כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום: {{תויט|לא|שבת|א|ז}} <B>:</B><קטע סוף=רע"ב ז/>
{{המשנה|ח|א|שבת}}
<קטע התחלה=רע"ב ח/>'''לעבדן''' - מעבד העורות:
'''ושוין''' - בית שמאי ובית הלל, שטוענין את הזיתים מבעוד יום בקורת בית הבד, לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים והמשקה זב והולך מאליו כל השבת:
 
'''ועגולי הגת''' - הנך דגת קרי עגולין, שהיו דפין עבין עשויין בעיגול, ובהא מודו ב"ש לב"ה, משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת {{תויט|לה|שבת|א|ט}}, דאין נותנין קורה ע"ג זיתים עד שטוחנן תחלה ברחיים, וכן בענבים דורכים אותן ברגל תחלה, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, הלכך לא דמי לדש:<קטע סוף=רע"ב ט/>
{{המשנה|י|א|שבת}}
<קטע התחלה=רע"ב י/>'''כדי שיצולו''' - כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למיגזר שמא יחתה בגחלים:
'''פניה''' - שהם כלפי אויר התנור:
 
'''כדי שיקרום התחתון''' - המדובק לחרש התנור, דהוא נאפה תחלה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כרבי אליעזר {{תויט|לז|שבת|א|י}}:<קטע סוף=רע"ב י/>
{{המשנה|יא|א|שבת}}
<קטע התחלה=רע"ב יא/>'''משלשלין את הפסח''' - התנורים שלהן פיהן למעלה ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין:
180,805

עריכות