רבינו בחיי על במדבר כט: הבדלים בין גרסאות בדף

 

<b>ובמדרש </b>והקרבתם אשה, זהו שאמר הכתוב (תהלים קט) תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה אתה מוצא בחג ישראל מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות העולם לפיכך היו צריכין שיהיו אוהבים אותנו, ולא די שאין אוהבים אותנו אלא ששונאין אותנו, שנאמר תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. ועוד דרשו בפרי החג, למדה תורה דרך ארץ בקרבנות הללו, שאם יתארח אדם אצל חברו יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות למחר מאכילו דגים למחר מאכילו ירק וכן פוחת והולך עד שמאכילו קטנית.<קטע סוף=יג/>

 

==[[במדבר כט יח|פסוק יח]]==

 

<b>ויש </b>לך להשכיל איך התחיל רמז המים מן היום השני, לפי שביום שני נבדלו המים במעשה בראשית, ועל כן פעולת יום השני גדולה במים, ואמרו רז"ל אנשי מעמד היו מתענין בשני מפני יורדי המים, וכן ביום הששי שבו נברא אדם והוצרך למים כענין שכתוב (בראשית ב) ואד יעלה מן הארץ וגו', וכתיב (שם) וייצר ה' אלהים וגו', והשלים הרמז בשביעי לפי שהשביעי תשלום מעשה בראשית. ואמרו במסכת ראש השנה אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. והנה כל שבעת ימי החג היו מנסכין המים על גבי המזבח, וזה הלכה למשה מסיני, ועם נסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבד, ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח, והכל יורד לשיתין. וכיצד היו עושין, צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין היה ממלא אותה ממי השלוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו ועלה בכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מהצלוחית לתוך הספל שהיה שם, ושני ספלים של כסף היו שם, מערבי היה בו מים מזרחי היה בו יין, ומנוקבין היו כמין שני חוטמין דקין, ושל מים היה נקב שלו דק משל יין כדי שיכלו המים עם היין כאחד, זה שמנסך המים היו אומרים לו הגבה ידך, שפעם אחת נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, שאמרו מין הוא, שהמינים אומרים שאין מנסכים המים. ואמרו רז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. ונקרא בית השואבה על שם (ישעיה יב) ושאבתם מים בששון, שהיו שואבין מים בלילה כל שבעה לצורך תמידין.<קטע סוף=יח/>

 

==[[במדבר כט לה|פסוק לה]]==

 

<b>וע"ד </b>הקבלה עצרת זו כנסת ישראל, כי שם נעצר הכל, והוא לשון מלכות, כמו (שמואל א ט) זה יעצור בעמי, וכן (שופטים יח) יורש עצר. ולכך יום שמיני רגל בפני עצמו, והוא האתרוג שהוא בפני עצמו ואינו נאגד עם הלולב, והוא החג של יום מתן תורה שקראוהו ז"ל עצרת, הוא הלשון בעצמו שקראתו התורה ליום שמיני זה ובו ביום שמענו דבריו מתוך האש, אבל יום שביעי של פסח שהוא מכלל הרגל קראו הכתוב עצרת, והוא היסוד, ונקרא כל אחד בשם עצרת כשם שנקרא כל אחד בשם שבת שהרי כנסת ישראל בת זוגו של שבת, ועל היסוד היה מקלס דוד ע"ה ואמר (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת, ועל כנסת ישראל היה מקלס (שם י) למנצח על השמינית. ותן אל לבך לשון עצרת תהיה לכם כלשון (ויקרא יא) להיות לכם לאלהים. ובסדר אמור אל הכהנים (שם כג) נאמר עצרת היא, ופירוש עצרת של היא, כי המלת סמוכה והוא כאלו אמר עצרת של שבת שנקראת אות היא ביני וביניכם. ותן אל לבך כי על כן קראו חכמי האמת ליום שמיני זה סעודה קטנה, והיא א' זעירי של (ויקרא א) ויקרא, והוא ה"א זעירי של (בראשית ב) בהבראם, והיא יו"ד זעירי של (דברים לב) תשי, והוא סוד מה שאמרו תשעה וקטן מצטרפין, כלומר לתפלה ולזמון, לתפלה אליבא דמאן דאמר, ולזמון שהוא שהוא פרנסת עולמו לדברי הכל. והוא סוד מה שאמרו עוד (תהלים לז) נער הייתי גם זקנתי, פסוק זה שר העולם אמרו. וכן הזכיר ישעיה ע"ה בבית ראשון ואמר (ישעיה כח) זעיר שם זעיר שם, כל אלה ענין אחד ודרך אחד להם.<קטע סוף=לה/>

 

==[[במדבר כט לט|פסוק לט]]==