ביאור:מצוות שניתנו בהר סיני ונכתבו רק בספר ויקרא: הבדלים בין גרסאות בדף

ספר ויקרא מכיל, ברובו, מצוות שנאמרו למשה באוהל מועד, כפי שניתן ללמוד מתחילתו - ויקרא א1א א - {{צ|תוכן=ויקרא אל משה; וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור}}:

בפסוקים שמסכמים את פרטי הקרבנות נאמר (ויקרא ז 37לז-38לח) {{צ|תוכן=זאת התורה, לעולה למנחה, ולחטאת, ולאשם; ולמילואים--ולזבח, השלמים. אשר ציווה ה' את משה, <span style="text-decoration:underline">'''בהר סיניי</span>''' : <span  style="text-decoration:underline">'''ביום צוותו</span>''' את בני ישראל, להקריב את קרבניהם לה'--במדבר סיניי}}:

פרטי המצוות הקשורות לחגים נזכרו רק בספר ויקרא (כג 1-סוף הפרק): {{צ|תוכן=וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם: מועדי ה', אשר תקראו אותם מקראי קודש--אלה הם מועדיי...}}.

בספר שמות נזכרו מצוות אלו בקיצור רב (שמות כג 14יד-18יח): {{צ|תוכן=שלוש רגלים, תחוג לי בשנה. את חג המצות, תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך למועד חודש האביב, כי בו יצאת ממצריים; ולא ייראו פניי, ריקם. וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה; וחג האסיף בצאת השנה, באוספך את מעשיך מן השדה. שלוש פעמים, בשנה--ייראה, כל זכורך, אל פני, האדון ה'. לא תזבח על חמץ, דם זבחי; ולא ילין חלב חגי, עד בוקר}};

==המנורה והנרות (ויקרא כד1כד א-)==

כשמשה היה בהר סיני, נאמר לו (שמות כז20כז כ-21כא): {{צ|תוכן=ואתה תצווה את בני ישראל, <span style="text-decoration:underline">'''ויקחו אליך שמן זית זך כתית--למאור:   להעלות נר, תמיד</span>''' . <span style="text-decoration:underline">'''באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות, יערוך אותו אהרון</span>''' ובניו <span style="text-decoration:underline">'''מערב עד בוקר--לפני ה'</span>''' : <span  style="text-decoration:underline">'''חוקת עולם לדורותם</span>''' , מאת בני ישראל}}, כלומר - נאמר לו שבעתיד הוא יצטרך לצוות את בני ישראל לקחת שמן להדלקת הנרות במנורה. {{קטן|(ומדוע זה נאמר כאן? יש הסבר חסידי שאומר, בערך, כך: "ואתה תצווה", מלשון צוותא וחיבור, "את בני ישראל"; כלומר, שבנ"י יהיו קשורים למשה רבנו, נשיא הדור. וזאת יעשו על-ידי "ויקחו אליך שמן זית זך...", כלומר, את כח החכמה שבנפש, שנמשל ל"שמן זית זך", יקחו ויבטלו לנשיא הדור. כך שמעתי מחיים לביא)|}} .

רק בסוף ספר ויקרא, הגיע הזמן להעביר את הציווי אל בני ישראל (כד1-4): {{צ|תוכן=וידבר ה' אל משה לאמור. צו את בני ישראל, <span style="text-decoration:underline">'''ויקחו אליך שמן זית זך כתית--למאור:   להעלות נר, תמיד</span>''' . <span style="text-decoration:underline">'''מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד, יערוך אותו אהרון</span>''' <span style="text-decoration:underline">'''מערב עד בוקר לפני ה'</span>''' --תמיד: <span  style="text-decoration:underline">'''חוקת עולם, לדורותיכם</span>''' . על המנורה הטהורה, יערוך את הנרות, לפני ה', תמיד}}.

==לחם התמיד (ויקרא כד5כד ה-)==

פרטי ההכנה של לחם התמיד במשכן נכתבו רק בספר ויקרא (כד1-9): {{צ|תוכן=וידבר ה' אל משה לאמר... ולקחת סולת--ואפית אותה, שתים עשרה חלות; שני, עשרונים, יהיה, החלה האחת. ושמת אותם שתיים מערכות, שש המערכת, על השולחן הטהור, לפני ה'. ונתת על המערכת, לבונה זכה; והייתה ללחם לאזכרה, אישה לה'. ביום השבת ביום השבת, יערכנו לפני ה'--תמיד:   מאת בני ישראל, ברית עולם. והייתה לאהרון ולבניו, ואכלוהו במקום קדוש:   כי קודש קודשים הוא לו, מאישי ה'--חוק עולם}}.

אך עוד לפני כן, בזמן הקמת המשכן, כבר ידעו איך להכין את הלחם, כמו שנאמר (שמות מ23מ כג) {{צ|תוכן=ויערוך עליו ערך לחם, לפני ה' - כאשר ציווה ה' את משה}}.

המצוה אמנם נכתבה גם לפני כן (שמות כה30כה ל) {{צ|תוכן=ונתת על השולחן לחם פנים, לפניי תמיד}}, אך רק בקיצור וברמז; מכאן, שפרטי המצוה נאמרו למשה באותו זמן, אך לא נכתבו באותו זמן, אלא רק בסוף ספר ויקרא.

פרטי השמיטה והיובל נכתבו רק בסוף ספר ויקרא, אך נאמר שם בפירוש, שהם נאמרו למשה כבר בהר סיני (ויקרא כה1כה א-2ב): {{צ|תוכן=וידבר ה' אל משה, <span style="text-decoration:underline">'''בהר סיני</span>''' לאמור. דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם--ושבתה הארץ, שבת לה'...}}. (זוהי השאלה הידועה של רש"י, שכבר הפכה לפתגם: " {{צ|סוג=mfrjצפ|תוכן=מה עניין שמיטה אצל הר סיני?!}} ") '''

אמנם, בספר שנכתב בהר סיני - ספר הברית - נזכרה מצוות השמיטה (שמות כג10כג י): {{צ|תוכן=ושש שנים, תזרע את ארצך; ואספת, את תבואתה.   והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם, תאכל חית השדה; כן תעשה לכרמך, לזיתך}}, אך היא נזכרה בקיצור רב - רוב דיני השמיטה, ובמיוחד היובל, נאמרו כבר בהר סיני, אך נכתבו בפירוט רק בספר ויקרא.

כך נאמר גם על פרשת הברכות והקללות (ויקרא כו46כו מו): {{צ|תוכן=אלה החוקים והמשפטים, והתורות, אשר נתן ה', בינו ובין בני ישראל--בהר סיניי, ביד משה}};

וגם בקשר לפרשת הערכים (ויקרא כז34כז לד): {{צ|תוכן=אלה המצוות, אשר ציווה ה' את משה--אל בני ישראל:   בהר, סיניי}}.

::*אך ייתכן, שפרטים אלה באמת לא נאמרו למשה בפעם הראשונה שהיה בהר סיני (בספר שמות), אלא רק מאוחר יותר: ייתכן, שלאחר חטא המקלל (סוף ויקרא כד - ע"ע [[ביאור:גזר דין מוות|גזר דין מוות]] ), ה' סילק את שכינתו מתוך בני-ישראל וחזר לשכון על הר סיני, ולכן משה נאלץ לעלות אל הר סיני כדי להמשיך ללמוד תורה מפי ה'. החטא של המקלל היה, במידה מסויימת, באחריותם של כלל ישראל. לכן בעקבות הפרשה הזאת ה' סילק את שכינתו מתוכם באופן זמני, ולכן הוא לא דיבר אל משה מתוך אהל מועד אלא מהר סיני. ולכן דווקא בפרשה הזאת ה' אמר למשה את כל דיני השמיטה, כי המסר העיקרי שלהם הוא "  {{צ|תוכן=כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי}} {{צ|תוכן= {{צ|תוכן=}} }} " (ויקרא כה 23כג) – כל הארץ היא שלי ולכן אתם חייבים להיזהר בכבודי ולא להגיע למצב של קללה. לפי זה, פרקים כה-כז בספר ויקרא אכן נאמרו למשה בהר סיני, אך רק בסוף תקופת ספר ויקרא, והם נכתבו מייד כשנאמרו 

על-פי מאמר של אראל (הגהה: עופר לביא) שפורסם לראשונה ב [http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/tojba.html אתר הניווט בתנך] בתאריך 2005-02-16 22:46:35.

== תגובות ==

{{צצפ|סוג=mfrj|תוכן=ייתכן, שפרטים אלה באמת לא נאמרו למשה בפעם הראשונה שהיה בהר סיני (בספר שמות), אלא רק מאוחר יותר: ייתכן, שלאחר חטא המקלל (סוף ויקרא כד), ה' סילק את שכינתו מתוך בני-ישראל וחזר לשכון על הר סיני, ולכן משה נאלץ לעלות אל הר סיני כדי להמשיך ללמוד תורה מפי ה'. פרקים כה-כז בספר ויקרא אכן נאמרו למשה בהר סיני, אך רק בסוף תקופת ספר ויקרא, והם נכתבו מייד כשנאמרו}} .