מידות הראי"ה גאוה

א. הכרח הוא לאוהב השלמות האמתי לנער מלבו כל אבק הגאוה, שהיא מסלקת את כל הוד הרוח, וכשתסולק הגאוה, מפני ההכרה הפנימית שעם זוהמתה אי-אפשר לבא אל השלמות האמתי, שהיא המגמה האנושית, תסולק בסילוק טהור ותשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח באמת א).

ב. אין בכל המדות הרעות מדה המגשמת את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאוה ב).

ג. כל מי שמשתוקק לאור ד' שיאיר על נשמתו ימאס בגאוה עד שתהיה סרוחה בעיניו בחוש ממש ג).

ד. כל זמן שהגאוה היא בלב אי-אפשר לשוב בתשובה ואי-אפשר להשכיל כל שכל טהור ד).

ה. המטהר עצמו מגאוה יכול לשוב בתשובה שלמה בלא שום מניעה כלל אפילו מהעונות שמעכבים את התשובה ה).

ו. כשאדם מכיר שהוא מתגאה הוא רפואה לתיקון הגאוה.

ז. הגאוה פוגמת את הרצון, וכיון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח ו).

ח. הגאוה מסבבת עצלות ז).

ט. הגאוה היא הטפשות היותר פראית ח).

י. הגאוה היא בעצמה עונש נורא ט).

יא. כשאדם משתוקק להסרת הגאוה מלבו נעשים שונאיו אוהבים לו בלבבם י).

יב. מי שמתאמץ לזכות להסרת הגאוה מלבבו יזכה לאהבת ארץ-ישראל יא).

יג. האוהב את ארץ-ישראל באמת יזכה לשנא את הגאוה.

יד. החפץ באמת לשנא את הגאוה יזכה לענוה אע"פ שנראה לו בתחלה שהוא רחוק ממנה.

טו. מי ששונא את הגאוה באמת, כל מחשבותיו שעולות על לבו הן דברי תורה.

טז. השונא את הגאוה יזכה לברר הלכה ברורה.

יז. השונא את הגאוה זוכה להתענג כדבקות בד' יב).

יח. השונא את הגאוה מתקדש האויר הסובב אותו.

יט. כל מי שסבל הרבה מגאותו יודע יותר איך לשנאתה.

כ. אפילו כשמשפילים את האדם הרבה אין לו לנגע בגאוה.

כא. אדם גדול אינו צריך לקנאות בקטנות כדי שלא יבא לשפלות הגאוה.

כב. אין שום חשש גאוה בהרגשת הטהרה הפנימית בעומק הדעת וגילוי הנשמה.

כג. טפשות היא להתבטל מן הלימוד, או מכל דבר טוב או מחידוש או אפילו מכתיבת חידו"ת. מפני חשש תערובת גאוה. כ"א צריך לעסוק בכל טוב ולהשתדל שכל המחשבות יתעלו, והגאוה או שתדחה או שתתקדש ותתרומם למקורה או שתתבטל ע"י תשובה תתאה ועילאה.

כד. אדם יכול למצא בעצמו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות מאד, גם נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד, ויהיה נבזה בעיניו מצד הצדדים השליליים שלו, וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות. אמנם גם מצד הנקודות הטובות לא יהיה מתגאה, אדרבא ימלא גם על-ידן ענות-רוח עד אין קץ, שהרי הם הם המעירים אותו לתבע מעצמו את פתוחן של הנקודות הללו, שהן אצלו כמו גולם.

כה. בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים. ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור.

כו. כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבח-אחת ולהשתמש במדת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו מאד, וירכה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקות נחומים.

כז. לפעמים מתגאה הצדיק מאד מפני גאות ד' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קדש- קדשים, ודבריו הם חוצבים להבות אש, והוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו אז ענוה פסולה, וגאוה זו היא ממולאת בענוה, הממוזגת בגבורה ושמחה ואהבת-נצח לכל יג).


הערות שולייםעריכה

א) עי' תהלים קא כה. ב) עי' משלי ט ג) עי' אדר"נ פ' יא, מניח ידו על חטמו. ד) עי' והר ויקרא כג. וחכמתו מסתלקת. פסחים סו: ה) עי' דברי-הימים ב לג, ויכנע ויעתר סנהדרין קג. ו) עי' ענוה ב. ז) עי' ענוה א. ח) משלי יד ג ח. ט) יהיר בעל-מום, מגילה כט. י) משלי טז ז, וע' זהר אמור קג: יא) עי' תהלים לז יא. יב) עי' סוטה ה. יג) עי' יבמות קה. חא"ג ד"ה על ראשי עם.