רבינו בחיי על בראשית לח: הבדלים בין גרסאות בדף

<b>ועל </b>דרך הקבלה סמך פרשת היבום לפרשת המכירה כדי לסמוך גלגול לגלגול, כי סוד היבום הוא סוד הגלגול, ומן הידוע שהחטא ההוא לא היה אפשר להתברר ולהתלבן רק בסוד הגלגול בעשרה הרוגי מלכות כי אז הפח נשבר והנפשות נמלטו, ועלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכלל הדברים עשרה אחי יוסף אלו עשרה הרוגי מלכות, וער ואונן הם פרץ וזרח, הוא מה שכתוב וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה. והנה זה מרמזי התורה והמשכיל יבין. מה שהיו עשרה הרוגי מלכות והאחים בעלי המעשה לא היו אלא ט', שהרי ראובן לא הסכים עמהם, יש לומר לפי שגם יוסף חטא כי חטא האחים בו, הלא הוא היה הסבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו, והיה מכעיס אותם ומתפאר כנגדם בחלומותיו, וכיון שהיה בכלל החטא היה בכלל העונש, ולכך נפקד עליו גם כן. או יש לומר שלא נפקד על יוסף כלל אבל נפקד על ראובן, ולא בשביל חטא יוסף שהרי ראובן לא חטא במכירתו, אבל חטא בלהה נפקד עליו, ועל כן היו עשרה וראובן בכללם על החטא שחטא במעשה בלהה. וזה רמוז בפסוק (דברים לג) ויהיו מתיו מספר, כי היו עשרה עם ראובן ושם אכתוב בעזרת השם יתברך.<קטע סוף=א/>

<b>בת איש כנעני.</b> כתרגומו תגרא, לא כנעני ממש, כי יהודה הלך בדרך אבותיו וחלילה לו שישא מבנות הכנעני והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומייחוסי ישמעאל ובני קטורה, ומפני זה פרט הכתוב בשאול בן שמעון (בראשית מו) ושאול בן הכנענית. ללמדך כי זו לבדה היתה בהם, ואפילו בזו סברו רז"ל שאינה כנענית ממש ואמרו זו דינה שנבעלה לכנעני.<קטע סוף=ב/>

<b>ויתכן </b>לומר כי יש בכתוב הזה נסתר, ומלת כזיב הוא מספר המתחלף בשם הגדול המיוחד, (כוזו), והוא טוב לתפלה, בשכבר ידעת כי הוא נחקר מן השלישית ששם מקום הבנים, כידוע ממצות שלוח הקן ומתפלת חנה. וגלה לך הכתוב בזה כי אחר שילדה שלה שהוא השלישי היה יהודה מתפלל בכח השם ההוא כשילדה אותו, ושיתן לו בנים הגונים זרע אנשים כענין שנאמר (שמואל א א) בחנה ונתת לאמתך זרע אנשים, לפי שהיה יודע ברוח הקדש שאין עיקר זרעו מאותן השלשה. והנה נתגלגל הדבר בתמר כלתו וילדה לו תאומים, וזהו שדרשו רז"ל ותהר לו, צדיקים כיוצא בו גבורים כיוצא בו. והנה מלת בכזיב לעד ב"כח כ"וזו ז"כה י"הודה ב"תאומים.<קטע סוף=ה/>

<b>וימת גם אותו.</b> מלת גם תורה ששניהם בעבירה אחת מתו, ודרשו רז"ל בשלמא אונן כיון שאמר לו אביו והקם זרע לאחיך חשב בדעתו שאין הבנים הנולדים נקראים זרעו לפיכך שחת ארצה, אלא ער מאי טעמא עבד הכי, כדי שלא תתעבר ותכחיש יופיה. והיתה כונת יהודה כשאמר והקם זרע לאחיך, על אחיך שמת, כמו (בראשית כ) אמרי לי אחי הוא, שפירושו עלי. ומן הכתוב הזה למדו רז"ל כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה. והשחתה זו שאמר ושחת ארצה הוא עון דור המבול שכתוב בו (בראשית ו) כי השחית כל בשר. ונקרא ער רע בעיני ה', וכן באונן וירע בעיני ה', וכן באנשי סדום (בראשית יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה'.<קטע סוף=י/>

<b>כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו.</b> כי מוחזקת היא שימותו אנשיה, שהרי אמרו בתרי זמני הויא חזקה כך פירש רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן על זה אם כן למה יטעה אותה יהודה והיא אסורה לשלה, וכמו שאמרו בנשואין בתרי זמני הויא חזקה. וע"כ פירש שיהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער כי חשש יהודה פן יהיה משחית זרעו ויהיה חייב מיתה כיון שהיה קטן ואיננו ראוי להוליד, וכאשר ראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער בעיני אביו אז עשתה המעשה הזה.<קטע סוף=יא/>

<b>וע"ד </b>המדרש כי כסתה פניה בבית חמיה כלומר שמעולם לא גלתה פניה בבית יהודה, ולפיכך לא היה יהודה מכירה. על זה דרשו רז"ל לעולם יהא אדם רגיל בקרובותיו.<קטע סוף=טו/>

<b>הבה נא אבא אליך.</b> היה ראוי הכתוב לומר הבי, אבל מפני שהיתה בעינו זונה תובעת בפה כמנהג הזכר לכך שנה הכתוב ודבר לה בלשון זכר. ומצינו כיוצא בזה (בראשית יט) לכה נשקה, שהיה ראוי לומר לכי ושם בארתי.<קטע סוף=טז/>

<b>וע"ד </b>המדרש חותמך ופתילך ומטך כולן נתקיימו בה, חותמך שיצא ממנו זרובבל שכתוב בו (חגי ב) ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה' צבאות. ופתילך, שיצא ממנו בצלאל שכתוב בו (שמות לט) וקצץ פתילים. ומטך, שיצא ממנו דוד שכתוב בו (שמואל א) ויקח מקלו בידו.<קטע סוף=יח/>

<b>הוציאוה ותשרף.</b> וקבלו ממנו מיד, ומכאן אתה למד שהוא היה הדיין, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשרפה. ודרשו רז"ל תמר בתו של שם היתה והוא כהן לאל עליון לפיכך דנוה בשרפה, שכן דין תורה שנאמר (ויקרא כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף.<קטע סוף=כד/>

<b>הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה</b>. <קטע סוף=כה/>

<b>ולא יסף עוד לדעתה.</b> אחר שקיים המצוה אע"פ שהיתה מותרת לו כל ימיו. וכונת האומר ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק, שמותרת היא לו ואשה הקנו לו מן השמים.<קטע סוף=כו/>

<b>והזכיר </b>הכתוב בזרח ארבעה פעמים יד, והוא שכתוב ויתן יד, ותקשר על ידו שני, ויהי כמשיב ידו, אשר על ידו השני. והם כנגד ארבעה חרמים שפשט ידו בהן עכן בן זרח, והם חרם עמלק, חרם סחון ועוג, חרם כנעניים, חרם יריחו.<קטע סוף=ל/>