מ"ג שמות א טז: הבדלים בין גרסאות בדף
. |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־20:20, 10 ביוני 2008
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת הוא וחיה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאׇבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר כַּד תִּהְוְיָין מְיַלְּדָן יָת יְהוּדַיָתָא וְתִחְזְיָין עַל מַתְבְרָא אִם בְּרָא הוּא וְתִקְטְלָן יָתֵיהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא תְּקַיְּימֻנַּהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר כַּד תֶּהֱוְיַין מוֹלְדָן יַת יְהוֹדַיְיתָא וְתִיסְתְּכִין עַלוֹי מַתְבְּרָא אִין בִּיר דְכַר הוּא וְתִקְטְלוּן יָתֵיהּ וְאִין בְּרַתָּא נוּקְבָא הִיא וְתִתְקַיֵים: |
רש"י
"על האבנים" - מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו "משבר". וכמוהו (ירמיהו יח ג): "עושה מלאכה על האבנים" - מושב כלי אומנות יוצר חרס.
"אם בן הוא וגו'" - לא היה מקפיד אלא על הזכרים - שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם.
"וחיה" - ותחיה.
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עַל הָאָבְנָיִם – מוֹשַׁב הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת. בְּמָקוֹם אַחֵר קוֹרְאוֹ "מַשְׁבֵּר" (ישעיהו לז,ג), וְכָמוֹהוּ (ירמיהו יח,ג): "עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם" – מוֹשַב כְּלִי אֻמָּנוּת יוֹצֵר חֶרֶשׂ (שמות רבה א,יד; סוטה י"א ע"א).
אִם בֵּן הוּא וְגוֹמֵר – לֹא הָיָה מַקְפִּיד אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו שֶׁעָתִיד לְהִוָּלֵד בֵּן הַמּוֹשִׁיעַ אוֹתָם (שמות רבה א,יח).
וָחָיָה – וְתִחְיֶה.
רשב"ם
וחייה: טעמו למעלה, כמו מן שב שבה, מן ארפכשד חי יאמר לנקבה חייה, אבל אילו חייה אלף שנים פעמיים, טמעו למטה ולשון זכר מגזרת עשה עלה ראה:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
אמר בן קֻריש, כי אל"ף אָבנָים — נוסף, מגזרת בנים, והטעם – המשבר; כמו "מי אפסים" (יחזקאל מז, ג). והנכון שהיא כמו "בָּאָבְנָיִם", והאל"ף שורש.
והמיתן אותו — בסתר, שלא יוודע הדבר, כי חמס היה עושה.
ומלת וָחָיה — קשה מאד בדקדוק והיא זרה, כי המשפט "וחיתה", כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו, כמשפט בסמוכים: "ולכל חית הארץ" (בראשית א, ל). והיה כן, בעבור שהה"א והתי"ו קרובים במכתב, ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א. אבל לא במבטא, כי הבדל יש ביניהן בשמות, כי תחילה תקרא ה"א, וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו. וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי. והכלל – כי מלת "חי", גם "חיים" בספק. כי הסכימו חכמי הדקדוק כי "וארפכשד חי." (בראשית יא, יב) – מפעלי הכפל. וכמוהו "כי אם תם הכסף" (בראשית מז, יח), שהוא מן "תמם", ו"חיי" כמו רבים, "חיים". ולפי דעתו, כי זו הגזרה זרה. ואם איננו כן, יראנו ממנו פועל עתיד, כמו "אחוג", "יחוג", "לחוג", היה ראוי שיאמר "אחוי", "יחוי", "לחוי". או כמו "סב": "סבו ציון" (תהלים מח, יג), "סבי עיר" (ישעיהו כג, טז). והנה זאת לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, אחר שלא מצאנו מגזרת "חי" אחת מכל הגזרות שהזכרנו, הנה זאת לאות כי הוא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר: "אחיה", "נחיה", "יחיה", "תחיה", כמו יאמר מן ה.י.ה – "נהיה", "אהיה", "תהיה", "יהיה". ואם כן, הוא מגזרת ח.י.ה, כמו ה.י.ה. ואף על פי שמצאנו שיאמר "וארפכשד חי" בלשון עבר, לא נחוש לכל זה, אף על פי שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה, בעבור שראיתי כי אין וא"ו בכל המקרא שהיא שורש בסוף המלה. ואין טענה עלי ממלת "שלו" (איוב טז, יב), כי הוי"ו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו; והעד, "שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו יב, א), והוא מן שלה. והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שורש בסוף המלה. והיה זה, בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא, כמו "עבדו ואמתו" (שמות כ, יג). וסימן לשון רבים, "פרו ורבו" (בראשית א, כב). וגם יש וי"ו נוסף, כמו "בנו בעור" (במדבר כד, ג). ואילו היה וי"ו שורש, היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווי"ן שהזכרנו, יחיד ורבים ונוסף, ולא תדע המלה. גם ככה אומר לך באות יו"ד, שלא תבא שורש באחרונה, כי הוא סימן יחיד מדבר, יָדִי; גם יָדָי. וסימן רבים בסמוך, "ידי נשים רחמניות" (איכה ד, י). וסימן נקבה, "דעי וראי" (שמואל א כה, יז). ויו"ד היחוס, "העברי או העבריה" (דברים טו, יב). גם נוסף בפעלים, "המגביהי" (תהלים קיג, ה), "להושיבי" (שם, ח); גם בשמות, "בני אתונו" (בראשית מט, יא); גם במלות הטעם: "זולתי" (דברים א, לו), "מני אפרים" (שופטים ה, יד). ובעבור כל זה אינו ראוי שיבא יו"ד שורש באחרונה, פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו. על כן אמרתי כי מלת וחיה – זרה, והיא כמו "וחיתה", ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ויעש להם בתים ואח"כ יאמר וירב העם: "ויאמר". א"ל כי עצתו הוא שימיתו את הזכרים הנולדים, ולכן לא אמר פה ויצו את המילדות כמ"ש ויצו לכל עמו, כי לא היה דרך צווי רק דרך עצה שיעשו הדבר בלאט שלא יודע לאיש, שזה ההבדל בין צווי ובין אמירה, שאם היה דרך צווי היו חייבות מיתה, כי מרו פי מלך, ואם היה רוצה לעשות הדבר בפרהסיא לא היה צריך לעשות זה בהצנע ע"י המילדות
רק לצוות להשליך הזכרים ליאור, רק שתחלה בוש מלעשות רצח כזה בגלוי ורצה שיעשה בלאט, וחשב שהמילדות שהן מצריות ושונאות את ישראל יעשו כן בשמחה:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד צריך לדעת טעמו; למה לא גזר על הכל? ואין להאמין עליו כי במדת רחמים נהג - לשום להם שארית בארץ' כי שורשו שורש אכזרי הוא.
עוד קשה אומרו: והמיתן אותו בתוספת וא"ו מבלי מעשה קודם לדבר.
עוד, למה הוצרך לומר: ואם בת היא וחיה, כיון שפרעה לא גזר אלא על הזכרים פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל.
אכן רשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למילדת להרוג בניה, לזה נתחכם ואמר להן שיתנהגו בסדר זה ויעשו בהעלם דבר ולא ירגישו היולדות, על זה הדרך: כי קודם שיוודע הנולד מה הוא: אם בן אם בת, יראו המילדות על האבנים: אם בן הוא - ימיתוהו, ויאמרו: "נולד מת", ולא יניחו עד שיצא לעולם (סוטה י"ב) אלא שיראו על האבנים קודם שיצא לעולם אם בן הוא,
ומנין ידעו? לזה אמרו ז"ל: סימן מסר להם, ולזה אמר: והמיתן בתוספת וא"ו, כי מצוה ראשונה צוה אותן להבחין לדעת אם בן הוא קודם שיצא לעולם ויתן קולו. והב', והמיתן אותו בצאתו מבטן אמו. ואומרו: ואם בת היא וגו' נתכוון גם כן בזה כדי שבאמצעות ענין זה לא ירגישו בדבר הנשים היולדות כשיראו שלפעמים ולדותיהן מתקיימין לא יחשדו במילדות והם לא יבחינו כי הורגות הזכרים ולא הנקבות. ואולי שצוה עליהם לבל יודיעו הזכר אלא יאמרו שהנולד נולד מת שבאמצעות כן יסתר החשד, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים.
והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מהארץ, והוא: כי באמצעות שיהרגו כל זכר ויתרבו הנשים והן האשה טב למיתב טן דו ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד.
גם יפגימו הנפשות הקדושות בערבוב הנפשות הטמאות ויהיו שם עד עולם ב"מ[4]. ותמצא שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב) שלא נגאלו ישראל עד שהיו בהם ד' דברים ואחד מהם - ששמרו עצמם מן העריות, ועל זה מפורש בקבלה (שה"ש, ד): "גן נעול" וגו'. ואם היו מתחתנים עם המצריים לא היתה, בר מינן, תקומה לשונאיהם:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •