שישה מיליון קטגורים (גדעון האוזנר): הבדלים בין גרסאות בדף

 

בשחר דברי הימים היו דוגמאות למלחמות כליה, כאשר הסתער שבט על שבט להשמידו. כאשר בסערת מלחמה ובלהט קרבות נשחטו, נטבחו או הוגלו לאומים. אך בדור זה אירע כי קם מנגנון מדינה על אוכלוסיה שלווה, חסרת מגן ושוחרת שלום, על גברים, נשים, ישישים, ילדים, עוללים וטף. כלא אותם במחנות, הקיף אותם חומות, גדר אותם בגדרי תיל מחושמלים והחליט להשמידם עד תום.

 

הרצח אינו תופעה חדשה עלי אדמות והריהו ידוע למין האנושי מימי בראשית של קין והבל. אבל צריך היה להגיע למאה העשרים הזאת כדי לחזות במו עינינו ברצח מסוג חדש: לא עקב התלקחות יצרים או איפול נפשי, אלא מתוך החלטה מחושבת ותכנון מושלם, לא על פי מזימת יחיד, אלא בקנוניית פשע אדירה ששותפו בה אלפים, לא כלפי קרבן אחד שרוצחו החליט להעבירו מהעולם, אלא כלפי אומה שלמה.

אייכמן מתאר עצמו כאיסטניס, הוא איש "הצווארון הלבן". בשבילו החלטת ההשמדה היא פיסת נייר שתוכנה טעון ביצוע. אך הוא האיש אשר תכנן, יזם, ארגן והורה שאחרים ישפכו את אוקיאנוס הדם בכל דרכי הרצח, הגזל והעינויים, לפיכך דינו כאילו כרך הוא במו ידיו את עניבת החנק, כאילו רדף הוא במצלפות מגלב אל תוך משרפות הגז, או המית הוא עצמו, בירייה בעורף, והפיל לבור הפתוח את כל אחד ואחד מן המיליונים שנטבחו. כך דינו בעיני החוק, וכך דינו לפי כל מבחן של מוסר ומצפון.

 

 

שותפיו לפשע – לא סתם גנגסטרים או אנשי העולם התחתון היו, אלא מנהיגי אומה, ביניהם פרופסורים ומלומדים, לובשי טוגות ובעלי תארים אקדמיים, אנשים יודעי שפות, משכילים, אלה הקרויים "האינטליגנציה". אנו נפגוש אותם, את הדוקטורים, עורכי הדין, המלומדים, הבנקאים, הכלכלנים, באותן מועצות בהן הוחלט להשמיד את ישראל ובין המפקדים המנצחים על מלאכת הרצח, בכל גלגולי המורא והזוועות.

 

ורק איש אחד היה שידו הייתה כמעט רק ביהודים, עיסוקו - בהם ובכיליונם. חלקו במערכת משטר הרשע – מוגבל אליהם. איש זה הוא אדולף אייכמן. ואם אנו פוקדים עליו היום גם פשעים שעשה כלפי לא-יהודים, שביצעם כמעט כבדרך אגב וכלאחר יד, הרי זה מפני שאין אנו מבדילים בין דם לדם. אך נזכור כי התפקיד שמילא הנאשם, שהוא ראה בו במשך שנים ייעוד ושליחות, אשר למענו פעל בדבקות ובמסירות אין קץ – היה השמדתם של היהודים.

 

עד היום, ובוודאי גם בימים יבואו, ישאלו עצמם אנשים: "אבל איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה העשרים?". גם במשפט נירנברג הציגו השופטים לעצמם את אותה השאלה, בחנוה מצדדים שונים, ניסחו ניסוחים מעניינים, אך קשה לומר שניתנה תשובה מלאה ומניחה את הדעת.

 

חוששני כי אף אנו במשפט זה, לא נצליח לחשוף את כל שורשי הרשע. מלאכה זו תישאר בוודאי נחלתם של היסטוריונים, סוציולוגים, סופרים ופסיכולוגים שינסו להסביר לעולם את אשר אירע לו. אולם נשתדל נא לעמוד, ולו במקצת, על רקע הדברים, בכדי לנסות ולהסביר את מה שאולי אינו ניתן כלל להסבר במבחני ההיגיון.

'''''(חלקו האמצעי של הנאום משתרע על פני עשרות עמודי פרוטוקול ונוגע בשורה ארוכה להחריד של מעשי פשע, אשר בוצעו בקנה מידה נרחב, כלפי קהילות שלמות ואשר תקצר היריעה מלהכיל אותם כאן)'''''