ביאור:משלי כד יח: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 23:
::
::#הכעס של ה' על האויב הוא במעשה בלבד {{קטן|קטן= (ע"פ מלבי"ם, המילה " '''אף''' " אינה מציינת כעס פנימי אלא מעשים חיצוניים)|}} , והשנאה שלנו היא עמוקה יותר ונוגעת לרגש ולמחשבה.
::#ה' מכשיל את איבינו מתוך כוונה טובה, לייסר אותו כדי שיחזור למוטב; הוא עצמו אינו שמח על כך שהוא "נאלץ" לייסר אותו (ראו [[ביאור:ששכן - השיש: האםישיש ה' שמחעליכם כשהרשעיםלהאביד אובדים?אתכם|ה' לא שמח כשהוא מייסר את הרשעים]] ). וכשאנחנו שמחים על כך, כוונתנו היא רעה, שימשיך לחטוא ויהיה לו רע - בדיוק הפוך מכוונתו של ה'. ולכן, יש אומרים ש: " {{צפ|תוכן=מותר לשמוח בנפילת הרשע לשם שמיים... אך הזהיר על שונאו - שלא יעורר ליבו לשמוח בנפילתו מצד איבתו.}} " {{קטן|קטן= (רבי יונה גירונדי)|}} , כלומר העיקר הוא כוונת הלב. '''
::הפסוק שלנו נזכר בפרקי אבות בתור ה"מוטו" העיקרי של התנא שמואל הקטן {{קטן|קטן= ( [[:משנה_אבות_ד_יט|אבות ד יט]] )|}} . וזו הסיבה, שדווקא שמואל הקטן הוא שתיקן את "ברכת המינים", התפילה נגד הרשעים: " {{צפ|תוכן=כל הברכות של התפילה, שהן מליאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות.... אבל ברכה זו (ברכת המינים), שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תימצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל.... על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה. ורק הוא, אשר הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, הוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תימצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.}} " {{קטן|קטן= (הרב קוק, עולת ראי"ה)|}} . '''
::
שורה 43:
מי שהולך בדרכי ה', אינו שמח '''בזמן''' שהאויב נמצא בנפילה, ואינו רוצה שהאויב ימשיך ליפול, אלא שהאויב יחזור בתשובה ויחיה; ראו: '''
 
::* [[ביאור:ששכן - השיש: האםישיש ה' שמחעליכם כשהרשעיםלהאביד אובדים?אתכם|ה' אינו שמח במפלתם של רשעים]] .
::* [[ביאור:רחמים = רגש של הזדהות עם הזולת והשתתפות בצערם|רחמים הם מדרכי ה' שיש ללכת בהם]] .
::* [[ביאור:החובה להזדהות עם הזולת|שמח לאיד - לא יינקה]] .