מידות הראי"ה העלאת ניצוצות

א.

כמו שיש ניצוצות באכילה ה"נ בכל פעולה מפעולות אדם, וה"ה בכל שמיעה וקריאה, ולפעמים יש שעניני העולם הבאים ממרחקים הם משתלבים ועולים למרומי תורה, והכל לשם שמים, בשקל הקודש.

ב.

יותר מדאי אין לדאוג אפילו מאכילה גסה, בדיעבד יתעלו כל הניצוצות לקדושה גדולה, רק לכתחילה צריכה הזהירות להיות מדויקת להיות תמיד במדרגת צדיק אוכל לשובע נפשו א).

ג.

הניצוצות שבאכילה עולים דוקא יחד עם הניצוצות העולים מכל התנועות, הדבורים, המעשים והקנינים, ולפי ערך הטוב והיושר הנמצא בכל תנועות החיים עולים הניצוצות שבאכילה ושתיה וכל הדברים שיש בהם הנאות גדולות מורגשות. ומה שנעשה בטבע בעומק הנפש וקישורה עם המציאות כולה הוא יסוד מוסד לעמקי דעה וחכמת עולמים להיות כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק.

ד.

ההתעלות של הרשמים הנקלטים מבחוץ אל המרומים בשינה היא מעלתם. ועצם העליה הנשמתית, שבאה מפני ההעתקה מעסקי החושים החיצונים. וההגבלות שהסביבה מגבלת, היא מופיעה ברב חסד על כל העולם כולו, והרבה מדות. דעות, מעשים ורצונות. מתמתקים, עד שמשך החיים מתארך. וחוט של חסד ב) הולך ומתמשך בעולם.

ה.

כשהטלטול של דרכים מדלדל את המצב הרוחני. צריכים לתקן בדרך אומץ וגבורה, ולא בדרך פחדנות ועצבנות. כי הדלדול שבא ע"י פגישות שונות לא בא מסבה שלילית לבד כ"א מפני הרשמים החדשים שהתפרצו לבא אל הנפש בחפזון, ואלה דחו את הרשמים הישנים מדוחק המקום. וכשמחוירין את הישנים למקומם צריכים להזהר שלא לטשטש את הצורה של הרשמים החדשים. וזה אי-אפשרי כי-אם ע"י תשובה של גדולה בלא שום קטנות. והכל מתחזק ומתאמץ, והכלים מתרחבים, ונעשה מקום להרשמים החדשים עם הישנים.

ו.

האכילה לפי המדה ובקדושה מקדשת ג) את האדם ואת העולם. ומשמחת את החיים, והעצבון ד) מביא לאכול יותר מהמדה, והאכילה מתהפכת אז לכבדות לרגזה ויאוש. והבירורים נופלים לעומק תהום יותר חשוך מכפי מה שהיו. והנשמה מתעצבת. אמנם יכול האדם להפך סוף-סוף הכל לשמחה. וע"י הרעיון הטוב שבפנימיות לבבו מתעלים כל הכחות שיש להם איזו שייכות מגע בכחות חייו, והאורה מתגדלת. ומכל- מקום צריך להוסיף קדושה להבא, לאכול לשובע נפשו ה). ובשמחה מסודרת בלא פחד ועצבון, ובזה מעלים את הבירורים בדרך ישרה שאינה מסובכת כלל.

ז.

אכילה ושתיה יתרה ודאי מביאה לידי גאוה ה*) וה"ה כשאינה בכונה קדושה. הכל לפי מדרגתו של האדם. עד כמה שצריך שיכוון. כי הניצוצות הקדושים שבתוך האכילה והשתיה הם מטבעם מתאמצים לעלות למעלה, וכשאוכלים בכונה סוללים הדרך לפניהם איך לעלות למעלה בקדושה, והרע שבהם יורד למטה, והטוב עולה למעלה בקיום ואור עונג קדוש ומרום. וממילא מעורר ג"כ בתוך הנשמה של האוכל ג"כ עליה של הטוב וירידת הרע, אבל בחסרון כונה אין דרך סלולה לפני הניצוצות, והם מתפרצים לעלות בלא תיקון, ולוקחין עמם את הרע ג"כ בעליתם, וממילא מעוררים בנפש האוכלת ג"כ עלית המדות והתכונות הרעות, שהוא כל יסוד הגאוה. וכמה קשה היא לפ"ז האכילה לפני התפלה. שקשה לקנות התוכן הנשמתי הנדרש לבירור הטוב כל זמן שלא תיקן עצמו בבירור החיים ע"י התפלה, ע"כ כל אכילה ושתיה שלפני התפלה הרי היא בכלל גאוה. ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך, אחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים ו). זולת כשהיא מצד הרפואה אין שייך גאוה, שמצות הרפואה היא מחוברת לקדושה, שהקב"ה סועד את החולה ז), ושכינה עמו. שהענוה היא יסוד הקדושה ח). שהחולה, שהוא דל ועני ומדוכא מצד חליו, ועיניו נשואות לרחמי שמים. הצד הטוב שבניצוצות ההם של הרפואה תמיד עולה במסילת הקודש. היא העולה למעלה למעלה באורח ישרים סלולה ט).

א) משלי יג כה.

ב) ע' חגיגה יב:

ג) ע' תענית יא.

ד) ע' תהלים קכז ב.

ה) משלי יג כה.

ה*) דברים לב טו. הושע יג. משלי ל' רש"י.

ו) ברכות י:

ז) שבת יב:

ח) עבודה זרה כ:

ט) משלי טו יט.