רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נזיר/פרק ט: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{מפרשים למסכת נזיר|פירוש הרא"ש|ט}} {{תוכן עניינים שטוח}} {{המרת או.סי.אר 2}} ===נזיר ס ב|דף ס עמ..."
 
ShalomOrobot (שיחה | תרומות)
מ הוספת תגי קטע
 
שורה 4:
 
===[[נזיר ס ב|דף ס עמוד ב]]===
<קטע התחלה=ס ב/>
 
פ"ט העובדי כוכבים אין להם נזירות אע"פ שעובדי כוכבים נודרין נדרים ונדבות כישראל אם נדר בנזיר אין עליו תורת נזיר ואין מקבלין ממנו קרבנות נזיר להקריבם ואם בא למילך אם מותר לשתות ולטמא למתים מתירים לו:
שורה 25 ⟵ 26:
שנאמר ירושה לעשו נתתי את הר שעיר נתן לו להורישו לבניו. מי כתיב כבוד אב לענין נזיר ולעיל לא פריך מי כתיב ירושה לענין נזיר דפשיטא דעיקר אב לענין ירושה הוא:
 
<קטע סוף=ס ב/>
===[[נזיר סא ב|דף סא עמוד ב]]===
<קטע התחלה=סא ב/>
 
יצא עובד כוכבים שאין לו טומאה שאם נגע במת אינו מקבל טומאה:
שורה 53 ⟵ 56:
בני ישראל מגלחין על נזירות אביהם אם הפריש אביו מעות לנזירותו ומת הבן מגלח על אותן המעות:
 
<קטע סוף=סא ב/>
===[[נזיר סב א|דף סב עמוד א]]===
<קטע התחלה=סב א/>
 
אי הכי איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי לעיל דדרשינן מיניה לרבות העובדי כוכבים שנערכין למה לי:
שורה 67 ⟵ 72:
היתר נדרים וכו' אין להם מקרא אבל לא לערכין ולא לנדרים שמעריך ונודר בעל כרחו של אדון. אי הכי נדרים נמי דעיקר קרא בנדרים כתיב גבי נדרים דכי מתסר (בה אי) [בהאי] לא מתסר באחרים לאמצי כייף ליה דאין האדון מקפיד על זה ונפשו קנויה לו לנדר זה אבל נזיר דכי מיתסר בהאי מיתסר בכולהו כדתנן לעיל פרק הריני נזיר מן הגרוגרות מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ה"ז נזיר מצי כייף ליה דאין נפשו קנויה לו לנדר זה דאין האדון רוצה שיחליש כחו ולא יוכל לעשות מלאכה:
 
<קטע סוף=סב א/>
===[[נזיר סב ב|דף סב עמוד ב]]===
<קטע התחלה=סב ב/>
 
ואי לא אכיל ליה חליש. ואפילו [הכי] אמר אינו כופהו:
שורה 75 ⟵ 82:
אלא אמר אביי הכי קתני למה רבו [צריך] (יכול) לכופו לנזיר ואין [צריך] (יכול) לכופו לנדרים דאמר קרא גבי שבועת ביטוי יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו שאם נשבע שיכה את פלוני אין השבועה חלה ונדרים איתקש לשבועה דכתיב או השבע שבועה לאסור אסר הלכך בנדרים אין צריך לכופו דלא חל הנדר כלל שהנדר רע לאדונו שמכחיש את כחו ואינו ראוי למלאכה וקרא דלאסור אסר על נפשו דדרשי' מניה מי שנפשו קנויה לו שאינו בבל יחל דברו ואע"פ שנדרו נדר יכול רבו לכופו לעבור על נדרו ואינו עובר בבל יחל אם אינו ענין לנדרים שהרי לא חל הנדר תנהו ענין לנזירות. ותימה נזיר נמי איתקש לנדרים ונילף מניה דלא חלה עליו נזירות כלל וי"ל דשאני נזיר דגלי ביה קרא שחל על דבר שאין הרשות בידו כגון אם אמר שבועה שאשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר כדדרשינן מיין [ושכר] לאסור (מת) [יין] מצוה כיין [הרשות] הלכך חלה נמי לנזירות עליו ואע"פ שאין הרשות בידו להרע לאדון אבל הרב כופהו משום דלאסור אסר על נפשו אינו ענין לנדרים דלא חל הנדר כלל ותנהו ענין לנזיר לומר אע"ג דחלה עליו נזירות הרב כופהו ואינו עובר משום בל יחל ולערכין אינו יכול לכופו דמה מפסיד האדון אם הוא אומר ערכי עלי אם ישתחרר או יתן לו אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו ישלם. לימא בדשמואל קמיפלגי דס"ד דכיון שברח העבד נתייאש הימנו והיינו הפקר ר"מ אית ליה דשמואל דאמר אין צריך גט שחרור וכיון שיצא לחירות צריך להשלים נזירותו לא דכ"ע אית להו דשמואל והכא בשביל שעבר מפניו לא נתייאש ממנו עדיין ומ"ד ישתה משום דמצפה האדון שימצאנו וחיזירנו וניחא ליה שישתה יין כדי שלא ימצא כחוש בשובו ומאן דאמר לא ישתה משום דניחא ליה לאדון שיצטער במניעת היין כדי שימהר לשוב אליו ואז ישתה יין:
 
<קטע סוף=סב ב/>
===[[נזיר סג א|דף סג עמוד א]]===
<קטע התחלה=סג א/>
 
נזיר שגילח. הביא קרבנותיו וגילח:
שורה 105 ⟵ 114:
בעי רמי בר חמא נטמא תוך מלאת (ז') טומא' ידועה או בקבר התהום ונודע לו אחר מלאת קודם גילוח לר"א. (חסר כאן בכ"י). אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר דאוקמי כר"א מיבעיא ליה אם סותרת ל' או ז':
 
<קטע סוף=סג א/>
===[[נזיר סג ב|דף סג עמוד ב]]===
<קטע התחלה=סג ב/>
 
אמר רבא ת"ש וכו'. היכי דמי אי דאיתידיע ליה תוך מלאת צריך למימר כיון שהטומאה והידיעה היתה תוך מלאת פשיטא דסותר:
שורה 133 ⟵ 144:
בד"א דתלינן שעבר בין הפרקים במהלך:
 
<קטע סוף=סג ב/>
===[[נזיר סד א|דף סד עמוד א]]===
<קטע התחלה=סד א/>
 
דתנן ספק טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע. משנה היא פ"ד דמסכת טהרות וקתני לעיל מינה אלו ספיקות שטיהרו חכמים וכו' ס' טומאה צפה על פני המים. וקתני בתר הכי ס' טומאה צפה על פני המים פירוש שטהרו חכמים בין במים שבכלים בין במים שעל פני קרקע. כתיב כל השרץ השורץ וכו' דמשמע בכל מקום שהוא שורץ פי' ראוי לשרוץ ואפי' על המים (ש"מ) [מטמא]. וכתיב השרץ השורץ על הארץ דמשמע דוקא על הארץ מטמא:
שורה 169 ⟵ 182:
שרץ ע"ג נבילה שנימוח מהו כיון דנימוח הו"ל משקה ולא הויא הפסקה בין שרץ למים או דילמא האי אוכל' הוי'. כיון דמאוכל בא חשיבי הפסק:
 
<קטע סוף=סד א/>
===[[נזיר סד ב|דף סד עמוד ב]]===
<קטע התחלה=סד ב/>
 
ואת"ל הא אוכל' הוי' שרץ ע"ג שכבת זרע מהו ואת"ל כיון דמתעקרא שנעקרה מן הגוף הוי' כי אוכל':
שורה 205 ⟵ 220:
וי"מ והא מחוסר הערב שמש דכי נמי טבלה קודם צריך לטבול שנית יום פ"א כדתנן במס' חגיגה פ' חומר בקודש אונן ומחוסר כפורים צריך טבילה להקדש וצריכה הערב שמש. וליתא להך פירושא דכל טבילה דרבנן לא בעיא הערב שמש ואחר הבאת קרבנותי' אוכלת בתרומ':
 
<קטע סוף=סד ב/>
===[[נזיר סה א|דף סה עמוד א]]===
<קטע התחלה=סה א/>
 
המוצא מת בתחי' שלא היה יודע שהיה שם קבר:
שורה 249 ⟵ 266:
וי"מ שהיו נותנים בארון מיני קיוססות כמו מקבל עליו עשר קוססות למאה דפ' המוכר פירות. אלו נוטלן וגונזן. של איטמאו הנוגעים בהם קסמים משום גולל ודופק וקוססות שנבלע בהם מוהל המת וזורק את הודאי' דבר ידוע שאינו מן המת וגם אינו מטמא והשאר מצטרפין לרוב בניינו ומניינו:
 
<קטע סוף=סה א/>
===[[נזיר סה ב|דף סה עמוד ב]]===
<קטע התחלה=סה ב/>
 
ולרובע הקב עצמות ולמלא תרוד רקב. כגון שנקבר המת ערום בארון של שיש ונפתח הארון מתחתיו ויצא מרקבותו דרך הפחת העפר שתחת הארון מתחתיו הוא ספק אם מעפר הארץ הוא או מרקביבות המת והנמצא בתוך הארון הוא או מרקביבות המת והנמצא בתוך הארון הוא ודאי ומצטרף כולו יחד כמלא תרווד:
שורה 271 ⟵ 290:
כל ספק נגעים בתחילה טהור וכו' בפ"ה דמסכת נגעים מפ' לה:
 
<קטע סוף=סה ב/>
===[[נזיר סו א|דף סו עמוד א]]===
<קטע התחלה=סו א/>
 
עד שלא נזקק לטומאה כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהם פשתה בין באיש א' בין בב' אנשים טהור. ואע"ג בודאי א' מהם טמא וכ"ש באיש א' בודאי אותו האיש שיש בו נגע טמא אפ"ה טהור:
שורה 321 ⟵ 342:
ה"ג ואין לך חולי גדול מזה. פירוש ואי אמרת דטעם דקרי מטהר בזיבה משום חולשא מה לי ישראל מה לי גר אדרבה טפי חולשא איכא בגר שהכניס עצמו לדאגת המצות אלא תנאי היה כלומר טעמא דקרי מטהר זיבה לאו משום חולשא אלא גזירת הכתוב היא ודוקא בישרלא ולא בגר כמו שאפרש לקמן ושינוייא דרב אדא בר אהבה ליתא דאפי' משנזקק לטומאת קרי מטהר הזיבה וש"ז דמתני' (דאמר) [מפרש] לה רבא שמטמא במשא ולא כר' יהושע אלא כהני תנאי:
 
<קטע סוף=סו א/>
===[[נזיר סו ב|דף סו עמוד ב]]===
<קטע התחלה=סו ב/>
 
כתיב איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה דמשמע אשר לא יהיה טהור בסתם כלומר שהוא טמא טומאה אחרת היוצא מגופו דומיא דקרי ומאי ניהו זיבה ומקרה משמע ש"ז שראה הקרי אחר הזיבה וכתיב לילה מיותר אלא ש"מ דלילה שאחר הזיבה יש לטיפת קרי דין זיבה ומטמא במשא. ות"ק דייק מלפנות ערב דעד שיפנה היום דהיינו מעת לעת יש לה דין זיבה. ובספרי קתני והיה לפנות ערב מלמד שהקרי מטהר הזיבה מעת לעת. ודריש קרא גם למפרע דזיבה הבאה מעת לעת של קרי אין לה דין זיבה ולא דריש יומו ודוקא בישרלא שקריו [טמא] אבל עובד כוכבים [שקריו] טהור אינו מטהר הזיבה. א"ל אורחיה דקרי דמייתי בלילה ולא מייתר לדרשא. ומאן דאמר יומו סבר דלפנות ערב בשבול הערב שמש נקט דאפי' טבל מבע"י לא נטהר לגמרי עד לפנות ערב ורו"ש פירש במס' זבים דטעמא דקרי מטהר בזיבה משום חולשא וגר שראה קרי ונתגייר אפי' ראה זיבה קודם שנתגייר מטמא בזיבה מיד משום דזיבות עובד כוכבים לא שמיה זיבה ומה שראה עתה היא ראיה ראשונה שלו ומטמא באונס ואם יראה ראיה שניה אחר מעת לעת נעשה זב. וא"א לקיים פירושו לפי סוגיא דשמעתא אלא משמע לומר לתלמודא דלישניה דמטמא בזיבה מיד משום דנעשה זב גמור מיד אם ראה ב' ראיות בתוך מעת לעת הלכך ליכא לפרושי משום חולשא אלא מגזירת הכתוב:
שורה 332 ⟵ 355:
 
הדרן עלך מס' נזיר והדרן עלן מס' נזיר וסליקא וכו'
<קטע סוף=סו ב/>