ביאור:מופת: הבדלים בין גרסאות בדף

::#* {{צמ|'''כמופת''' הייתי לרבים ואתה מחסי עז|תהלים עא ז}}: הרבים חשבו שהגבורה של דוד היא על-טבעית {{קטן|( [[Tnk1/mlbim/th/th-71-07-mlbim|מלבי"ם]] )|}} .

::#* {{צמ|שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך הישבים לפניך כי אנשי '''מופת''' המה...|זכריה ג ח}}: אנשים שראויים שיעשה להם נס, או אנשים שכבר נעשה להם נס ( [[ביאור:Mfrjim/rdq/MefarsheyTanach025-03{{קטן|(רד"ק]] )|}} .

::#* [[יחזקאל יב א]]: {{צ|ויהי דבר-ה' אלי לאמר ' בן-אדם! בתוך בית-המרי אתה ישׁב, אשׁר עינים להם לראות ולא ראו אזנים להם לשׁמע ולא שׁמעו, כי בית מרי הם. ואתה בן-אדם עשׂה לך כלי גולה וגלה יומם לעיניהם וגלית ממקומך אל-מקום אחר לעיניהם, אולי יראו כי בית מרי המה. והוצאת כליך ככלי גולה יומם לעיניהם, ואתה תצא בערב לעיניהם כמוצאי גולה. לעיניהם חתר-לך בקיר והוצאת בו. לעיניהם על-כתף תשׂא בעלטה תוציא פניך תכסה ולא תראה את-הארץ כי- '''מופת''' נתתיך לבית ישׂראל'. ואעשׂ כן כאשׁר צויתי כלי הוצאתי ככלי גולה יומם ובערב חתרתי-לי בקיר ביד בעלטה הוצאתי על-כתף נשׂאתי לעיניהם. '''

::#* [[יחזקאל כד טו]]: " {{צ|ויהי דבר-ה' אלי לאמר 'בן-אדם הנני לקח ממך את-מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך. האנק דם מתים אבל לא-תעשׂה פארך חבושׁ עליך ונעליך תשׂים ברגליך ולא תעטה על-שׂפם ולחם אנשׁים לא תאכל'. ואדבר אל-העם בבקר ותמת אשׁתי בערב ואעשׂ בבקר כאשׁר צויתי. ויאמרו אלי העם 'הלא-תגיד לנו מה-אלה לנו כי אתה עשׂה?'. ואמר אליהם 'דבר-ה' היה אלי לאמר. אמר לבית ישׂראל כה-אמר ד' ה' הנני מחלל את-מקדשׁי גאון עזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשׁכם ובניכם ובנותיכם אשׁר עזבתם בחרב יפלו. ועשׂיתם כאשׁר עשׂיתי על-שׂפם לא תעטו ולחם אנשׁים לא תאכלו. ופארכם על-ראשׁיכם ונעליכם ברגליכם לא תספדו ולא תבכו ונמקתם בעונתיכם ונהמתם אישׁ אל-אחיו. והיה יחזקאל לכם '''למופת''' ככל אשׁר-עשׂה תעשׂו בבאה וידעתם כי אני ד' ה'. '''

בשני המקרים, נראה שהמילה "'''אות"''' מתאימה יותר ( [[ביאור:אות = סימן מוחשי שנועד ללמד רעיון חדש או להזכיר רעיון ידוע|אות = אמצעי המחשה]] ). אך ייתכן שאצל הנביא יחזקאל, העיקר הוא לא ההמחשה אלא ההוכחה - הוכחה לאמיתות הנבואה (כמו שנאמר כבר בתחילת הספר - יחזקאל ב ה - {{צ|והמה אם-ישׁמעו ואם-יחדלו כי בית מרי המה וידעו כי נביא היה בתוכם}}; וכמו שנאמר כאן {{צ|וידעו כי אני ה'}}). לכן, מודגש דווקא הצד העל-טבעי במעשיו של הנביא - בכך שהנביא חוזה מראש במדוייק את אופן ההתנהגות של בני-ישראל לאחר החורבן.