שישה מיליון קטגורים (גדעון האוזנר): הבדלים בין גרסאות בדף

ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי: "בדמיך חיי!" (יחזקאל טז,ו) מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. כבר פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך את בניהם ליאור. המן ציווה לאבדם, להרגם ולהשמידם; חמלניצקי טבח המוניהם; פטלורה עשה בהם פוגרומים. אך בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. ואין עוד דוגמה, בדברי ימי העמים, שאפשר היה להטיח בפני אדם אחד כתב אישום כגון זה שנשמע כאן.

אף המעללים האיומים ביותר, מקפיאי הדם ומסמרי השיער של נירון קיסר, של אטילה, של ג'ינגיס חאן, - אלה דמויות האימים של ברבריזם ותאוות דם, שהיו ל"משל ושנינה ולדרעון עולם" (ירמיה כד,ט) - הריהם מחווירים לעומת זוועות ומוראות ההשמד שיוצגו לכם במשפט זה.

בשחר דברי הימים היו דוגמאות למלחמות כליה, כאשר הסתער שבט על שבט להשמידו,. כאשר בסערת מלחמה ובלהט קרבות נשחטו, נטבחו או הוגלו לאומים. אך בדור זה אירע כי קם מנגנון מדינה על אוכלוסיה שלווה, חסרת מגן ושוחרת שלום, על גברים, נשים, ישישים, ילדים, עוללים וטף. כלא אותם במחנות, הקיף אותם חומות, גדר אותם בגדרי תיל מחושמלים והחליט להשמידם עד תום.

במשפט זה נפגוש גם רוצח מסוג חדש, זה המבצע את מלאכת הדמים מעבר שולחן הכתיבה שלו. רק לעתים רחוקות יעשה הוא את המעשה במו ידיו. ידוע לנו בוודאות על מקרה אחד בו היכה אדולף אייכמן עד מוות נער יהודי על שהעז לגנוב פרי מעץ אפרסקים בחצר ביתו בבודפשט. אך בדברו הוא היה מפעיל תאי גזים, שיחת טלפון שלו מסיעה רכבות אל מרכזי ההשמדה, בחתימתו -הוא, גוזרת דינם של אלפים, רבבות ומיליונים.

הוא רק פקד וציווה. ומכוח פקודתו הגיחו קלגסים לגרש יהודים ממשכנותיהם, להכותם, לענותם, לרדפם לגטאות, להדביק להם אות קלון, לגזול רכושם, ולבסוף – לאחר שכבר עונו ונשדדו, לאחר שנסחט מהם הכול, ואפילו שערשיער ראשם נלקח – הובלו בהמוניהם אל המוות. אף הגוויות היו עוד בנות ערך בשבילו, עוד נעקרו שיני הזהב וטבעות הנישואין.

אייכןאייכמן מתאר עצמו כאיסטניס, הוא איש "הצווארון הלבן". בשבילו החלטת ההשמדה היא פיסת נייר שתוכנה טעון ביצוע. אך הוא האיש אשר תכנן, יזם, ארגן והורה שאחרים ישפכו את אוקיאנוס הדם בכל דרכי הרצח, הגזל והעינויים, לפיכך דינו כאילו כרך הוא במו ידיו את עניבת החנק, כאילו רדף הוא במצלפות מגלב אל תוך משרפות הגז, או המית הוא עצמו, בירייה בעורף, והפיל לבור הפתוח את כל אחד ואחד מן המיליונים שנטבחו. כך דינו בעיני החוק, וכך דינו לפי כל מבחן של מוסר ומצפון.

זהו מה שאירע; נחרץ דין מוות על מיליונים, לא על חטא שחטאו, לא על מעשה שעשו, אלא רק בגלל השתייכותם לעם היהודי. וההתפתחות הטכנולוגית נתנה בידי המשמידים כלים יעילים לביצוע מעשי האימים.

שברו של עם ישראל בדור הזה עמד לדיון, בכמה מאותם משפטים שנתקיימו בעקבות מפלת גרמניה הנאצית, במלחמת העולם השנייה, כאשר האנושות החליטה להפעיל אמצעי מגן, גם על ידי עשיית דין והפעלת בתי משפט, כדי לנסות ולהבטיח כי לא יחזרו עוד המלחמות ומוראותיהן שנתרחשו בימנו. אך שואת היהדות כולה לא עמדה באף אחד מאותם משפטים במרכז העניינים. היה זה אחד הנושאים שהועלו. לעתים נושא נכבד, תמיד מחריד, אך מעולם לא מרכזי. כי הפושעים הואשמו שם בחטאים נגד בני עמים רבים ושונים.

ורק איש אחד היה שידו הייתה כמעט רק ביהודים, עיסוקו - בהם ובכיליונם,. חלקו במערכת משטר הרשע – מוגבל אליהם. איש זה הוא אדולף אייכמן. ואם אנו פוקדים עליו היום גם פשעים שעשה כלפי לא-יהודים, שביצעם כמעט כבדרך אגב וכלאחר יד, הרי זה מפני שאין אנו מבדילים בין דם לדם. אך נזכור כי התפקיד שמילא הנאשם, שהוא ראה בו במשך שנים ייעוד ושליחות, אשר למענו פעל בדבקות ובמסירות אין קץ – היה השמדתם של היהודים.

'''''(חלקו האמצעי של הנאום משתרע על פני עשרות עמודי פרוטוקול ונוגע בשורה ארוכה להחריד של מעשי פשע, אשר בוצעו בקנה מידה נרחב, כלפי קהילות שלמות ואשר תקצר היריעה מלהכיל אותם במסגרת זוכאן)'''''