שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ו/דף סו: הבדלים בין גרסאות בדף

{{תוכן עניינים שטוח}}

{{המרת או.סי.אר}}

 

העדפה שלא על ידי הדחק דעמלנית היא דיכולה להעדיף בריוח בלא השכמה וע"י הדחק דאינה עמלנית כל כך ואינה יכולה להעדיף אלא אם כן תשכים ותעדיף. בגליון דרש"י ז"ל כתיבת יד ולקמן אכתוב מה שכתב רבינו חננאל ז"ל בזה:

וז"ל ר"ח ז"ל כצורתו מה שהחתן פוסק כלומר ואם פסק לה גם על עצמו שיכניס לה בגדים וישום אותם עליו ויכתבו עליו בתורת צאן ברזל כענין מה שאמרנו ביבמות ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו וכו'. הוא פוסק פחות חומש פי' מה שפסק לה אינו אלא פחות חומש ממה שהיא כותבתה על עצמה כלומר חייבת היא לכותבן על עצמה ביותר חומש על מה ששוה מפני ששמו דעתה שרוצה ליהנות בהן בלבישה ויכתבו וינתנו עליה ביותר חומש כמו ששמו דעת הבעל בדינרין שהם נכתבים עליו ביותר מחצה ע"כ. וכתב הר' יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל שזה הפי' פי' נכון הוא:<br>והילך לשון הר"י מטראני ז"ל בפסקיו וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' כמו שמוסיף שליש על הכספים כך הוא פוחת חומש משומת הכלים שאם מכנסת לו כלים ששוין אלף זוז ונישומו באלף זוז כפי מה ששוין לימכר בשוק אינו מקבל עליו לכתוב בכתובה אלא פחות חומש דהיינו שמונה מאות והטעם מפורש בירושלמי מפני שהאשה מכלה אותם ולובשתן והן פוחתין ואובדין והוא חייב באחריותן תקנו לפסוק פחות חומש וזו היא שומא דידה ששם עליו מקבל עליו אחריותן וזה מדבר בדבר שלא פסקו בשעת אירוסין ליתן לו אלא מה שנותנין לו בשעת הנשואין ואתא לאשמעינן שעל כל שוה חמשה הוא כותב בשטר כתובתה ארבעה מפני שהן עתידין לבלות והוא חייב באחריותן ומכאן מוכיח שפחת הבלאות הוא על הבעל ולאפוקי ממאן דמפרש ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול דתנן התם אם מתו מתו לו כעבדי צאן ברזל ודייק טעמא דמתו דליתנהו אבל אי איתנהו ופחיתו מדמיהם לא משלם לה פחת דכל נכסי צאן ברזל נוטלת בלאותיה כמות שהן ולא משלם פחתייהו ומ"ה לא תני אם פחתו פחתו לו. וליתא דהכא משמע דאפי' פיחת מקבל עילויה שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה פירוש זה מדבר על הפסק שפסקו לו בעת האירוסין וארישא דמתניתין קאי דקתני פסקה להכניס לו כספים וה"ק פסקה להכניס לו כלים שום במנה שישוו מנה אין לו לבעל לתבוע ממנה אלא כלים שישומו לו במנה אע"פ שהוא לא יכתוב בשטר הכתובה אלא שמונים זוז ולא מצי למימר הב לי כלים שישוו וישומו טפי ממנה שאכתוב בשטר הכתובה שום במנה דכיון דהכי קאמרה ליה שום במנה ושוה מנה לא התנית לו אלא שתתן לו כלים השווים ונישומים מנה ולאו כשומא דקא כתיב איהו בשטר הכתובה קא פסקה ליה. <br>שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר פי' אבל אם פסקה לו שתכניס לו כלום שום במנה כיון שלא פירשה ושוה מנה בודאי במנה הנכתב קא אמרה ליה הלכך נותנת לו ל"א סלע ודינר שכשיפחות הוא החומש כדין החתן יכתוב בשטר הכתובה מנה אחד וזהו שומא דידה כמה חייבת להכניס לו. בארבע מאות נותנת חמש מאות פי' אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות כיון שלא אמרה ושוה ארבע מאות נותנת לו חמש מאות שיכתוב הוא בכתובה ארבע מאות והיינו הך אלא תנא שומא זוטא גבי דידה וקתני שומא רבה. ומה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי' זה מדבר בשומא דידיה שאם מכנסת לו כלים בעת הנשואין מה שלא פסקה ליתן לו הוא פוסק ומקבל עליו פחות חומש והיינו רישא דקתני וכו' וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דקא מיירי בשומא דידיה אלא תנא רישא שומא רבה בשומא דידיה וקתני סיפא שומא זוטא. עכ"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:

 

 

<b> גמ' שומא רבה כספים שנכתבים בא' ומחצה שומא זוטא שום שנכתב פחות חומש. </b>שומא דילה מה שפוסק לה. רבינו האיי גאון ז"ל:<br>ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש כתב וז"ל לפי שאמרה המשנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ושנתה עוד ואמרה שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ובארבע מאות נותנת חמש מאות והוא כולו ענין אחד שמכולם למדנו שמה שהאשה פסקה להכניס בנדונייתה הבעל כותבו על עצמו בפחות חומש ממה ששוה ואמרינן בגמרא ששנינו אותן שני פעמים משום שלא שנינו למעלה אלא מה שצריך הוא לשום על עצמו בשום שהכניסה לו כלומר במה שהוא כותבו על עצמו וזהו ששנינו וכנגד השום הוא כותב פחות חומש והוצרך אח"כ התנא להזכיר שומא שלה כלומר היכא דפסקה סתם שום במנה כמה היא חייבת להכניס לו אם שום ששוה מנה שנמצאו שהן נכתבין בשמונים או שום שנכתב עליו במנה שנמצא קכ"ה וכן אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות מה היא חייבת להכניס לו אם בבגדים ששוין ארבע מאות שנמצא שנכתבין עליו בש"כ שהן פחות חומש או בגדים שנכתבין עליו בארבע מאות שנמצאו ששוין ת"ק וזהו שאמרנו תנא שום דידיה וקתני שומא דידה כלומר תנא רישא מה שצריך הוא להכניס וקתני סיפא מה שצריכה היא להכניס לו בשומא שקבלה עליה ותנא שומא רבה וקתני שומא זוטא כלומר וכשהזכירה המשנה השומא שלו כמה הוא צריך לכתוב לה כנגד השומא שהכניסה לו תנא שומא רבה שהוא אלף דהיינו דקתני וכנגד השום הוא כותב פחות חומש כלומר ואם זו האלף שפסקה להכניס לו אינו נכסים אלא שום אלף הוא כותב כנגדן פחות חומש וקתני שומא זוטא פירוש שהיא מנה ות'. ויש מי שגורס הכי תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה ומפרש הכי תנא ברישא השום שתכניס לו היא וקתני סיפא השום שהכניס לה הוא. ע"כ:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל גרס רש"י ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ופי' ז"ל תנא שומא רבה היינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דארישא קאי דקתני פסקה להכניס לו אלף דינרין ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ואיכא למידק אכתי למה ליה למתני ובארבע מאות נותנת חמש מאות. <br>לכך הנכון כגרסת ר"ח ז"ל תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר שומא רבה ובארבע מאות נותנת חמש מאות אבל מאי דקתני רישא וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ההוא כללא הוא דקאמר כדקתני בכספים דינא דתוספת שליש. ע"כ:<br>מתניתין רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פי' אשום ואכספים קאי דמקום שנהגו לפחות ולהוסיף עושה ומקום שנהגו שלא לפחות ולא להוסיף הכל כמנהג המדינה והכי איתא בתוספתא דקתני התם [פ"ו ה"א] אמר רבי יוסי מקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה ות"ק אפשר דלא פליג עליה דרשב"ג ויש כיוצא בדבר בתלמוד במסכת שבת רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ובפרק ואלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולא פליג ת"ק דידהו עלייהו ואם תמצא לומר דפליג ת"ק ארשב"א לא כשנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים פליג דבכי הא ודאי לכ"ע הדין עיקר אלא כשלא נהגו לפחות ולהוסיף והלכך קסבר ת"ק כיון דלא נהגו [ממש אעפ"י שלא נהגו לפחות ולהוסיף אם באו לדין אומרים להם לפחות בשום ולהוסיף במעות ורשב"ג סבר כיון של נהגו] ולהוסיף אלא שהן כותבין כנגד מה שהיא מכנסת בין שום בין כספים הרי מנהג לבטל הדין כיון שאין דין זה גמור וקי"ל כרשב"ג וכן פסקו רבותינו ז"ל דמסתבר טעמיה שכל כיוצא בזה אין הדין עיקר אלא המנהג ומיהו בעיר חדשה דנין לפחות ולהוסיף לכ"ע. הרשב"א ז"ל:<br>ותלמידי רבינו יונה ז"ל פירשו דרשב"ג קאי נמי אמאי דסמיך ליה דהיינו י' דינרין לקופה וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פירוש אכולה מתני' קאי והכי תניא בתוספתא רבי יוסי אומר מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים הכל כמנהג המדינה ואפשר דהאי דרשב"ג פליג את"ק ואם איתא ליכא לפרושי הכל כמנהג המדינה מנהג קבוע שהתנו כן בני העיר ביניהם דבהא ליכא מאן דפליג דכיון דהכי הוא ודאי במנהג תליא מלתא וליכא לפרושי נמי בעיר חדשה ובהכי פליגי מדקאמר הכל כמנהג המדינה אלמא לא קאמר אלא דאיכא מנהג וליכא לאוקמי אלא בעיר ישנה שאין בה מנהג קבוע שהתנו כן ביניהם אלא שנהגו כן בעצמן ובהא פליגי דת"ק סבר אזלינן בתר דינא ורשב"ג סבר אזלינן בתר מנהג. <br>אי נמי אפשר דלא פליגי כדאשכחן דכוותא בתלמודא דלא פליגי במסכת שבת בפרק אלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולאו דפליג את"ק כדאיתא התם. ובמסכת יום טוב רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואם איתא רשב"ג מנהג קבוע קאמר ואשמעינן בכי הא מנהג מבטל הלכה. ומיהו לישנא דמתני' מכרעת כלישנא קמא למימרא דלאו מנהג קבוע קאמר מדקתני מקום שנהגו שלא לפחות מן השום. דבכל דוכתא דקתני כי האי לישנא מקום שנהגו לאו מנהג קבוע קאמר אלא שנהגו כן בעצמן. כדאמרינן בבבא בתרא מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים כו' ואפי' הכי אפשר דהא דרשב"ג לא פליגא ות"ק עיקר דינא קמ"ל ובעיר חדשה דליכא מנהג כלל והכי סברא דרבואתא ז"ל דפסקי הלכתא כרשב"ג: