רבינו בחיי על במדבר כט: הבדלים בין גרסאות בדף

{{פרשן על פרק|רבינו בחיי|במדבר|כח|כט|ל}}

 

<b>והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פרים בני בקר שלשה עשר.</b> פרי החג שבפרשה זו הם שבעים כנגד שבעים אומות, והיו מקריבין אותן ביום ראשון י"ג וביום שני י"ב וביום שלישי י"א, וכן כלן מתמעטים והולכים, והיה זה סימן כליה לשבעים אומות עו"ג שיהיו כלן כלין מן העולם. וכבר ידעת כי היו לשבעים אומות הקדמונים שבעים שרים למעלה,, שהרי כל אומה ואומה יש לה שר ממונה עליה ומנהיגה, כענין שכתוב (דניאל י) ושר מלכות פרס וגו', (שם) והנה שר יון בא. ולא תמצא בכל הפרשה הזו בכל שבעת הימים שיזכיר בהם לה' כי אם ביום ראשון בלבד, והכוונה כי מה שישראל מהנין לכל אותן הכחות לפי שטובות העולם באות על ידן כדי שיתיחדו הכחות זה בזה ויודה כל אחד ואחד למי שהוא מקבל כח על ידו מאת הסבה העליונה, ונמצאו כלן מכירים ומודים שאדון יחיד מושל עליהם, ולכך הזכיר בכאן ביום ראשון בלבד לה' ללמדך שתהיה הכוונה בכל שבעים פרים לה' בלבד שהוא ראש הממשלות והמערכות כולן, וזהו שאמרו רז"ל במסכת סכה אוי להם לאומות העולם שאבדו ואינן יודעין מה אבדו, בזמן שבהמ"ק קיים היה המזבח מכפר עליהם האידנא מאן מכפר עליהם. למדו אותנו בזה שהיו ישראל מקריבין בשבעת ימי הסכות שבעים קרבנות לכפר על שבעים אומות, והקרבן היה לקרב הכחות זה בזה, שיכיר כח כל אומה ואומה הכח שהוא למעלה ממנו, וכן מכח לכח ומעליון לעליון ומגבוה לגבוה עד הסבה הראשונה העליונה על הכל, וכלן מודים ומיחדים שאין להם גדולה ומלכות אלא ממנו והוא אינו חסר כלום, וזהו היחוד השלם, וזהו לשון קרבן שהוא קרוב הכחות, שכלן מודין למי שמקבלין כח ממנו.

 

 

 

<b>ומנחתם ונסכיהם.</b> דרשו רז"ל במסכת תענית, נאמר בשני ונסכיהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם, מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים, מכאן סמכו חכמים ז"ל רמז לנסוך המים בחג.

 

 

 

<b>ביום השמיני עצרת תהיה לכם.</b> על דרך הפשט מלת עצרת שתהיו עצורים מעשית מלאכה. ודרשו רז"ל שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב, פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמו, כלומר ברכה ותפלה שמזכירין בו את יום שמיני חג העצרת הזה, ואין יושבים בו בסכה, ולענין שהחיינו, ולענין אבלות, שהקובר מתו ערב הרגל בטלה ממנו מחמת שמיני זה גזרת שלשים שנתנו חכמים לאסור תספורת, כמו שאמרו יום אחד לפני החג חשוב כשבעת ימי אבלות, והחג שבעה, ושמיני שלו שהוא כשבעה הרי כאן כ"א יום, וימנה עוד תשעה ויהא מותר בתספורת. ודרשו רז"ל במסכת סכה, כתיב הכא פרים והכא פר, הכא כתיב וביום והכא כתיב ביום. ובאור הענין כי בשאר הימים היו מקריבין בכל יום ויום פרים אבל ביום שמיני פר אחד, ובשאר הימים הזכיר וביום אבל ביום שמיני הזכיר ביום בלא וא"ו לומר שהוא רגל בפני עצמו.

 

 

 

<b>אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם.</b> היה ראוי הכתוב לומר לעולותיכם ולשלמיכם שהן קרבנות הבשר ואחר כך ולמנחותיכם ולנסכיכם, אבל הקדים העולה שהוא הקרבן הקודם לעולם, וכמו שדרשו רז"ל העולה, עולה ראשונה, שאין לך דבר קרב קודם לתמיד של שחר. וחותם בשלמים כי השלמים באים להשלים המדות, ודרך הכתוב לחתום בשלמים, וזהו שכתוב (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, וגדולה מדת השלום וראוי לחתום בה. וכשם שהזכיר למעלה השם המיוחד בראש הפרשה כן הזכיר עתה בסוף הפרשה, שנאמר אלה תעשו לה' וגו'. והזכיר שבעים פרים באמצע להורות שלא תהיה הכוונה בכלן כי אם לשם המיוחד, אבל ביום שמיני זה שהוא מיוחד אנו מקריבין בו קרבן מיוחד שהוא פר יחידי לאלהי ישראל שהוא אדון מיוחד על עם מיוחד, וזהו מאמרם שבעים פרים למה כנגד שבעים אומות, כלומר כנגד שרי השבעים אומות, פר יחידי למה כנגד אומה יחידה, כלומר כגנד אלהי אומה יחידה. ע"י קרבנות הללו היה העולם מתברך, וכל כח וכח מכיר הכח שלמעלה ממנו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה יתברך, כענין שנאמר (קהלת ה) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.