ביאור:מחמאות לפני ביקורת: הבדלים בין גרסאות בדף
[גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
. |
. |
||
שורה 24:
ע"פ מלבי"ם, {{צ|תוכן=נזם}} הוא תכשיט ששמים בתנוך האוזן (או באף), ו {{צ|תוכן=חלי}} הוא תכשיט ששמים מסביב לאוזן;
וכמו {{צ|תוכן=נזם זהב וחלי כתם על אוזן}} , כך גם {{צ|תוכן=מוכיח חכם על אוזן שומעת}} ; גם המוכיח [[ביאור:חכמים, נבונים ואיברי גופם|''החכם''= המתמחה בדיבור ובשמיעה]] יודע "לקשט" את השומע בדבריו, ולהציג את דברי התוכחה שלו בצורה שמחמיאה לשומע ומשפרת את ההערכה העצמית שלו. '''
הביטוי "נזם זהב" נזכר בפסוק נוסף {{צמ|תוכן= <span style="text-decoration:underline">נזם זהב</span> באף חזיר - אשה יפה וסרת טעם|מקור=משלי יא כב}}; שם "נזם זהב" הוא משל ליופי, וגם בפסוק שלנו "נזם זהב" הוא משל ליופי - המוכיח החכם גורם לשומע להרגיש שהוא יפה, ושאם יקבל את התוכחה הוא יהיה יפה עוד יותר. '''
שורה 47:
::מאת: אראל '''
::
::תגובה ל: [[ביאור:לא להתחנף לרשעים|לא להתחנף לרשעים]] שנכתבה ב15:04:58 06.12.2004
::
::משלי כד 24-26: {{צ|תוכן=אמר לרשׁע 'צדיק אתה' - יקבהו עמים, יזעמוהו לאמים. ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת-טוב. שפתים ישק משיב דברים נכחים}}:
שורה 53:
::
::
::מי {{צ|תוכן=שאומר לרשע שהוא צדיק}} , מעודד את הרשעים ומחזק את כוחם בעולם, ובכך גורם נזק ממשי לעולם (ע"ע [[ביאור:ממשלת הצדיקים לעומת ממשלת הרשעים|נזקי ממשלת הרשעים]] ), {{צ|תוכן=והעמים יקללו אותו}} .
::
::האם בכל-זאת יש הצדקה, לפעמים, להגיד לרשע שהוא צדיק? התשובה לשאלה זו תלויה בפירוש המילים {{צ|תוכן=ולמוכיחים ינעם}}:
שורה 60:
::
::::*לפי פירוש אחד - {{צ|תוכן=מי שמוכיח}} את הרשעים ומציג בפניהם את המעשים הרעים שהם עושים, יזכה לחיים {{צ|תוכן=נעימים}} , כי כל העמים {{צ|תוכן=יברכו}} אותו על התועלת הרבה שהוא מביא לעולם בכך שהוא נלחם ברשע. וכל {{צ|תוכן=השפתיים}} ירצו {{צ|תוכן=לנשק}} אותו על כך שהוא {{צ|תוכן=עונה}} לרשעים {{צ|תוכן=תשובות}} אמיתיות בצורה ברורה {{צ|תוכן=וגלויה לעין}} .
::::*לפי פירוש שני (של מצודת דוד ועוד) - למי שמוכיח את הרשעים, יהיה נעים ומועיל להגיד לרשעים שהם "צדיקים", [[
::
שורה 94:
::::משלי כט 1: {{צ|תוכן=איש תוכחות מקשה עורף - פתע יישבר ואין מרפא}}.
::::
:::: <span style="font-weight: bold;"> איש</span> שכל דבריו הם <span style="font-weight: bold;"> תוכחות</span> - איש שיודע רק להוכיח ולמתוח ביקורת על אחרים - <span style="font-weight: bold;"> מקשה</span> את <span style="font-weight: bold;"> עורפם</span> של השומעים, גורם לשומעים להתעלם מדברי הביקורת שלו ואולי אף מדברי ביקורת בכלל, כי הם רואים שלביקורת שלו אין סוף - לא משנה מה יקרה, תמיד יהיה בזה משהו רע, ולכן אין טעם להתאמץ ולשפר (רוב האנשים מוכנים לקבל ביקורת, אבל רק במידה מתונה - [[
::::
::::מעבר לנזק שהוא גורם לשומעים, <span style="font-weight: bold;"> איש תוכחות</span> גורם נזק גם לעצמו: מכיוון שהוא רואה בכל אירוע את הצד השלילי, הרגשות השליליים מצטברים בליבו, אין לו שמחת חיים, והוא יכול פתאום להישבר וליפול לדיכאון שממנו לא יוכל לצאת - <span style="font-weight: bold;"> פתע יישבר ואין מרפא</span> . '''
שורה 123:
'''
::::::מאת: אראל (הגהה: יעל) '''
::::::יש אנשים שבוחרים לעצמם חברים רעים, מתוך אשליה ש"אני אצליח להחזיר אותם למוטב". החכמה מתייחסת לאשליה זו [[ביאור:חכמות וכסילות - מי תנצח?|במשלי פרק ט]] , שבו החכמה פונה אל [[ביאור:פתי = אדם שמשתכנע בקלות רבה מדי|פתיים = אנשים שמתפתים בקלות]] , וגם אל [[ביאור:חסר לב = שאינו מסוגל לחשוב|חסרי-לב = אנשים שאינם חושבים]] , ומנסה לשכנע אותם להתרחק מחברים רעים (ט 6-9):
:::::::: {{צ|תוכן=עזבו פתיים וחיו; ואשרו בדרך בינה -}} עזבו, פתיים, את חבריכם הלצים, וצעדו בדרך של אנשים נבונים, כי -
::::::::
:::::::: {{צ|תוכן=יוסר לץ - לוקח לו קלון; ומוכיח לרשע מומו}} {{צ|תוכן=}} - מי שמטיף {{צ|תוכן=מוסר}} [[
::::::::
:::::::: {{צ|תוכן=אל תוכח לץ, פן ישנאך; הוכח לחכם, ויאהבך}} - אל תנסו {{צ|תוכן=להתווכח}} עם {{צ|תוכן=לצים}} ולהחזיר אותם למוטב, כי הם רק {{צ|תוכן=ישנאו}} אתכם על כך; לדבר עם [[ביאור:חכמה = הכישרון לשמוע, ללמוד וללמד| {{צ|תוכן=חכמים}} ]] זה הרבה יותר נעים, אתם יכולים {{צ|תוכן=להתווכח}} איתם והם {{צ|תוכן=יאהבו}} אתכם.
::::::::
:::::::: {{צ|תוכן=תן לחכם, ויחכם עוד; הודע לצדיק, ויוסף לקח}} - עדיף שתהיו בחברתם של {{צ|תוכן=החכמים}} {{צ|תוכן=והצדיקים}} , איתם תוכלו לדבר בנחת, והם ירצו לשמוע {{צ|תוכן=עוד}} ועוד.
שורה 141:
::::::
::::::
::::::::*רעיון זה, שצריך להגיד מחמאות לפני שמותחים ביקורת, [[
</div>
שורה 157:
::::::::יהושפט מלך יהודה שיתף פעולה עם אחאב מלך ישראל במלחמתו נגד ארם, וכשחזר – יצא אל פניו יהוא-בן-חנני החוזה והוכיח אותו: {{צ|תוכן=הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב?! ובזאת עליך קצף מלפני ה'!}}.
::::::::
::::::::הוא היה יכול להסתפק בתוכחה, אבל הוא ידע [[
::::::::
::::::::ואכן הדברים השיגו את מטרתם, כמו שכתוב בהמשך: {{צ|תוכן=וישב יהושפט בירושלים}} – הוא קיבל את הביקורת ולא יצא לעזור למלך ישראל (בינתיים);
שורה 185:
::::::::::ירמיהו קיווה, שחנניה ינצל את ההזדמנות, ויאמר "נכון, גם אני התכוונתי רק להביע תקווה ותפילה, ולא להתנבא". אילו חנניה היה אומר כך, הוא היה ניצל מדין נביא שקר, וכבודו לא היה נפגע.
::::::::::
::::::::::אך חנניה לא ניצל את ההזדמנות, ולכן ירמיהו המשיך והסביר לו, [[ביאור:יש תקדים - מותר לנבא שחורות|שלא כל נביא שמנבא טובות זוכה לכבוד של נביא אמת, ולא כל נביא שמנבא רעות הוא נביא שקר]] ; הוא ניסה לרמוז לו, שכדי לזכות בכבוד לאורך זמן, הוא צריך להגיד את האמת, ולא להגיד את מה שהעם רוצה לשמוע.
::::::::::
::::::::::אך חנניה שוב לא ניצל את ההזדמנות, והסוף ידוע - בהמשך הפרק מסופר שחנניה לא חזר בו בדבריו, וה' המית אותו באותה שנה. '''
|