ביאור:הבחירה בחיים איננה טבעית

בס"ד כ"ב אלול התשס"ו

נצבים-הבחירה בחיים איננה טבעית

מבוא:

בחלק מן השנים המעוברות נקראת פרשת נצבים בנפרד מפרשת וילך בסמיכות לראש השנה, בפרשת נצבים מציגה התורה לישראל את יסוד הבחירה החופשית בין החיים והטוב שבקיום המצוות לבין המוות והרע שבהפרתן, והתורה אף מורה לאדם לבחור בדרך החיים והטוב ע"מ שיזכה לחיי העוה"ב, שנאמר: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט). כלומר, ה' יתברך מסייע לישראל לבחור בדרך החיים משום שהבחירה בחיים ע"פ התורה איננה הבחירה הטבעית, אלא היא עומדת בסתירה לשאיפתה של הנפש הבהמית שבאדם, לפיכך המלצת התורה והבטחותיה לשכר מסיייעים לאדם לבחור בדרך החיים והטוב למרות עצת יצרו הבהמי. מטעם זה גם פרשת "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם", נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה בכדי לרמוז לישראל לחזור בתשובה מבעוד מועד, בכדי שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה בזכות בחירת ישראל בחיי התורה והמצוות מרצונם החופשי, משום שבראש השנה כלל ישראל עומדים לדין בפני הקב"ה על תוצאות בחירתם החופשית. וכן מצאנו שה' מעודד את ישראל לפני יום הדין בהפטרת "שוש אשיש" אשר היא המשובחת מכל יתר הפטריות הנחמה, משום שהיא מבטאת את ברית האהבה המחודשת בין ה' לישראל, מתוך נטישת הזכרונות השליליים שארעו בקשר הישן שהיה בינהם בעבר, כפי שנאמר: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" (ישעיה, מ"ד, כ"ב). כלומר, ה' ברחמיו מזכיר לאדם לפני יום הדין לשוב לדרך החיים ע"מ לזכותו בחיי נצח, מתוך ידיעת הבורא כי הבחירה בדרך החיים ע"פ התורה איננה הבחירה הטבעית של יצר האדם, כמבואר להלן בהרחבה:

א. ובחרת בחיים – בחירה בין הרצון הטבעי לחיות ע"מ לשרוד בעוה"ז לבין הרצון לחיות בכדי לעבוד את ה' ע"פ מצוות התורה.

ב. ובחרת בחיים – ה' משכיח מהאדם את המוות והקללות בכדי לזכותו בשכר גדול יותר.

ג. למען תחיה – המלצה אלהית לבחור בעצת היצר הטוב כבמשל ה"חפץ חיים".

ד. שוש אשיש – שיאן של הנחמות היא התחברות ישראל לה' במעין ברית נישואין.

ובחרת בחיים:

בפרשת נצבים נאמר: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט). כלומר, התורה מלמדת כי בפני ישראל עומדים לבחירה שני סוגי חיים: הסוג ראשון הוא הבחירה הטבעית של כל חי לחיות בעוה"ז, ע"מ למצות את טוב העולם והנאותיו לצורך קיום גופו במהלך כל שנות חייו הגשמיים בעוה"ז, ללא כל התחייבויות רוחניות. ה' ברחמיו מאפשר לאדם לבחור בדרך זו ואף משלם לו את שכרו בעוה"ז בגין מעט מעשיו הטובים, במטבע שבו בחר האדם, שנאמר: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו" (דברים, ז', י'), ופירש הרש"י: "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא". הסוג השני הוא: הבחירה הלא טבעית בחיים עם מגבלות קיום התורה והמצוות, בחירה אשר בתחילה היא קשה לחיי האדם, כמובא במשנה: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, 'אשריך וטוב לך' (תהלים, קכ"ח, ב'), 'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' בעולם הבא" (אבות,פ"ו, ד). כלומר, בתחילה צריך האדם להרגיל את עצמו ללמוד תורה לשמה מתוך הסתפקות במועט אפילו מדברים המותרים לצורך קיום גופו, ולאחר שיאמץ לעצמו את מדת ההסתפקות במועט וישלים את למודו יתקיימו בו דברי רבי מאיר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי לו...ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר...ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות, פ"ו, א). וכן אמר דוד המלך ע"ה: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים, ל"ד, ט'), דהיינו, הטועם את טעם החיים של עיסוק בתורה ובמצוות לשם שמים, הרי הוא זוכה ורואה בעצמו את כונת הבריאה, אשר היא: להיטיב עם כל הנבראים כי רצונו של האל הטוב הוא רק להיטיב, לפיכך לבוחר בחיים ע"פ התורה "כל העולם כולו כדאי לו" אפילו העוה"ז, וכל שכן שזוכה הוא לטוב חיי העוה"ב, כמאמר המשנה: "אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא", ובנוסף לכך עתיד הוא להנות מכך שאף בניו יזכו לחיים טובים, שנאמר: "למען תחיה אתה וזרעך".

כלומר, מאחר והבחירה הלא טבעית בחיים עם מגבלות קיום התורה ומצוותיה היא קשה לטבעו של האדם, על כן מבטיח ה' לסייע לאדם הבוחר בדרך זו הן באמצעות ההמלצה האלהית לבחור בטוב, והן בהבטחה לקבלת הטוב האלהי בעוה"ז לו ולזרעו, ובנוסף לכך מובטח לאדם שבחר בדרך חיי התורה לקבל את טוב העוה"ב. וכן מובא במדרש: "אף משה סדר לפניהם שני דרכים: הטובה והרעה, דרך חיים ודרך מות, ברכה וקללה, שלא יהיו הרשעים אומרים: ברא את העולם סתם ולא פירש לנו איזה דרך טובה, ואיזו דרך רעה שנפרוש ממנה ונבא לטובה. לכך אמר להם משה: 'והברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו'. משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים: אחת תחלתה קוצים וסופה מישור ואחת תחלתה מישור וסופה קוצים, והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים, ואומר להם: אף על פי שאתם רואים תחלתה של זו קוצים, לכו בה! שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה ומתיגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה, פירש לבני ישראל ואמר להם: הרי דרך החיים ודרך המות, ברכה וקללה, 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (תנחומא, ראה, ג).

נמצאנו למדים כי הבחירה "בחיים" היא בחירה בין שתי דרכים, דרך אחת היא: הרצון הטבעי להמשיך לחיות את חיי העולם הזה כפשוטו כדרך שאיפתם של כל בעלי החיים, והדרך השניה היא: לחיות בעוה"ז בכדי לעבוד את ה' בורא עולם במצוות ולזכות בחיי הנצח של העוה"ב. לפיכך התורה ממליצה לבחור בחיים המלאים ברוחניות התורה בכדי לזכות את האדם בחיי הנצח, משום שתכלית הבריאה היא הבחירה בטוב. וכן כתב הרמב"ן: "כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל" (רמב"ן, דברים, ל', ו'). לפיכך ישראל מבקשים בתפילות הימים הנוראים: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים", פירוש הבקשה הוא: "זכרנו לחיים" היא הבקשה מ"מלך חפץ חיים" לחיות בעוה"ז בכדי לזכות בחיי הנצח, "וכתבנו בספר החיים" היא הצהרת המבקש להקדיש את החיים בעוה"ז "למענך אלהים חיים", דהיינו, מהות הבקשה היא: להמשיך לחיות בעוה"ז בכדי לעבוד את ה' בורא עולם במצוות ולזכות בחיי הנצח של העוה"ב.

ובחרת בחיים:

הצו אלהי שנאמר לישראל בביטוי "ובחרת בחיים" מצמצם לכאורה את יסוד הבחירה החופשית אשר היא הבסיס לעקרון השכר והעונש האלהי, אולם עומקו של הביטוי "ובחרת בחיים" מלמד כי התורה נבאה שלא כל ישראל לדורותיהם יבחרו "בחיים" אשר הם: חיי התורה הכוללים את קיום המצוות וההמנעות מעבירה. וכן נאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו... כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי" (דברים, ל"א, ט"ז, כ'). לפיכך מצוה התורה: "ובחרת בחיים", ופירש הרש"י: "ובחרת בחיים', אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו: את זה ברור לך, ועל זה נאמר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי', הנחת ידי על גורל הטוב, לומר: את זה קח לך". כלומר, ה' שהוא מלך החפץ בחיים מורה באצבעו לישראל בניו ואף מניח את ידיהם על הבחירה בחיים מתוך דאגה אבהית, אך למרות זאת הבחירה הסופית אם לבחור בחיים ע"פ התורה נותרה בידיהם של הבנים.

נראה לכאורה כי המלצת ה' לבחור בחיים תמוהה: וכי יש אדם שיבחר במוות או בקללה מרצונו החופשי? ועוד, מדוע נאמר בכפילות "ובחרת בחיים למען תחיה"? נלענ"ד שהתשובה לכך נעוצה בידיעת הקב"ה שישראל עתידים לבחור בדרך המוות והקללה מתוך שכחת העונש העתידי, משום שחסד עשה ה' עם ישראל בהשכיחו מלבם את המוות והקללות, וזאת ע"מ שעבודת ה' במצוות תתבצע לא מתוך אימה ופחד אלא מתוך אהבת ה' יתברך, וע"י כך זיכה הקב"ה את ישראל בשכר הבחירה החופשית של העושים מאהבה. וכן מובא בגמ': "ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה...ת"ר ג' דברים עלו במחשבה ליבראות ואם לא עלו דין הוא שיעלו: על המת שיסריח ועל המת שישתכח מן הלב" (פסחים, נד:). לפיכך גם הגמ' מציעה את הזכרת יום המיתה רק כאפשרות האחרונה לנצח את יצה"ר, כאמור בגמ': "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה...אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע... אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה" (ברכות, ה.). וכן מצאנו שמשה רע"ה השכיח מלב ישראל את קללות התוכחה, כמובא ברש"י: "ומ"א: למה נסמכה פרשת 'אתם נצבים' לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום', הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י-דברים, כ"ט, י"ב). נמצאנו למדים כי הקב"ה רצה לזכות את ישראל לקיים את המצוות מאהבה ע"מ לזכותם בשכר גדול יותר, על כן השכיח ה' מלב ישראל את המוות והקללות, ובעקבות זאת נוצר מצב שבו האדם עלול לבחור במוות ובקללות, לפיכך לעושים מיראה ה' הזכיר את המוות והקללות ולעושים מאהבה הורה ה' לבחור בחיים ע"פ התורה ע"מ לזכותם בשכר הבחירה החופשית, שנאמר: "ובחרת בחיים למען תחיה". וכן מצאנו שהכפילות האמורה בפסוק נועדה ללמד את המצוה ואת מתן שכרה, פירושו של דבר: "ובחרת בחיים" - בעולם הזה, דהיינו, ובחרת בתורה שהיא עץ חיים בעוה"ז, "למען תחיה" - בעולם הבא (תרגום יונתן). כלומר, התורה המליצה לאדם לבחור בכל יום תמיד "בחיים" שהם קיום התורה והמצוות, וזאת מתוך בחירה חופשית ולא מתוך פחד או מתוך שגרה של "מצות אנשים מלומדה", בכדי שיזכה לחיי הנצח של העוה"ב.

וכן מצאנו במעשה של שני האחים רבי אלימלך מליזנסק ורבי זושא מאניפולי שהלכו חמש שנים בגלות ונדדו מכפר לכפר, באחד הלילות לנו האחים באכסניה שבאחד הכפרים ובאותו הלילה נגנבו שני סוסים מבעל האכסניה. בעל האכסניה חשד שיד שני האחים היתה במעשה, לפיכך רדף אחריהם והשיגם ודרש מהם שיגלו לו היכן החביאו את הסוסים שגנבו. משלא ידעו לענות לו היכן הסוסים, היכם בעל האכסניה מכות נאמנות וכשלא הועילו מכותיו שב על עקבותיו. פנה ר' אלימלך ואמר לאחיו: זושא אחי, בוא וראה כמה קשה הוא עונשה של עבירה! אנו שרק נחשדנו בגנבה, כך ספגנו, כמה ילקו הגנבים האמיתיים כשיבואו על עונשם?! ממעשה זה ניתן ללמוד כי ר' אלימלך ור' זושא קיימו את התורה מאהבה מתוך בחירה בחיים של התורה, ורק המעשה הוא אשר הזכיר להם את היראה מעונשה של העבירה, וכן למדנו מהענשת רבי אלימלך ורבי זושא קל וחומר לגודל עונשם העתידי של העוברים על מצוות התורה מתוך בחירה.

למען תחיה:

התורה נתנה לאדם המלצה אלהית לבחור בעצת היצר הטוב ע"מ לזכותו בחיי נצח, שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט). המלצת התורה נובעת מן העובדה שהקב"ה ברא את האדם משני חלקים: חלק אחד רוחני כמלאכים וחלקו השני גשמי כבהמות, ע"י זה יצר ה' באדם שני כוחות מנוגדים הנלחמים זה בזה: הנשמה הטהורה שואפת לקיים את מצוות התורה ולהגיע לדרגת מלאך ה', והנפש הבהמית שואפת למלא אחר תאוות הגוף ולרדת לדרגת בהמה. לפיכך ציותה התורה: "ובחרת בחיים למען תחיה", דהיינו, שעל האדם לבחור בעצת נשמתו הטהורה להתעלות ברוחניות בכדי לזכות בחיי נצח, ואל לו להתפתות לעצת הנפש הבהמית אשר מסיטה אותו לרדוף אחר תאוות הגוף המובילה לאובדן החיים הרוחניים, כאמור בגמ': צדיקים במיתתן נקראים חיים והרשעים בחייהן "קרויין מתים" (ברכות, יח:).

וכן מצאנו במשל ה"חפץ חיים": סוחר אחד שכר עגלון בכדי שיוביל אותו ואת סחורתו מעיר אחת לשניה. בטרם יצאו לדרך אמר הסוחר לעגלון כי הוא עייף מאוד ורוצה להרדם, וביקשו להשגיח היטב על הסוס לבל יסטה מן הדרך. זמן קצר לאחר מכן שקע הסוחר בשינה עמוקה ואחריו נרדם גם העגלון, ובעקבות זאת הסוס התהלך ללא פיקוח וללא כיוון. בהמשך הדרך הבחין הסוס בעשבים גבוהים הגדלים לצד הדרך ופנה לעברם בכדי לאוכלם, אך מיד כשירד הסוס מדרך המלך נגררה אחריו גם העגלה עד שהתהפכה, והסוחר והעגלון נזרקו מן העגלה ונחבטו בקרקע. התמלא הסוחר כעס על העגלון שלא נשמע לדבריו ולא השגיח על הסוס והטיל עליו את האשמה להתהפכות העגלה, אך הסוחר ניער מעליו את האשמה ואמר לסוחר: בתחילת הדרך אכן השגחתי על הסוס והולכתי אותו באמצע הדרך, אך מכיון שאני יודע שהסוס נבון ומשכיל ומכיר היטב את הדרך ישנתי מעט, כי לא העלתי כלל על דעתי שהסוס יסטה מן הדרך ויתהפך עם העגלה. כעס הסוחר על תגובתו של העגלון וצרח עליו: שוטה שכמותך! וכי אפשר לומר על בהמה שהיא משכלת?! הלא בסופו של דבר היא בהמה! וכאשר היא רואה דבר שהיא מתאווה לו, התאווה מתגברת עליה והיא הולכת על פי תאוותה ורצונה, לכן היה אסור לך להסיח את דעתך מההשגחה עליה, על כן אתה הוא האשם! ולא הבהמה.

הנמשל הוא: בקשת הסוחר להשגיח היטב על הסוס היא הוראתו של ה' יתברך לעגלון שהוא האדם בעל הנשמה הטהורה, אשר תפקידו הוא להשגיח היטב על הנפש הבהמית שהיא כסוס, ולהוליכה תמיד בדרך הישרה. כי כאשר הנשמה הטהורה מסירה את הפיקוח מן הנפש הבהמית אפילו לזמן מועט, הנפש הבהמית גוררת את הנשמה האלהית לתאוותיה ומדרדרת את שתיהם להתרסקות בתהום, לפיכך התורה נתנה לאדם המלצה אלהית להשגיח על הנפש הבהמית באמצעות הבחירה בעצות היצר הטוב ע"מ לזכותו בחיי נצח, שנאמר: "ובחרת בחיים למען תחיה". וכן "ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה, ג.), דהיינו, כאשר האדם מועל בתפקידו ושוכח את המלצת אדונו ולשם מה הוא חי בעוה"ז, כתוצאה משטות זו הוא חוטא. לפיכך בכל עת שבו זוכר האדם את מחוייבותו כלפי הקב"ה, מיד הוא מקפיד לשמור על טהרתה של הנשמה הטהורה וממילא סרה ממנו השפעת הנפש הבהמית, וכן אמר דוד המלך ע"ה: "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים, ט"ז, ח').

על כן אף בראש השנה המכונה גם "יום הזכרון", האדם ממליך עליו את הקב"ה בכל שנה, משום שתזכורת המלכת ה' עליו היא בבחינת החזרה בתשובה העמוקה ביותר. כלומר, גם לאדם אשר לא שמע לעצה האלהית התמידית שהיא: "ובחרת בחיים למען תחיה", ה' נותן לו חבל הצלה בדמות מצות התשובה של הימים הנוראים ע"מ לזכותו בחיים, כמובא במדרש: "משל לאחד מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים. אף כך אמר להם הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצות, (דברים, ד', ד') 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" (מד"ר, במדבר, פרשה יז).

שוש אשיש:

הפטרת "שוש אשיש" (ישעיה, ס"א, י') מסיימת את הסדרה של שבע הפטריות הנחמה, אשר נקראות החל מהשבת שלאחר תשעה באב ועד השבת שלפני ראש השנה. שבע הפטריות הנחמה נקבעו לפרשיות קבועות ותוכנן קשור לפרשיות הצמודות אליהן, ובמקביל הן מבטאות גם את קצב התקדמות תהליך הגאולה. לפיכך הפטרת "שוש אשיש" היא שיאן של שבע הפטריות הנחמה ואף שיאה של כלל נבואות הנחמה של הנביא ישעיה. כלומר, שבע הפטריות הנחמה מבטאות את העליה מהאבלות של ט' באב שהיא בגדר "איכה היתה לזונה" (ישעיה, א', כ"ב), עד להגעה לשיא השלמות של השמחה שהיא בגדר של "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ה'). וכן מובא בתוספות: "דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר...ולעולם 'שוש אשיש' ב'אתם נצבים', דהיינו, שבת שלפני ר"ה לפי שהוא סוף הנחמות" (מגילה, לא:, ד"ה ראש חדש), דהיינו, הפטרת "שוש אשיש" היא המשובחת מכל יתר הפטריות הנחמה. שבחה של נחמת הפטרת "שוש אשיש" נובע מן העובדה שההפטרה מורכבת משלשה חלקים: חלק הראשון הוא: הבטחת ה' לגאולת ישראל בקשר של נישואין מאהבה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ה'), החלק השני הוא: הבטחת ה' לנקום בגוים בגין מעשיהם כנגד ישראל, שנאמר: "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיה, ס"ג, ד'), והחלק השלשי הוא: הכרת ישראל בטוב ה' באמצעות הודאה לה' על חסדיו עמהם, שנאמר: "חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו" (ישעיה, ס"ג, ז'). כלומר, הפטרת "שוש אשיש" מבטאת את ברית האהבה המחודשת בין ה' לישראל, מתוך נטישת הזכרונות השליליים שארעו בקשר הישן שהיה בינהם בעבר. כלומר, ברית הנישואין המחודשת בין ה' לכנסת ישראל מתאפשרת כאשר כלל ישראל יתקרבו לקב"ה דרך עבודת ה' במידת האהבה, ובשכר זה עתידים ישראל לקבל יחס של אהבה מהחתן אשר הוא ה' יתברך המתעטר בכלתו ישראל החדשה, שנאמר: "והית עטרת תפארת ביד ה'...כי לך יקרא חפצי בה...כי חפץ ה' בך...ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ג'-ה'). כלומר, כאשר יחסם של ישראל לקב"ה ישתנה מיחס של עבד לאדוניו ליחס של רעיה לחתנה, דהיינו, כאשר עבודת ה' תיעשה במידת האהבה, אף הקב"ה יתיחס לישראל ביחס של חתן לכלתו החדשה, משום "שהאהבה גדולה מהיראה" (הרמב"ן, שמות, כ', ח'). לפיכך נקראת הפטרת "שוש אשיש" לפני התחדשותה של השנה החדשה בתקוה לחידוש ברית האהבה בין ה' לישראל, מתוך נטישת הזכרונות השליליים שארעו בקשר הישן שהיה בינהם בעבר, בבחינת "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה".

בנוסח תימן פותחת הפטרה פרשת נצבים בפסוק: "ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'" (ישעיה, ס"א, ט'), משום שפסוק זה ממחיש את השכר המובטח לישראל בפסוק: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט) האמור בפרשת נצבים. כלומר, בעתיד לבוא יראו כל הגוים שעבודת ה' היא תכלית בריאת העולם בעובדה שישראל וזרעם זכו לגאולה ולהתגשמותן של כל הבטחות ה' לישראל, באותה שעה יאמרו ישראל: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי". וכן מצאנו שהרמב"ם סיים את הי"ד החזקה באומרו כי בימות המשיח (מלכים, פי"ב, ה): "שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כלומר, בימות המשיח העולם יגיע לתכליתו אשר היא: "לדעת את ה' בלבד...כפי כח האדם", משמעות ידיעת ה' היא: הרצון להתחבר בחיבור מושלם לקב"ה בלבד, כפי שנאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית, א', ), לפיכך ההבנה כי האדם מוגבל בכח הבנתו, היא אשר נותנת לו את הכח להגיע לשיא ידיעת ה' "כפי כח האדם", וע"י כך "כל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'".

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ה' העמיד את ישראל בצומת של שתי דרכים ונתן להם את האפשרות לבחירה חופשית ללכת באיזה דרך שיבחרו, אולם מאחר שבתחילתה של דרך החיים נראים קוצים הבטיח ה' לישראל כי סופה הוא מישור הנצח. כלומר, ה' יתברך המליץ בפני עם ישראל לבחור בדרך החיים ע"פ התורה והמצוות, ע"מ לזכות את הצדיקים בשכר אמונתם בו ובכדי למנוע מהרשעים את הטענה של חוסר ידיעת רצון ה', כמובא במדרש: "שלא יהיו הרשעים אומרים: ברא את העולם סתם ולא פירש לנו איזה דרך טובה, ואיזו דרך רעה שנפרוש ממנה ונבא לטובה. לכך אמר להם משה: 'והברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו" (תנחומא, ראה, ג). כמו כן ברא ה' באדם שני יצרים מנוגדים המסיתים את האדם כל אחד בדרכו הוא, ואף גם זאת ברא בכדי לזכות את האדם בשכר גדול יותר עקב בחירתו ביצר הטוב בגין המלצת ה', שנאמר: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט). וכן מצאנו כי בעתיד לבוא יראו כל הגוים שעבודת ה' היא תכלית בריאת העולם, ולכן זכו ישראל וזרעם אשר עבדו את ה' מאהבה, לברכה, לגאולה, להתחדשות, ולהתגשמותן של כל יתר הבטחות ה' לישראל בגאולה העתידית, באותה שעה יאמרו ישראל: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי".

יה"ר שנזכה לבחור מרצון בדרך החיים של התורה הקדושה, ונזכה אנו וזרענו שיתקיים בנו מקרא שכתוב בהפטרה: "הנה ה' השמיע אל קצה הארץ אמרו לבת ציון הנה ישעך בא הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו. וקראו להם עם הקדש גאולי ה' ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה" (ישעיה, ס"ב, י"א-י"ב).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-09-24.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_56