מטה האלהים/כ

פרק כ — גוף היהודי

נשאלתי: האם יש הבדל מבחינה פיזית בין גוף היהודי לאחרים? מה שנאמר ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ:כו), האם זו הבדלה במושגים רוחניים או גם בגשמיות ?

היות והבדלה זו, היא משורשי האמונה, אשתדל בס״ד לברר את הענין, ואני תפלה שהבורא יתברך יעמידני על דרך האמת.

״רבי אלעזר פתח ׳ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה׳ ויבוא גם השטן בתוכם׳ (איוב א:ו).  ׳ויהי היום׳ זהו ראש השנה, שהקדוש ברוך הוא קם לדון את העולם, כעין זה ׳ויהי היום ויבא שמה׳ (מלכים ב׳ ד:יא) יום ההוא, יום טוב של ראש השנה היה.

׳ויבואו בני האלהים׳ אלו הם השרים הממונים, השליחים בעולם להשגיח במעשה בני אדם.

׳להתיצב על ה׳׳ כמו שאתה אומר ׳וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו׳ (מלכים א׳ כב:יט). אבל, ׳להתיצב על ה׳׳ במקרא הזה מצאתי אהבת הקדוש ברוך הוא אל ישראל. משום שאלו השליחים שהם ממונים להשגיח על מעשה בני אדם, הולכים ומשוטטים בעולם ולוקחים אלו המעשים כולם, וביום שהדין עומד לקום, לדון את העולם, נעשו משטינים לעמוד להשטין על בני האדם. ובוא וראה, מכל העמים שבעולם, אינם עומדים הממונים להשגיח על מעשיהם, חוץ על ישראל בלבד, משום שהם בנים אל הקדוש ברוך הוא.

וכאשר לא נמצאו מעשיהם של ישראל כראוי, כביכול, אלו ממונים השליחים, כשרוצים לעמוד על אלו המעשים של ישראל, הם עומדים על ה׳. כי כישראל עושים מעשים שאינם טובים, כביכול, מחלישים כח הקדוש ברוך הוא, וכשעושים מעשים טובים, נותנים גבורה וכח אל הקדוש ברוך הוא, ועל זה כתוב ׳תנו עז לאלהים׳ (תהלים סח:לה). במה נותנים עז? במעשים טובים. ועל כן ביום ההוא, כל השרים הממונים התקבצו על ה׳. על ה׳ ודאי, כי כיון שנתקבצו להשטין על ישראל, נמצאים מתקבצים על ה׳״ (הסולם, זוהר בא לב:^[1]).

מותר לנו לשאול: מה נשתנו עם ישראל שמעשיהם נבדקים והמלאכים מביאים אותם לדין? ודוקא אותם ולא מעשים של עמים אחרים? ומדוע הדין על ישראל הוא דין כביכול עליו יתברך? ובמה כוחנו כה גדול שמעשינו נותנים עז לו יתברך כביכול או חלילה מחלישים פמליא של מעלה ?

מוכרחים אנחנו לרדת לעומק הדברים ולהכיר את ראשית ההתהוות של אדם בכלל ושל עם ישראל בפרט.

״שתי בריאות״

״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״ (בראשית ב:ד). ואמרו חז״ל ״׳בהבראם׳ — באברהם, בזכות אברהם, הדה הוא דכתיב ׳אתה עשית את השמים ואת הארץ׳ (נחמיה ט:ו) כל האונקוס (כובד משא בלשון יון) הזה בשביל מה? בשביל ׳אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרת באברם׳ (נחמיה ט:ז)״ (ילקוט שמעוני יח).

ועיין זוהר (בראשית ג.): ״ומתי פתח מפתח ההוא את השערים והוכן לשימוש ולעשות תולדות. הוא כשבא אברהם. שכתוב ׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם׳. ולמדנו אל תקרא בהבראם אלא באברהם״. ומסיים שם (ד.) ״ואז עשה תולדות, ויצא השם שלם, מה שלא היה מקודם לכן. זהו שנאמר ׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם׳ שהוא אותיות באברהם, כי כל התולדות היו תלויות בלי שלמות, עד שנברא שמו של אברהם. כיון שנשלם השם הזה של אברהם נשלם השם הקדוש. זהו שכתוב ׳ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳ (בראשית ב:ד). כי ׳ביום עשות׳ פירושו ביום שנשלמו, על ידי השם אברהם, ואז נזכר השם הויה מה שלא נזכר עד כאן השם הויה בתורה״ (הסולם).

הרי לפנינו שתי הנהגות, הנהגת ששת ימי בראשית המתבטאת בשם אלהים, והנהגה השני, הויה אלהים המתגלית רק אחרי התגלותו של אברהם. אף על פי שכעת זה רק שמו של אברהם. אמנם הגלוי המעשי יתחיל רק אחרי מציאות אברהם בעולם בפועל.

וידוע שהנהגת אלהים שייכת רק לגדרי הטבע, ורומזים את זה בגימטריה הטבע (86). ואילו הנהגת הויה היא למעלה מן הטבע. לכן שם הויה לא נזכר בשבעת ימי בראשית אלא רק אחרי זה. וכנראה שבפועל התחילה הנהגת הויה עם אברהם אבינו ע״ה.

לפי זה אפשר לומר בס״ד, שכל הנהגת הויה תלויה ב״תולדות שמים וארץ״, שתכליתו הוא האדם השלם. לכן כשתולדות השמים והארץ יהיה אברהם, יתגלה בפועל הנהגת הויה, שהיא מתעוררת רק על ידי מעשה האדם. היות ושם זה רומז על הנהגת רחמים ואילו שם אלהים על דין. וכמובן שרק אדם יש בכחו לעורר רחמים, ואולי זו היא הכונה באמרו ״ארץ ושמים״, דהיינו שהתעוררות הויה מתחילה מארץ ועולה לשמים, כמו שאמרו אתערותא דלתתא מביא לאתערותא דלעילא (זוהר פקודי רלב:).

ונוכל לומר בס״ד שזהו ענין שיתוף מדת הרחמים כמו שאמר ״עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים, הקדים מדת רחמים ושתפה למידת הדין״ (רש״י בראשית א:א), דהיינו שנתן כח באדם לעורר את מדת הרחמים.

שתי בריאות: בריאה של מעשה בראשית המתנהגת על ידי אלהים, ובריאה של אברהם אבינו ע״ה המונהגת בשם הויה יתברך. שתי בריאות אלה הן שונות במהותן הרוחניות והגשמיות. מטרתינו במאמר זה להבין בס״ד את ההבדל הגשמי שביניהן. אמנם מכירים אנו את הבריאה של מעשה בראשית, ויודעים שאדם הראשון נברא בתוך גדרי טבע, אבל זקוקים ליותר פרטים כדי שנוכל לעמוד על הבדלים שבין בריאה זו לאברהם אבינו.

נעשה אדם: פירש הרמב״ן ז״ל ״׳נעשה׳ כלומר אני והארץ הנזכרת״ (בראשית א:כו) עיין שם. מהתבוננות בפרשת בריאת האדם לומדים איפוא שהקדוש ברוך הוא בראו ויצרו על ידי העולם הטבעי, זאת אומרת, גופו נוצר מן האדמה, כמו שנאמר ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה״ (בראשית ב:ז). כמובן שאין הכונה שהוא יצר גולם מן העפר ונפח בו נשמה, אלא שגופו נוצר מן העולם הטבעי, כמו כל בעלי חיים. וישנם מפרשים הטוענים שכבר לפני שנופחה בו נשמה היה לו נפש חיה, זאת אומרת, שיכל לעשות כל הפעולות שעושים בעלי חיים.

וכך אומר הרמב״ן ז״ל ״יצירה תנועה שהיה האדם נוצר, כלומר בעל תנועה״ (בראשית ב:ז). וכמו שאמר ״ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חיית השדה ויבא אל האדם״ (בראשית ב:ז). ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון, להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, עיין שם.

ואם נרצה לקרב את הדברים אל השגתנו, נוכל לומר שהקדוש ברוך הוא ברא מלאכים, כוכבים ומזלות, הארץ וכל אשר בה, ונתן לכולם כוחות לאשר יחפוץ וגבוה מעל גבוה שומר, ש״אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל״ (זוהר חדש בראשית). ואחר כך צוה להוציא צמחים למיניהם, וכל צמח מקבל את חיותו דרך מזלו, כוכבו ומלאך הממונה עליו, וכמו כן צוה הקדוש ברוך הוא לעולם הטבעי, דהיינו כל הבריאה כולה המוכרת לנו שכוללת אף את הכוכבים, שתוציא בהמות וחיות, ואחר כך אמר להם הוא יתברך ״נעשה אדם״ שהם יתנו את הגוף ואילו הוא יתברך את הנשמה.

לכן גוף אדם מקבל חיותו דרך כל עולם הטבע, ונתון תחת ממשלתם, ואפשר לדעת את עתידו מהסתכלות בשורשו, דהיינו עולם הכוכבים וזהו חכמת אסטרולוגיה, ובלשוננו חוזה בכוכבים.

ועל זה נאמר בתורה: ״ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים״ (דברים ד:יט), ואומר אבן עזרא ״דבר מנוסה הוא כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל וכן יש מזל לכל עיר ועיר״ עיין שם. וכמובן שכל שינוי בכוחות האלה יעורר שינויים בתחתונים מכל הבחינות.

זהו האדם הנברא ביום ששי, הנקרא אדם הטבעי.

״אברהם״

אברם היה עקר, שנאמר ״ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע״ (בראשית טו:ג, בראשית רבה מד:י).

שרה עקרה, שנאמר ״ותהי שרי עקרה אין לה ולד״ (בראשית יא:ל) ואמרו חז״ל ״אפילו בית ולד (רחם) אין לה״ (יבמות סד:).

יצחק ורבקה היו עקרים, שנאמר ״ויעתר יצחק לה לנוכח אשתו כי עקרה היא״ (בראשית כה:כא). ״רבי יודן בשם רבי לקיש עיקר מטרין (רחם) לא הוה לה וגלף לה הקדוש ברוך הוא עיקר מטרין״ (ברשית רבה סג:ה). ״אמר רבי יצחק, יצחק אבינו עקור היה שנאמר ׳ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו׳ (בראשית כה:כא). ׳על אשתו׳ לא נאמר, אלא ׳לנוכח אשתו׳ מלמד ששניהם עקורים היו״ (יבמות סד.).

רחל ולאה עקרות. שנאמר ״וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה״ (בראשית כט:לא).

בודאי שאין זה מקרה אלא בדוקא היו צריכים להיות עקרים.

״בהבראם״. אכן ישנו עולם טבעי ועמים טבעיים, וכעת הגיע הזמן ליצור על ידי אברהם את העולם העל טבעי, את הנהגת הרחמים. ובכן כך מתחיל הקדוש ברוך הוא ליצור את עולמו של אברהם. לכן הוא עקר ואשתו עקרה, זאת אומרת מצד עולם הטבעי אין להם אפשרות להוליד כמו שאומר הקדוש ברוך הוא לאברם. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי לכך. ״אמר לו (הקדוש ברוך הוא) צא מאצטגנינות שלך״ (רש״י בראשית טו:ה).

לכן הקדוש ברוך הוא העלה את אברהם מעל עולם הטבע, שנאמר ״׳ויוצא אותו החוצה׳ (בראשית טו:ה). וכי מחוץ לעולם הביאו שאמר הכתוב ׳ויוצא אותו החוצה׳, אלא אחוי ליה שקקי שמיא, כמה דאת אמר ׳עד לא עשה ארץ וחוצות׳ (משלי ח:כו) והעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה, ׳הבט נא השמימה׳ ואין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמא דאת אמר ׳הביטה ענני ה׳ אלהי׳ (תהלים יג:ד)״ (ילקוט שמעוני, לך לך טו).

כח ההולדה שנוטע באדם הראשון נפסק באברהם ושרה, וליצחק אין לכאורה שום שייכות לתרח וכו׳, כי מצדם אין יצחק בעולם. כמו כן מבחינת עולם הטבעי אין מציאות של יצחק ותולדותיו.

עם העל טבעי: כדי ליצור את הבריאה החדשה הזאת עם אברהם, היו מייסדי האומה עקרים, כדי שיורגש בפועל אי התלות לעולם הטבעי.

למשל: סדרי הטבע מחייבים שלאשה יהיה רחם ובו תוכל האשה לפתח את גוף הולד, אבל יצחק צריך להוולד לאשה שאין לה רחם. כמו כן יעקב, כדי להיות ברור שולד זה אינו טבעי. ואף רחל ולאה שהיו עיקר בית יעקב, ילדו רק על ידי השגחה פרטית.

לומדים אנו, שהקדוש ברוך הוא העלה את אברהם מעל עולם הטבע, ונתן לו את כל כוחות התולדה כמו שנתן לעולם הטבעי על ידי כוכבים וכו׳, ומציאות זרע אברהם אין לה שום ענין ויניקה מסדרי הטבע אלא מקבלים ישר מאתו יתברך. לכן אומר אבן עזרא ״וה׳ שם לישראל מעלה גדולה להיות ה׳ יועצם ולא כוכב להם, והנה ישראל נחלת השם״ (דברים ד:יט).

ואמרו חז״ל ״אמר רב יהודה אמר רב מנין שאין מזל לישראל שנאמר ׳ויוצא אותו החוצה וכו׳״ (ילקוט שמעוני לך לך טו).

ומכריז הנביא ״כה אמר ה׳ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה״ (ירמיה י:ב). ומפרש המלבי״ם ״כי אתם נתונים תחת השגחת ה׳ לא תחת המערכה״.

ועל זה אמר משה רבינו ע״ה: ״ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו״ (דברים ד:לז).

שני סוגים: הרי שיש לו להקדוש ברוך הוא בעולמו שני סוגי אנשים: א. ששיתף הוא יתברך ביצירתם את המלאכים וכל אשר תחת ממשלם והם מתקיימים בדרך זו. ב. עם ישראל שהם נוצרו מאתו יתברך ללא שום אמצעי, והוא יתברך משגיח עליהם השגחה פרטית עד כדי כך שנקראים ״בני בכורי ישראל״ (שמות ד:כב). לכן בעם ישראל יש שתים עשרה שבטים כנגד י״ב מזלות, וכמו שיש שנים של י״ג חדשים כך לפעמים עם ישראל י״ג שבטים ובשבעים נפש ירדו מצרימה כנגד שבעים עמים כי זה לעומת זה עשה.

על ה׳: לכן מעשי עם ישראל מתייחסים אליו יתברך ושייך לומר שהם נותנים עוז לאלהים או להיפך כביכול. וזו הסיבה שמלאכים מהענינים דוקא במעשי בני ישראל ומקטרגים עליהם, כמו שאמר הזוהר (בא לב:) הנ״ל. ״ותא חזי, מכל עמין דעלמא, לא קיימין לאשגחא בעובדיהון, בר בישראל בלחודייהו בגין דאלין בנין לקודשא בריך הוא״ עיין שם. והסיבה שמתענינים במעשי בני ישראל דוקא, אולי כאילו רוצים להוכיח עם הנברא ללא שיתוף המלאכים ושאינו תחת ממשלתם, מעשיו אינם טובים, כי בריאה כזו שיש לו כוחות אין סופיים כדי שיוכל לשלוט על עולם הטבע ואף על המלאכים, אם אינו שומר את מדרגתו הרי שגם מבחינת הרע הוא יכול להיות גרוע מכל העמים, ואילו אומות שהם נוצרו ונמצאים בגדרי הטבע, מוגבלים בהישגיהם, וכמו כן מוגבלים במעשיהם. אם כן הדין על ישראל הוא כביכול דין על הקדוש ברוך הוא, כי כל מעשינו מתייחסים אליו והם הגורמים לקידוש ה׳ או להיפך, חלילה.

גוף הישראלי: אכן גוף האדם נוצר על ידי כוחות הטבע, וגוף הישראל נוצר על ידי נס. לכן יכול יעקב אבינו ע״ה להאבק עם המלאך ולנצחו, להשתרר עליו ולהקרא בשם ישראל, כמו שנאמר ״ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״ (בראשית לב:כט).

גוף העל טבעי: היות וגוף זה נוצר שלא על דרך הטבע, לכן אין לכוחות הטבע שליטה והשפעה עליו. כל אשר מועיל לגוף טבעי, אין לו ענין עם גוף זה. לכן חזקיהו מלך יהודה גנז ספר רפואות והודו לו חכמים (פסחים ד:ט). לכאורה יש צורך לרפואה, ואיך יתכן לגנוז ספר רפואות, דהיינו לסגור את כל האוניברסיטאות, בתי חולים, רופאים, בתי מרקחת וכו׳. אלא בדורו, שהתעלו עם ישראל לבחינתם האמיתית והשגחה פרטית חופפת עליהם, נתגלה שאין לכל עניני הרפואה שום שייכות לגוף הישראלי כי בריאותו או חוליו תלויים במצבו הרוחני. לכן אמר חזקיה ״כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב״ (סנהדרין צד:) ובכך הבטיח את הבריאות והשלמות של העם. והחולה, עליו לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה. נאמר ״׳זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי׳ (ישעיה לח:ג) מאי ׳והטוב בעיניך עשיתי׳? אמר רב יהודה אמר רב, שסמך גאולה לתפלה. רבי לוי אמר, שגנז ספר רפואות״ (ברכות י:) ״לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד״ (רש״י פסחים נו.).

אש: אין דבר בעולם שמכלה את גוף האדם כמו האש, ולנו מובן שנגד האש אין מה לעשות. ואילו הנביא מכריז ״כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך״ (ישעיה מג:ב).

ברא וראה את אשר מספרת הגמרא על רבי זירא. ״יתיב מאה (תעניות) אחריני דלא נשלוט ביה נורא דגהינם, כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה שגר תנורא סליק ויתיב בגויה ולא הוה שלטא ביה נורא״^[2] (בבא מציעא פה.).

אין כאן נסים. כי אמרו במקום סכנה אין סומכין על הנס (קדושין לט:). ועוד הרי כל מי ש״עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו״ (תענית כ:), ואיך יתכן שרבי זירא יסמוך על נס? אלא בשביל היהודי הנס הוא שאש שורפת, כי אם הוא במדרגתו האמיתית, אם הוא בן להקדוש ברוך הוא, הרי שהוא למעלה מכל כוחות הטבע, ואין לאש שום שליטה עליו, ורק אם הוא חוטא ומאבד את מדרגתו, הוא יורד למטה מן הטבע, וכוחות הטבע יכולים לשלוט עליו. וכך אומר המלבי״ם ״כי אתם נתונים תחת השגחת ה׳, לא תחת המערכה, רק בעת שתלמדו דרך הגויים אז תצאו מן הנהגת ההשגחה״ (ירמיה י:ב).

וראה את דברי הרמב״ן, בסוף פרשת בא (יג:טז) ״ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם, יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון״ עיין שם.

עץ חיים. שער קליפת נוגה מט:ג

שורש נשמתן של ישראל, הם מעולם אבי״ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) דקדושה, ולמטה מזה עולם הקליפות שהן ארבעה:

1. קליפת נוגה, שהיא כנגד אצילות דקדושה, ומשם נפש הבהמית דישראל ונפש הבהמות, חיות ועופות הטהורים.
2. למטה מזה, קליפת אש מתלקחת כנגד בריאה.
3. ותחת זה, קליפת ענן גדול כנגד יצירה.
4. והאחרון, קליפת רוח סערה כנגד עשיה.

משלושת קליפות תחתונות אלו, נשמת הגויים וכן הבהמות, חיות ועופות טמאים. הרי דנשמת הישראלי ממקור גבוה יותר ואף מקור נפשם הבהמית גבוה יותר.

קח את המטה

״ואת המטה הזה תקח בידן אשר תעשה בו את האותות״ (שמות ד:יז). עשר המכות הן האספקלריא המאירה לנו את דרכנו בעולם הזה. מאז יציאת מצרים, נצטוינו לכוון את כל מחשבותינו, להכין את כל צעדנו, לבצע את כל פעולותינו, ואף ליצור את כל שאיפותינו על בסיס האותות שנעשו לנו בצאתנו ממצרים.

מטה אלהים בהיות חקוקים עליו דצ״כ, עד״ש, באח״ב, שימש הסיבה לכל פעולותיו של משה רבינו ע״ה. דוד ושלמה וכל מלך ומלך שהיה בידו מטה זה יכלו להנהיג את ממשלתם ולהשליט את חוקי התורה על עם ישראל. ואילו באבדן המטה, הרימו העמים את ראשם, וחכמת אדום וכל גבורותיה כבשה את העולם, ותמשיך בשליטתה עד ״כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים״ (ישעיה ס:ב), ואז יתגלה מלך המשיח ומטה אלהים בידו שיאיר באותותיו את העולם כולו שנאמר ״ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה״. כגאולה כללית כך גאולה פרטית. אדם השקוע בתאוות העולם, המשועבד לחכמות הטבעיות, הנתון בכבלי שאיפותיו בבית סוהר צר וחשוך, עבד נרצע לקשוי ערפו, לא יעזבנו פרעה שבו, לא ישתחרר מגבולות מצרים שסביבו אלא אם כן, מטה אלהים בידו. מטה שיוכל בו להכות את כל המכשולים הנערמים בדרך לחרותו, אותות שיפענחו לו את מהותם האמתית של מצרים מלכו ועבדיו, שיאירו את עיניו לראות את האמת שבו ויפתחו בלבו את פתח התקוה לחרות הנכספת לכל נברא, חרות ממלאך המות.

לכן שמחתי בראותי סייעתא דשמיא בזכות הרבים לפרש את עשר המכות כמתאימים לכל תקופה ותקופה, בפרט לתקופתנו (בלמדנו שישראל במצרים היו מהנדסים, רופאים, פרופסורים, מדענים, פוליטיקאים, שרים, סוחרים וכדומה) והמבין בהם ידע להכות בשכלו את כל תופעות הסובבות אותו ובכך יעמוד על מהותן האמתית וידע את אשר עליו לעשות.

דל אני במלים, עני בכתיבה, אביון בנסוח ורחוק מסדר. לכן בקשתי היא לשים לב על תוכן הענין והממשיך לקרא, המעמיק והמקיף יבין מה שלא הבין בהתחלה, כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.

1. רבי אלעזר פתח ״ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה׳ ויבוא גם השטן בתוכם״. ״ויהי היום״ דא ראש השנה, דקודשא בריך הוא קאים לימדן עלמא. כגוונא דא ״ויהי היום ויבא שמה״, ההוא יום טוב, דראש השנה הוה. ״ויבואו בני האלהים״ אלין רברבין ממנן שליחן בעלמא, לאשגחא בעובדין דבני נשא. ״להתיצב על ה׳׳ כמה דאת אמר ׳וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו״. אבל ״להתיצב על ה׳״ בהאי קרא אשכחנא רחימותא דקודשא בריך הוא עלייהו דישראל. בגין, דהני שליחן, דאינון ממנן לאשגחא על עובדין דבני נשא, אזלין ושאטין ונטלין אינון עובידו כלהו, וביומא דקאי דינא לימקם, למידן עלמא, אתעבידו קטיגורין למיקם עלייהו דבני נשא. ותא חזי, מכל עמין דעלמא, לא קיימין לאשגחא בעובדיהון, בר בישראל בלחודייהו, בגין דאלין בנין לקודשא בריך הוא. וכד לא אשכחו עובדין דישראל כדקא יאות, כביכול אינון ממנן שליחן, כד בעאן לקיימא על אינון עובדין דישראל, על ה׳ ודאי קיימין, דהא כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן, כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא. וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא. ועל דא כתיב ״תנו עז לאלהים״. במה? בעובדין דבשרן. ועל דא, בההוא יומא, כלהו רברבן ממנן אתכנשו על ה׳. על ה׳ ודאי, דהא כיון דעל ישראל אתכנשו, עליה אתכנשו.
2. ישב מאה (תעניות) אחרות שלא ישלוט בו אש של גהינם, כל שלשים יום היה בודק עצמו, מבעיר תנור עולה ויושב בתוכו ולא היה שולט בו האש