רמב"ן על בראשית מט י: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
. |
Erel Segal (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
==={{צ|לא יסור שבט מיהודה}}===
אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב {{צמ|יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך|דברים כח לו|רמב"ן על בראשית מט י}}, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה.
אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור {{צ|מחוקק מבין רגליו}}, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך, ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, {{צ|עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים}} לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי:
* {{צ|השבט}} ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות,
* ו{{צ|שילה}} הוא בנו אשר לו יקהת העמים.
ולא יתכן מאמר רבי אברהם, שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב {{צמ|שבט מישור שבט מלכותך|תהלים מה ז}}, {{צמ|שבט מושלים|ישעיהו יד ה}}, {{צמ|שבט למשול|[יחזקאל יט יד}}.
והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד {{צמ|ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל|דברי הימים א כח ד|רמב"ן על בראשית מט י}}.
ואמר "לא יסור" לרמוז, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר, וזהו שנאמר {{צמ|כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו|דברי הימים ב יג ה|רמב"ן על בראשית מט י}}.
וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר {{צמ|אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי|הושע יג יא|רמב"ן על בראשית מט י}}, שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם {{צמ|וה' אלהיכם מלככם|שמואל א יב יב|רמב"ן על בראשית מט י}}. והקב"ה אמר לו {{צמ|לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם|שמואל א ח ז|רמב"ן על בראשית מט י}}, ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא.
ומה שאמר הכתוב {{צמ|נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם|שמואל א יג יג|רמב"ן על בראשית מט י}}, שאם לא חטא, היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת יד מלך יהודה.
ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר {{צמ|ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים|מלכים א יא לט|רמב"ן על בראשית מט י}}, וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע {{צמ|הם המליכו ולא ממני|הושע ח ד|רמב"ן על בראשית מט י}}.
וזה היה עונש החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל {{צתב|כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא|בבא בתרא|ג|א}}, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו {{צמ|תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם|במדבר יח ז|רמב"ן על בראשית מט י}}, ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות {{צתי|אין מושחין מלכים כהנים. אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים|הוריות|פרק=ג|הלכה=ב}}. הנה, שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא. ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות, והוא דבר ראוי והגון.
==={{צ|ולו יקהת עמים}}===
"אסיפת העמים, שנאמר {{צמ|אליו גוים ידרשו|ישעיהו יא י|רמב"ן על בראשית מט י}}. ודומה לו {{צמ|עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם|משלי ל יז|רמב"ן על בראשית מט י}}, לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד {{צתב|דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא|יבמות|קי|א}}. ויכול לומר קהיית עמים", לשון רש"י.
ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" אסיפת אם.
ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית ([[שיר השירים רבה ג ח]]) "כולם אחוזי חרב" - שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם, וכן עוד שם רבים. וממנו אמרו בגמרא {{צתב|ר' יהושע קיהה וטהר|נזיר|סה|ב|רמב"ן על בראשית מט י}}, שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא {{צתב|מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה|בבא מציעא|נב|א}}, שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו.
ובעלי הדקדוק (הרד"ק ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ב"יקהת" ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, "יקהת עמים" - שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" - לקבל מצותה.
והנכון בעיני, שהוא מלשון {{צמ|האוכל הבוסר תקהינה שניו|ירמיהו לא כט|רמב"ן על בראשית מט י}}, ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה: יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה, עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם, שיחליש את כלם לפי חרב. וכן {{צמ|אם קהה הברזל|קהלת י י}}, שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית {{צפ|הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן, והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו "רבינו משה תן לנו מה נאכל!" אמר להם "כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו", עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והיתה נפשם קוהה לאכול וכו'|שיר השירים רבה א יב}}. והענין, שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח, שנדבק בו הריח הטוב. וכן "לא תהא הלכה קוהה להם" - נחלשת ורופפת בידם. ו"מקהו קהיאתא" - מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון {{צתב|פריך רב אחא|קידושין|יג|ב}}. וכך אמרו (מכילתא בא יח) "אף אתה הקהה את שניו" - שבר אותם או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם.
<noinclude>
| |||