מטה האלהים/יז
פרק יז — מכת כינים
עריכה״ותהי הכנם באדם ובבהמה״ (שמות ח:יג) ״היו נעשין בבשרן כמחטים, שנאמר ׳ותהי הכנם׳ וכו׳. באותה שעה בטלה עבודה מאבותינו ולא עבדו הלבנים״ (משנת רבי אליעזר יט).
כדי להבין את עבודת חומר ולבנים, יש לחזור לתחילת ספר שמות. ״וישימו עליו שרי מיסיס למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה...״ (שמות א:יא) אחרי שני פסוקים אומר ״וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו׳״. יש להבין בס״ד, איך עסקו בבנין לפני שעבדו בחומר ובלבנים? עיין אור החיים הקדוש ״כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה, אין זה חכמה אלא רעות וחציפות. עוד, איך מלאם לבם בתחילת השיעבוד לשום עליהם שרי מיסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבוד עבודה נכריה בחומר ובלבנים... אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס, כמו שאמר הכתוב ׳ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל׳ ויעץ עצה לשום על ישראל׳ (מלכים א׳ ה:כז) שיהיו הם שרי מסים, יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולים למאן וכונתם בזה הוא לערמה, למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות, כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת, יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חוקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא שרים שהם ישראל, שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות והוא אומרם ז״ל ׳בתחילה בפה רך היו לשרים, ואחר כך לעבדים, ויבן ערי וגומר״ עכ״ל. דבריו הקדושים המה כקלורין לעיניים, לראות את דרך השיעבוד.
יש לשים לב שבפסוק זה נזכר פרעה לראשונה בספר שמות, עד כאן נקרא מלך. ההבדל ביניהם הוא בכך: מלך, מסמל את השלטון; ואילו פרעה, מסמל את חכמת מצרים. המלך שם אותם לשרי מסים; ויש לדעת מי אמר להם לבנות ערי מסכנות, כי לכאורה משמע שהם בנו מעצמם, שנאמר ״ויבן ערי מסכנות לפרעה״ (שמות א:יא). עוד, מדוע בנין העיר מתיחס לפרעה ולא למלך? אמנם לפי דברי הזוהר שאמרו (הסולם, זוהר אחרי ע.[1]), ״ישראל שהיו תחת שעבודם של מצרים היו מתקרבים להם, לומדים מהם והיו טועים אחריהם״. אפשר לומר שהבניה היתה אחרי שטעו אחריהם, זאת אומרת, בהתחלה המלך שיעבד אותם, על ידי שיעבוד זה למדו מחכמתם והתחילו להתפעל ממנה ולטעות אחריה. יוצא איפוא, שהמלך שיעבד אותם בערמה, היינו, ״הבה נתחכמה לו״ (שמות א:י), הכניס בהם את אהבת חכמת מצרים וממילא מרצונם נהיו עבדים לפרעה ובנו לו ערי מסכנות. ומה היו ערי המסכנות, מדוע נאמר לשון יחיד ויבן? אלא שכל אחד ואחד עשה עצמו כאוצר לפרעה, התאים את כל תכונותיו ואישיותו לקבל את חכמת מצרים, ואמרו חז״ל הקדושים על שמות הערים פתם ורעמסס, ״ראשון ראשון מתרוסס״ (סוטה יא.), כל חכמה חדשה שיבר לרסיסים את אדם השלם, כמו שאומר חובת הלבבות (ט:ב) ״כל אשר נוסף העולם ישוב נוסף שכלם חורבן״. כל בנין חדש ״פי תהום בולעו״ (סוטה יא.) אמרו חז״ל, כל מה שאדם בונה יותר את עולם הזה שלו על ידי שקיעה בחכמה הטמאה, הרי שמעמיק לעצמו יותר ויותר את הנהיגום. אכן אחרי שיעבודו של אדם לפרעה, מתחילה תקופת צרות הגשמיות, שאת כולם רואה כהכרחיים להתפתחות האנושות כביכול, הצרות מסובבים אותו מכל צד לאט לאט, שמים עליו מצור בכל מיני פיתויים שאדם מקבל אותם בשמחה מרוב שקיעתו בטעות. העידן האטומי מכניס את האדם לבעיות אין סופיות, עד שכל תזוזה קטנה בקצה תבל ואף בכוכבי שמים מפחידים אותו וכל חייו נהפך לעבדות איומה לכל מיני מכשירים וכלי נשק, שכולם פרי מדע האנושי. ואילו אותו אדם הכפרי הפשוט, החי בלי מכשירים וטכניקה מפותחת, יושב בשלוה וחי את חייו בבריאות וניצול מירבי של הזמן לעצמו. זה מה שאומרת לנו התורה ״ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך״ (שמות א:יג) המצור על האדם היה ״בפה רך״ (סוטה יא:). ואחרי מצב זה, חייו של אדם, מרים לו כלענה, כל עבודה קשה נראית כתענוג, אם יש בו השגת איזה חכמה שהיא (מוכנים לכל העמל והסכנות כדי לעלות לירח ולחקור אותו) להפוך את חיי אדם היקרים לחומר וללבון בו לבנים, ליצור מכשירים המורידים את ערך האדם ומשמידים אותו כעשבי השדה; וכל זה מתוך פה רך. מתוך רדיפה אחרי תענוגים חולפים, שנאמר ״וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך״ (שמות א:יז).
״נלבנה לבנים״
עריכהלבנים, היינו חיבור חלקי עפר, בכלל זה גם כל דבר המחובר מחלקים דוממים, לכן נוכל לקרא לכל מכשיר או מכונה — לבנה, היותו מחובר מחלקים. ואולי שם זה יש להבינו לפי שימושו, זאת אומרת, בבנין יש לבנים של עפר, בשולחן יש לבנים של עץ, במחרישה יש לבנים של ברזל, במכונית יש לבנים של ברזל ושל אש, במטוס לבני ברזל ואש עדינים יותר, רדיו וטלויזיה וכדומה לבני מתכת ואש, טילים הם מצויירים בלבני אש מחוכמים יותר ואילו לוינים ומכשירים המגיעים לכוכבים יש בהם לבנים אטומיים, שיש בידי אדם מתוצאה של ״נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה״ לכן מוכרחים להודות, אותם הלבנים שבנו בהם את המגדל ורצו להגיע לשמים, שאומר עליו הבורא יתברך ״לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות״ (בראשית יא:ו) היו סוג לבנים שעל ידם היה אפשר להגיע למרומים. ובכל דור יקראו אותם בשמות שונים.
כל הישגי האדם מחכמת לבנים באים מכח הטמון בחומר שממנו מחברים את הלבנה, אמנם במשך זמן התעסקות נראה למדען שהוא הממציא את כל הלבנים החדשים, כל תופעה חדשה היא פרי חכמתו ושוכח לאט לאט את הסיבה הראשונה שברצונו ובחכמתו ניתנו כוחות בחומר, הוא חי וקיים, הוא המחיה את כולם, ברצונו קיימים ולקיים מאמרו פועלים, כל מציאותם לשרת את אדם השלם, כל חכמתם להחכים את היצור מחכמת היוצר, כל שינוי בהם בא לעורר את בחיר הנבראים מתרדמתו ושקיעתו בהרגל, כל גבורתם לשבור את גאוות החלש מכל היצורים. אמרו חז״ל ״לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומיות שבלב״ (ברכות נט.). ובראות אדון העולם שהחומר אינו משרת את הצורה, אלא גורם לאבדן צלם האלהי, לוקח ממנו את הכחות שנתן בו, פרעה וכל חרטומיו נשארים ללא כלים; ואין לטומאה האפשרות לשעבד יותר את נשמת החיים; ונפסקת עבודת חומר ולבנים.
״כינה״
עריכה״הכינה אינה מתהוית מן העפר אלא מן הזיעה, לכן מותר להרגה בשבת״ (בן איש חי, וארא ב:יג). זאת אומרת שאיננה בריאה ממשית. עיין באור החיים הקדוש שמדייק מלשון ״ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים״ (שמות ח:יג) שהתחיל להתהות מאדם.
במכה זו נשלמו ההוכחות על מקור הנצחיות שני ״תדע כי אני ה׳״ (שמות ח:יח) והבינו בני ישראל שכל חכמה (יאור), מאמץ (צפרדע) בעסקי החומר (כינים) אינם יכולים להנציח את האדם. בכך הכירו את חטאם של דור הפלגה, התחרטו על אבדן מדרגתם בבנינים מתרוססים, טוהרו וזוכו מטומאת החרטומים, ופרקו מעליהם את עול חכמת פרעה והתגעגעו לידיעת החכמה האלהית. אבל עוד מכשולים רבים בדרכם, חטא דור המבול ושל אדם הראשון בעוכרם הוא, לכן אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע״ה, ששלשת מכות הבאות הן ״למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״ (שמות ח:יח) אכן הוכיח הקדוש ברוך הוא לכל באי עולם, ״אל יתהלל חכם בחכמתו״ (ירמיה ט:כב).
- ^ ישראל דהוו בשעבודיהון, הוו מתקרבין להון, ואולפי מנייהו, והוו טאען בתרייהו.