ביאור:בבלי ברכות דף מה: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
. |
. |
||
שורה 19:
ברכות פרק שביעי שלשה שאכלו
משנה:
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן <ref>להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך</ref>.
אכל דמאי, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו <ref>קסלקא דעתא תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש</ref>, מעשר שני והקדש שנפדו <ref>מעשר שני שנפדה להתירו באכילה חוץ לירושלים, ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל</ref>, והשמש <ref>ששמשם בסעודה</ref> שאכל כזית <ref>ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון; ובכל הני אצטריך לאשמעינן: אף על גב דדמו לאיסור - אין כאן ברכה בעבירה, כדמפרש ואזיל בגמרא</ref>, והכותי - מזמנין עליו;
אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי - אין מזמנין עליו; נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהן;
עד כמה מזמנין <ref>כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון</ref>? <ref>ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך</ref>
עד כזית.
רבי יהודה אומר: עד כביצה.
גמרא:
מנא הני מילי? <ref>דשלשה ראוים לברכת צירוף</ref>?
אמר רב אסי: דאמר קרא <ref>תהלים לד,ד</ref> גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו;
רבי אבהו אמר: מהכא <ref>דברים לב,ג</ref> כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו <ref>גדל'''ו''' לה' '''אתי''' - הרי שלשה, וכן '''א'''קרא הב'''ו''' גודל: היחיד אומר לשנים</ref>.
אמר רב חנן בר אבא: מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך? - שנאמר <ref>תהלים לד,ד</ref> גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו.
אמר ר' שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא? - שנאמר <ref>שמות יט,יט</ref> [ויהי קול השפר הולך וחזק מאד] משה ידבר והאלהים יעננו בקול; שאין תלמוד לומר 'בקול', ומה תלמוד לומר 'בקול'? - בקולו של משה.
תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו ויקרא.
אתמר: שנים שאכלו כאחת: פליגי רב ורבי יוחנן: חד אמר אם רצו לזמן - מזמנין, וחד אמר: אם רצו לזמן - אין מזמנין.
תנן: '''שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן''': שלשה - אִין, שנים - לא!
התם חובה, הכא רשות.
תא שמע: '''שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק'' [אין רשאין לחלק - להלן פ"ז מ"ד] <ref>ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון</ref>' שלשה - אִין, שנים - לא <ref>הכי פירושו: דמדקתני אין רשאין ליחלק - שמע מינה דשלשה מזמנין, שנים אין מזמנין ואפילו רצו, דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין - אמאי אין האחד רשאי ליחלק. ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי, ויזמנו השנים</ref>!
שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא <ref>ואי אזיל הוא - מפקעת להו חובה, וקמו להו ברשות, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה</ref>.
תא שמע: '''השמש שהיה משמש על השנים הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות ''<ref>אין כאן גאוה, דניחא להו דמייתי להו לידי זמון, ואי שנים מזמנין - אמאי ניחא להו? בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני</ref>''; היה משמש על השלשה - הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות'''?
שאני התם
{{ביאור:עמוד ב}}
דניחא להו דמקבע להו בחובה <ref>דגדול המצווה ועושה</ref>.
תא שמע: 'נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן; נשים ועבדים וקטנים, אם רצו לזמן - אין מזמנין <ref>כדמפרש טעמא לקמן: שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים, בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים</ref>' והא מאה נשי כתרי גברי דמיין <ref>לענין חובה: דאין חייבות לזמן, ואם רצו – מזמנין, והוא הדין לשנים</ref>, וקתני '''נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן'''?
שאני התם, דאיכא דעות <ref>דאף על גב דלענין חובה אינן חייבות, לענין רשות - דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים, דאיכא משום גדלו לה' אתי</ref>.
אי הכי - אימא סיפא: '''נשים ועבדים אם רצו לזמן - אין מזמנין'''; אמאי לא? והא איכא דעות?
שאני התם משום פריצותא.
תסתיים דרב דאמר 'אם רצו לזמן - אין מזמנין', דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק - קוראין לו <ref>להודיעו שהם רוצים לזמן, ויפנה אליהם במקום מעמדו, ודי להם בכך</ref> ומזמנין עליו <ref>ואף על פי שאינו בא אצלם</ref>'; טעמא דקוראין לו, הא לא קוראין לו – לא!
שאני התם דאקבעו להו בחובה מעיקרא.
אלא תסתיים דרבי יוחנן - הוא דאמר 'אם רצו לזמן - אין מזמנין', דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'שנים שאכלו כאחת - אחד מהן יוצא בברכת חבירו', והוינן בה: מאי קא משמע לן?: תנינא: 'שמע ולא ענה – יצא'!? ואמר רבי זירא: לומר שאין ברכת הזימון ביניהם <ref>לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון: דכיון דאחד יוצא בברכת חברו - אשמעינן דאין זימון, דאי יש זימון - ברכת שניהם היא, שהרי אומר '''נ'''ברך, והוא עונה "ברוך הוא"</ref>!
תסתיים.
אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי 'אם רצו לזמן מזמנין', מאי - לאו דשמיע להו מרבי יוחנן <ref>דבר מערבא הוא, דאילו רב - בבבל הוה, ובני מערבא היכא שמיע להו</ref>!?
לא, דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל.
גופא אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק - קוראין לו ומזמנין עליו.
אמר אביי: והוא דקרו ליה ועני <ref>שסמוך הוא אצלם, ועונה "ברוך הוא"</ref>.
אמר מר זוטרא: ולא אמרן <ref>דלא צריך למיתי גבייהו</ref> אלא בשלשה, אבל בעשרה <ref>שיצטרפו משום הזכרת השם</ref> - עד דנייתי <ref>עד דאתי גבייהו</ref>.
מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא: תשעה נראין כעשרה <ref>דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה</ref> שנים אין נראין כשלשה!?
והלכתא כמר זוטרא; מאי טעמא? כיון דבעי לאדכורי שם שמים - בציר מעשרה לאו אורח ארעא.
אמר אביי: נקיטינן: שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק <ref>ולברך כל אחד בפני עצמו, בין ברכת המוציא בין ברכת המזון</ref>.
תניא נמי הכי: '''שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק; במה דברים אמורים? - כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור - סופר מברך ובור יוצא.'''
אמר רבא: הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי: 'שלשה שאכלו כאחת - אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד <ref>אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן - דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן, דהיינו ברכת זימון, וחוזר וגומר סעודתו, אבל שנים - אין עליהם להפסיק בשביל היחיד, וימתין עד שיגמרו</ref>'.
ולא? והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד?
שאני רב פפא, דלפנים משורת הדין הוא דעבד <ref>לאחשוביה</ref>.
יהודה בר מרימר, ומר בר רב אשי, ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי; לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה <ref>מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים</ref> לברוכי להו <ref>שהגדול מברך, כדפסקינן לקמן הלכתא <small>דף מז.</small></ref>; <יתבי וקא מיבעיא להו> [אמרי] הא דתנן '''שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן''', הני מילי היכא דאיכא אדם גדול, אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף! בריך איניש לנפשיה.
אתו לקמיה דמרימר, אמר להו: ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם; וכי תימרו 'ניהדר ונזמן' - אין זימון למפרע.
בא <ref>אחד מן השוק</ref> ומצאן <ref>שלשה</ref> כשהן מברכים <ref>שהיו מזמנין</ref>, מהו אומר אחריהם?
רב זביד אמר: ברוך ומבורך <ref>דלא מצי למימר 'שאכלנו משלו'</ref>;
רב פפא אמר: עונה אמן
ולא פליגי הא דאשכחינהו דקא אמרי נברך והא דאשכחינהו דקא אמרי ברוך אשכחינהו דקא אמרי נברך אומר ברוך ומבורך <ref>כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך</ref>; <ref>אבל</ref> אשכחינהו דקא אמרי <ref>דענו</ref> "ברוך" - <ref>הוא</ref> עונה <ref>בתרייהו</ref> "אמן".
תני חדא: '''העונה "אמן" אחר ברכותיו - הרי זה משובח''', ותניא אידך 'הרי זה מגונה'!?
לא קשיא: הא בבונה ירושלים <ref>שהיא סוף הברכות - הרי זה משובח; וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית, ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא '''הרי זה משובח''' - אחר גמר כל ברכותיו קאמר</ref> הא בשאר ברכות <ref>ואחר כל ברכותיו דקתני '''הרי זה מגונה'''- בסוף כל ברכה וברכה קאמר</ref>.
אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים <ref>וידעו שנגמרה כל הברכה, שהרי אין המברך עונה "אמן" אלא לבסוף</ref> וליקומו <ref>לעבידתייהו</ref>, <ref>ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב - לא איכפת ליה, דקסבר</ref> ד"הטוב והמטיב" - לאו דאורייתא <ref>אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנִתנוּ לקבורה</ref>.
רב אשי עני ליה <ref>לההוא "אמן"</ref> בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב <ref>כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב; ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה, ותניא בברייתא '''הרי זה משובח''' - לא סגי דלא עני ליה</ref>.
| |||