התורה והמצוה על במדבר ו כז: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
דף חדש: <noinclude>פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ו כז:</noinclude> ואמרו בשבת: {{צתב|אסור לאדם שיתן שלום לחברו בבית המרח...
 
אין תקציר עריכה
שורה 1:
<noinclude>פירוש מלבי"ם על [[ספרי על במדבר ו כז]]:</noinclude>
'''קמה''' {{צ|ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם}} - מה שאמר "ושמו את שמי למה נאמר?" מובא ומפורש למעלה (נשא קמא).
 
ומה שאמר "אני אברכם למה נאמר?" מפורש למעלה (נשא קמב), וצריך לגרוס "ת”ל אמור להם".
ואמרו בשבת: {{צתב|אסור לאדם שיתן שלום לחברו בבית המרחץ, משום שנאמר "ויקרא לו ה' שלום". אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא, דכתיב "האל הנאמן"? - התם שם גופיה לא אקרי הכי, דמתרגמינן "אלהא מהימנא"; הכא שם גופיה אקרי שלום, דכתיב "ויקרא לו ה' שלום"|שבת|י|ב}}.
 
ומה שאמר "ואני אברכם שלא יהיה ישראל אומר ברכותיהם תלוית בכהנים", למעלה (שם) איחא ברכה לכהנים מנין, תלמוד לומר ואני אברכם. והוא דעת ר' ישמעאל (חולין מט) שמפרש שהקב"ה מברך לכהנים.
והנה יפלא, הלא כמו שמתרגם "האל הנאמן" - "אלהא מהימנא", כן יש לפרש "ה' שלום" - "ה' הנותן שלום"! והדבר מובן על פי מה שאמר הרב יצחק אברבנאל בראש ספר בראשית, בחמש סגולות שיש לשם "אלהים", שאחד מהם שכאשר יסמך שם תואר מה לשם המפורש, לא יסמך אלא באמצעות שם אלהים או אל, כמו "ה' אל רחום וחנון", "ה' אלהי צבאות", "ה' אלהי ישראל" [ומה שמצאנו "ה' צבאות שוב נא", חסר מלת אלהים]. ואם כן, ממה שאמר "ה' שלום", והיה לו לומר "ה' אל השלום" או "ה' אלהי השלום", מבואר ש"שלום" הוא עצמו שמו של הקב"ה. וזהו שאמרו:
 
* "התם שם גופיה לא אקרי הכי", רוצה לומר, שלא נסמך שם "נאמן" לשם הויה, רק לשם אלהים, שאינו "שם גופיה", רוצה לומר, שם המפורש, שהוא שמו העצמי.
ומה שאמר כאן "ואני אברך את ישראל" הוא דעת רבי עקיבא. ונראה דפלוגתתם תליא במה שאמר בברכות {{צתב|שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה ר”י ור"א, חד אמר שכל העולם כולו נזון בצדקה והם נזונים בזרוע, וחד אמר שכל העולם כולו נזונים בזכותם והם אפי' בזכות עצמם אינם נזונים. כי הא דר' חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב חרובים|ברכות|יז|ב}}. והנה:
* "הכא שם גופיה אקרי שלום", רוצה לומר, שנסמך שם "שלום" לשם העצם.
* מאן דאמר הראשון סובר כיון שהצדיק הוא הצינור המריק ברכה ממעל על העולם כולו אם כן הוא מקבל מבחר השפע ראשונה ונזון בזרוע,
וזהו שנאמר {{צ|ושמו את שמי על בני ישראל}}, שבברכת "שלום" היוצא מפי כהנים, שנכרת עמם ברית השלום, ישימו שם זה, שהוא שמו של הקב"ה, על בני ישראל, ואז נמצא כלי מחזיק ברכה, {{צ|ואני אברכם}}.
* והשני סובר שאחר שהוא צנור פתוח להריק את השפע שמקבלו אי אפשר שתתעכב הברכה אצלו, כי הוא דומה כמשפך שעל ידי שמריקים המשקה לחוץ ובו לא נשאר מאומה.
וסברותיהם תלוי בזה, ש:
* מאן דאמר שהם נזונים בזרוע, סבירא ליה שהצדיק המברך הוא רק פותח צנור השפע, אבל אחר שפתח את הצנור ישפיע השם יתברך בעצמו, וזה כדעת ר' עקיבא בכאן, שמה שנאמר "ואני אברכם" הינו אני אברך את ישראל, רוצה לומר שהכהנים הם רק פותחים צנורי השפע ואח"כ תרד הברכה מהשי”ת בעצמו לישראל. ולשטתו אין צריך ברכה מיוחדת לכהנים, אחר שהם פתחו צנור השפע בזכותם הם נזונים בזרוע, כי אינם דומים כמשפך שרק מריקים השפע ולא תתעכב אצלם. כי הרקת השפע הוא מה' בעצמו לכולם והם מקבלים ראשונה ע"י כשרונם וזכותם.
* ודעת ר' ישמעאל כמאן דאמר שהם אפילו בזכות עצמם אין נזונים, כי סבירא ליה שכל הזלת השפע והברכה תרד ע”י הצדיק או הכהנים שהם כמשפך, ואי אפשר שתתעכב השפע אצלם. וצריך שיתברכו בברכה מיוחדת, כי לא יוכלו לעכב לעצמם משפע הברכה שהם מריקים לישראל. לכן פירש "ואני אברכם" לכהנים. ולא מפרש ואני אברכם לישראל, כי גם גמר השפע והברכה תרד לישראל רק ע”י הכהנים.
 
<noinclude>