שישה מיליון קטגורים (גדעון האוזנר): הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שמואל מאירי (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
שמואל מאירי (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 59:
מבין 257 מקבלי פרס נובל במשך היובל הראשון של המאה הזאת היו 34 יהודים, ביניהם 12 שגורשו על ידי הנאצים. לא אמנה כאן את כל גדולי היהודים שבאו מהארצות אשר היטלר הניח ידו עליהן. די להזכיר את גאוני העולם כאלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד, כימאי כפריץ האבר פילוסוף כהנרי ברגסון, ביולוגים כפאול ארליך, אליהו מצ'ניקוב, אף הוא ממוצא יהודי. או את הפיזיקאי נילס בוהר, את הפיזיולוגים אוטו ורבורג וארנסט בוריס חן, את הוגה הדעות מרטין בובר, משפטנים כלאוטרפכט, ברנדייס וקלזן, סופרים כאמיל לודוויד, סטפן צווייג, פרנץ קפקא, פרנץ ורפל יעקב וסרמן, מקס ברוד, ליון פויכטוונבר, אמני פיסול וציור כאנטוקולסקי, שאגאל, מודיליאני, ומקס ליברמן, אמן במה כריינהרד, מוזיקאים כהוברמן, רובינשטיין וקרייזלר, ליד מאות מאות אחרים, בכדי לתת ביטוי חלקי לתרומה לתרבות העולם שנתן הקיבוץ היהודית באירופה בשנים האחרונות.
היחסים בין היהדות לבין גרמניה הם פרק טראגי בדברי ימי אנוש. המעיין בספר הדמעות של ברנפלד (Bernfeld) היא מגילת מעשי הפורענויות שירדו על עם ישראל, יווכח כי אשכנז היתה הארץ בה הִרבה היהודי לסבול יותר מבכל מקום אחר. ואף על פי כן התרפק עם ישראל על גרמניה בחיבה יתרה: את שפתו העממית, היידיש, יצר לפי מתכונת השפה הגרמנית, ושפה זו לקח עִמו לכל ארצות התפוצה, לפולין, לרוסיה ואף מעבר לאוקינוס.
בשפה הגרמנית נוצרו היצירות הקלאסיות של הרצל, בה דיברו בקונגרסים הציוניים, בה נכתבו ספרי מופת של ההיסטוריה והמחשבה היהודית. היהודים התערו בארצות אירופה אחרות ותפסו גם בהן מקום כבוד; אך בשום מקום הם לא עשו כך בדורות האחרונים בדבקות ובהתלהבות כמו בגרמניה. קרל מרקס ופרדיננד לסל יצרו את הסוציאליזם הגרמני שפרץ ועבר לכל העולם. תלמידם אדווארד ברנשטיין יצר את הסוציאליזם הרפורמיסטי.
יהודי גרמניה קמו בלהט פטריוטי להתגייס לצבא עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף הישיש הרמן כהן יצא מעבר לדוכן האוניברסיטה שלו והטיף למאמץ עליון למען גרמניה. פריץ האבר התמכר בכל לב לשירותים הכימיים והמציא את סינתזת האמוניום שעזרה למאמץ המלחמה הגרמני. יהדות גרמניה התגאתה בכל חייל וקצין שקיבל אות הצטיינות.
לאחר המפלה נרתמו היהודים לבניינה של המדינה מחדש. ואלטר רטנאו היה לשר הכלכלה ואחר כך לשר החוץ הגרמני ופעל גדולות למען המדינה. היהודי הוגו פרויס, שר הפנים, הכין את הטיוטה של חוקת וימר, אחת החוקות המתקדמות ביותר באירופה.
אך כל אלה רק העלו את חמתם של הנאצים. רטנאו נפל בידי קושרים לאומנים. תרומתם של היהודים לחייה של גרמניה הוקעה על ידי הנאצים כזמורת זר שיש לעוקרה והפכה למטרה מקובלת במערכת השיסוי שלהם.
מבחינה יהודית הייתה יהדות אירופה ערב השואה לב האומה כולה. שם היה מקור חיוניותה. רוב רובם של גדולי הרוח ומנהיגי היהדות ישבו שם או באו משם. היו שם גדולי התורה, יורשיו של הגאון רבי אליהו מווילנה בישיבת וולוז'ין רבת התהילה, שם התקיימה ישיבת סלובודקה, בפרוורה של קובנה, והמשיכה את מסורת הלמדנות הליטאית ברוחו של רבי יצחק אלחנן.
משם באו הרב קוק, וה"חפץ חיים", משם צמחו חוזי המדינה, מעצבי הלאומיות היהודית, מנהיגיה, הוגיה וסופריה. זאת הייתה יהדות שנתנה לעם בדורות האחרונים את הרצל ונורדאו, את אחד העם ואת פינסקר, את ביאליק, טשרנחובסקי, שלום עליכם ושניאור, את וייצמן, בן גוריון וז'בוטינסקי.
משם יצאו חלוצים נחשונים בחתירתם לארץ, בני העלייה הראשונה והשנייה, מניחי היסודות להקמת המדינה. משם באו החולמים והלוחמים, מעצבי אורח חייו, מחשבתו ודמותו של היהודי החדש, אישים כא"ד גורדון, ברל כצנלסון, קורט בלומנפלד ושמריהו לוין ורבים, רבים מאוד.
המיליונים שהושמדו הם שחיכו למדינה היהודית ולא זכו לראותה. בגולה שהושמדה צמחה בין שתי מלחמות העולם התופעה המופלאה של תנועת הנוער היהודית, חדורת האידיאלים הלאומיים והסוציאליים, חבריה – אודים בוערים של להט ואמונה טהורי לב וגוף, שציון הייתה נשמת אפם.
הזכרתי רק מעט אישים, בוודאי פסחתי על רבים רבים הראויים להיזכר ואין זה, חלילה, מחמת זלזול בהם.
נחרבו קהילות עתיקות יומין שאזכיר שוב רק לשם הדגמה כמה מהן בלבד: אמסטרדם המפוארת, מקום מחבוא והצלה לאנוסי ספרד, בה שכן ר' מנשה בן ישראל, בה יצר וחי ברוך שפינוזה. אבדה קהילת פראג שהיתה קיימת מאז המאה העשירית, על בתי הכנסת המפוארים שבה, עירם של המהר"ל ושל בעל "הנודע ביהודה".
הושמדה קהילת ברלין רבתי – עירם של משה מנדלסון ועזריאל הילדסהיימר, עלה הכורת על קהילת וינה, אף היא בת למעלה מאלף שנים, בה חי, יצר ופעל תיאודור הרצל.
נעלמו ואינם מרכזי ישראל המפוארים בפולין ובראשם קהילה ורשה המעטירה, מרכזה של יהדות פולין, ספוגת תרבות יהודית ואנושית, עירם של י"ל פרץ, נחום סוקולוב ודוד פרישמן. שקעה וחרבה יהדות לבוב, מרכז מפואר של תורת ההשכלה, מוקד חינוך יהודי ואהבת ישראל, עריסתם של מנהיגים ומורי דרך לעם, עירם של בעל "טורי הזהב" ושל שי"ר. אפילו בית העלמין העתיק שלה, שהיה כשלעצמו רישום של היסטוריה יהודית – חוּלל, פורק ואיננו.
נמחתה קהילת לודז', עיר של חרושת ומלאכה, של תבונת כפיים יהודית ביחד עם תרבות עברית עשירה. שקעה ואיננה וילנה, זו ירושלים דליטא, עירו של הגר"א, רבת התורה החכמה והלמדנות, זו שמשוררה היהודי אמר עליה: "עיר של רוח ותמימות, עיר שקועה בהרהורים", זו שממנה יצאו הש"ס המפורסם לכל תפוצות ישראל.
אבדה יהדות קרקוב, עיר של השכלה ודעת, עירם של יהודים שמזגו בקִרבם מזרח ומערב, עירו של הרמ"א, בעלת מסורת נפלאה של השכלה ותרבות. אינה עוד קהילת קובנה – זו שחי ופעל בה ר' ישראל סלנט. הושמדה יהדות אודסה, מקור מחצבתם של ביאליק, מנדלי מוכר ספרים ואחד העם.
הושמדה יהדות קייב שעמדה בגאון בפני עלילת הדם במשפט בייליס. אבדה קהילת סלוניקי עתיקת היומין, שישבה שם כאלפיים שנה, עירם של ניצולי ספרד ופורטוגל, בה גדלו יהודים למדנים וגדולי תורה ליד יהודים חזקי שרירים ובריאי גוף, עירם של ר' משה אלמוסנינו, של אנוסי הדוּנמֶה. עברה מהעולם קהילת ברטיסלבה, היא פרסבורג, השומרת הקנאית של תורה ומצוות, עירו של החת"ם-סופר.
נעלמה קהילת בודפשט, שיהודיה ישבו בה כנראה עוד לפני בוא המגיארים, עיר ואם בישראל, שכמה מגדולי היהדות יצאו ממנה.
חרבה העיירה היהודית במזרח אירופה ודרומה, ה"שטעטל", אותה פיאר שלום אש. זה מקום משכנתם של רבבות אלפי ישראל, שבכל אחת מהן בית מדרש ובית הכנָסַת אורחים, מאגר של למדנות, של אהבת ישראל, בה נשמרה הרוח היהודית עד דור אחרון, זו שומרת המסורת של חיי משפחה יהודיים בבית הקטן עם המעקה – "הגנקל" הטיפוסי, אשר כל הרוחות המנשבות בעולם לא יכלו לה, זו נוצרת הגחלת של תורה ומסורת וציפייה לביאת המשיח – היא איננה עוד.
הלכה לאיבוד ציוויליזציה שלמה בעלת אורח חיים, צביון ואמונה מיוחדים.
נמחו סימני דרך של ההיסטוריה היהודית. הפגיעה הייתה בלבו של עם ישראל. אדולף אייכמן ידע את אשר הוא זמם: אם יצליח להשמיד יהדות זו – ישמיד את היהדות כולה. האחרים, כך קיווה, יכלו או יתבוללו מאליהם.
בחסדו של צור ישראל שהותיר לנו שריד, העצה שיעץ אייכמן הופרה והדבר שדיבר – לא קם עד תום.
אשמתו של אדולף אייכמן......
| |||