ביאור:בבלי יומא דף ו: הבדלים בין גרסאות בדף

לא, צריכא דאקדים <ref>לא בבת אחת ממש קאמר, אלא זה אחר זה, אבל בסדר אחד היו, ולא הפסיק בגד אחר בנתיים: הלביש לאהרן כל בגדיו, ולא חגר אותו אבנט, ואחר כך הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת, ואחר כך נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואחר כך בניו; ולמאן דאמר אהרן ואחר כך בניו - ככתבו האמור בעשייה ([[ויקרא ח, ז]]): וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל [וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ], ואחר כך ([[ויקרא ח, יג]]) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט [וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה], ודברי הכל לאהרן תחילה, קודם שהתחיל לבניו</ref>.

מיתיבי: '''כל חייבי טבילות - טבילתן ביום ''<ref>כדיליף במסכת מגילה <small>(כ,א)</small> מוְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב <small>([[במדבר יט, יט]])</small></ref>; נדה ויולדת - טבילתן בלילה <ref>נדה - דכתיב <small>([[ויקרא טו, יט]])</small> שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ - כל שבעה; ויולדת - שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא <small>([[ויקרא יב, ב]])</small></ref>'; נדה – אִין, בועל נדה – לא!

טומאתן בהדיא כתיב בהו: האי טומאת שבעה כתיב ביה <ref>וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים <small>([[ויקרא טו, כד]])</small></ref> והאי טומאת שבעה כתיב ביה ([[במדבר יט, יא]]: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים])!?

לא, לעולם לטומאתן; סיפא אצטריכא ליה: 'אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב <ref>אפילו עשר מצעות זו על גב זו, וטמא מת אינו מטמא אלא מגעו</ref> בטומאה קלה: לטמא אוכלין ומשקין <ref>ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה משכב ומושב - כגון זב וזבה ונדה ומצורע, שטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים; אבל בועל נדה - כתיב ביה <small>([[ויקרא טו, כד]])</small> וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא - נתקו הכתוב מטומאה חמורה דמשכב נדה עצמה שמטמא אדם, כדכתיב <small>([[ויקרא טו, כא]])</small> וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב; והביאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין, דאי לטומאה חמורה - לישתוק קרא מיניה, ואנא ידענא דמשכבה טמא כמשכב נדה, דהא כתיב וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו <small>([[ויקרא טו, כד]])</small></ref>'

אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא <בר תחליפא> משמיה דרבא: זאת אומרת טומאת המת - הותרה היא בציבור <ref>כדכתיב ([[במדבר ט, י]]) אִישׁ [אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ]'' - איש נדחה ואין ציבור נדחין ''([[חולין כט, א]]); וביום הכפורים כוליה קרבן ציבור, ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה, שהרי זמנו קבוע, וקרבנו תלוי בו</ref>.