מטה האלהים/יב
פרק יב — עניני היאור
עריכה״כתוב ׳הנני עליך פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו׳ (יחזקאל כט:ג). (נקרא כן) כי משם (מתנין הגדול) הוא התחלת השליטה שלהם למטה, אבל החכמה שלהם נמשכת מתחת כל המדרגות (של התנין ויאוריו)״ (הסולם, זוהר וארא כח.[1]). יאור היינו מקור חכמת מצרים כמו שנבאר בס״ד, ודגי היאור, זאת אומרת הישיגיהם המדעיים המושגים מתוך חכמת היאור.
וזה לשון זוהר (הסולם, וארא ל[2]). ״בא וראה, כמה נהרות כמה יאורים יוצאים מתוך ים העליון (שהוא מלכות), בעת שנפתחו ונמשכו המים, ומתחלקים כמה נחלים לכמה צדדים לכמה יאורים לכמה נהרות, שהם חלק הממונה על הצד של מצרים, אלו הם מים משריצים, כי אין לך מים היוצאים מתוך הים, שאינם מוציאים דגים למיניהם, (שואל, אם הנהרות והיאורים הן מדרגות עליונות הנמשכות מן המלכות), אם כן מי הם הדגים? (ומשיב) הם שליחים בעולם הממונים לעשות רצון אדונם, והם ממונים ברוח החכמה. ועל כן למדנו, יש מים מגדלים חכמים ויש מים המגדלים טפשים, דהיינו לפי אלו הנהרות שמתחלקים לכל הבחינות, וכן הנהרות של מצרים מגדלים בעלי כשפים, (שהם) דגים חזקים, קשורים בעשר מדרגות הכישוף, שכתוב ׳קוסם, קסמים, מעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב, וידעוני, ודורש אל המתים׳ (דברים יח:י-יא). (קוסם הוא א׳ קסמים הם שתים, הרי ג׳ ועם שאר השבע הם עשר) הרי עשר מינים של חכמת הכישוף״.
מים
עריכה״תורה נמשלה למים״ (תנחומא ויקהל ח): שתי עולמות, עולם הגוף ועולם הנשמה. עולם הנשמה: היינו הנצחיות, חלק מנצחיות זו התלבש בגשמיות ונעשה עולם הגוף. המציאות של שניהם הוא קיומם. קיום הנשמה נצחית היא, ואילו קיום הגוף מוגבל, אבל בתוך גבולותיו קיומו ומציאותו. ״שיתא אלפי שני הוה עלמא״ (ראש השנה לא.), אמרו חז״ל הקדושים.
קיום שתי העולמות תלוי במזון. המלאכים נזונים, כמו שאמרו חז״ל על המן ״׳לחם אבירים אכל איש׳ (תהלים עח:כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו״ (יומא עה:). הנשמה נזונת, ״יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה״ (ברכות יז.), הגוף נזון וממנו קיומו. קיום העולם: היינו מציאות של כל הנברא בששת ימי בראשית תלוי במזון, וכל מזונו מתהוה ממים, במקום שאין מים לא תמצא בעל חי או צומח.
מים ודם: אמנם הקיום אינו ממים כי אם מדם וכדומה, אבל בלי מים לא יתהוה שום מזון וממילא לא יווצר הדם. חיותו של אדם תלויה במצב דמו כגורם סופי, ואילו סיבה ראשונה להתהוות המזון על הארץ היא, המים.
חכמה ודעת: מצב חיותו של הנשמה, מדרגת נצחיותו, כחו וגבורתו, תלויים בדעתו, כמו שהגוף תלוי בדמו. ודעתו היא המנציחה אותו עד אין סוף. כמו שאומר הרמב״ם בה׳ תשובה פ״ח ה״ב ״כך אמרו חכמים הראשונים ׳העולם הבא, אין בו, לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש... אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה׳ (ברכות יז.). הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה. וזה שאמרו ׳צדיקים יושבים׳ דרך חידה אמרו. כלומר צדיקים מצויים שם בלא עמל ולא יגיעה. וכן זה שאמרו ׳עטרותיהן בראשיהן׳ כלומר דעת שידעו, שבגללה זכו לחיי העולם הבא. מצויה עמהן, והיא העטרה שלהן, כענין שאמר שלמה, ׳בעטרה שעטרה לו אמו׳ (שיר השירים ג:יא). והרי הוא אומר ׳ושמחת עולם על ראשם׳ (ישעיה לה:י) ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש. כך עטרה שאמרו חכמים כאן, היא הידיעה. ומהו זה שאמרו ׳נהנין מזיו השכינה׳ שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא, מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל״ עכ״ל. הרי שהדעת היא המנציחה את הנשמה והמזיגה אותו עד נצח, בדיוק כמו שהדם מקיים את הגוף ומזינו עד בא יומו.
וכמו שהדם מתהוה ממזון ששרשו במים, כך הדעת מושגת על ידי החכמה. והיא חכמת התורה המקנה לאדם את הדעת שבגללה זוכה לחיי העולם הבא. אמנם האבות זכו לידיעה זו בלי תורה, כי יכלו בעבודתם השכלית להשיג את התורה וחכמתה. כמו שאמרו חז״ל על אברהם אבינו ע״ה שכליותיו למדו אותו את התורה (בראשית רבה צה:ג). ועיין חובת הלבבות, שהתורה נתנה כעזרה לשכל האנושי אחרי שאין בכחו להשיג את האמת. לכן כעת כל פעולת שכלנו מושתת על התורה ורק בעזרתה נוכל להשיג את ידיעת האמת.
ומעתה מובן מה שאמרו ״תורה נמשלה למים״. אבל חכמה האמתית המשיגה את הדעת מתורה, היא ״יראת שמים״, שנאמר ״ראשית חכמה יראת ה׳״ (תהלים קיא:י). והרי על תורה בלי יראה אמרו ״נח לו אילו נהפכה שליתו על פניו״ (ירושלמי ברכות א:ב). כי לא רק שלא ישיג ממנה את המזון הנצחי, אלא ישתמש בה לשקיעה נצחית בתאוות ויירש גהינום, כמו שאמרו חז״ל ״ושמתם״ (דברים יא:יח) ״זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה״ (יומא עב:, קידושין ל:).
ליראה זו תקרא חכמה. כמו שעל ידי חכמה נשיג מתורה את הדעת, כך על ידי חכמה משיגים ממים את הדם. וחכמה זו תקרא ״יאור״, כי יאור הוא המוליך את המים להשקאותיו, וגורם להווצרות המזון. אם כן לפנינו שני מיני חכמה, יראה ויאור (האותיות כמעט שוות). יראה היא החכמה שעל ידי נקנית הנצחיות, ואילו יאור היא החכמה שעל ידו נקנית הגשמיות החולפת. כשאדם מבין שכל מטרתו היא השגת הגשמיות, ורואה את העולם והשגיו כתכלית בריאתו, הרי שהיאור הוא האלוה שלו, כי על ידי חכמה זו יכול להשיג את כל תאוותיו. ואילו המבין בנצחיות, רואה ביראת ה׳ את עיקר עבודתו, כמו שנאמר ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך וגו׳״ (דברים י:יב).
חכמה טמאה: כל דבר המרחיק את האדם מנצחיות יקרא טומאה. חכמה המעסיקה את אדם בהנאות עולם חולף, ומרבה לו אפשרויות, כלים ותענוגות, גורמות לאדם לראות בימים ספורים את כל מציאותו, היא היא המרחיקה את האדם מהתעסקות בחכמת התורה, ומפריעה לו להשיג, דעות שעליהן יכול לחיות עד נצח ויהנה מזיו השכינה.
הרי שחכמת היאור, היא החכמה הטמאה. ומשם נובעים כל עשר מיני כשוף, המורידים את האדם לבאר שחת. כפי שאמרו חז״ל ״מכחישין פמליא של מעלה״ (סנהדרין סז:). ואילו מטה ה׳, תורתו יתברך, היא המגלה את עיני האדם לראות את האמת שביאור, שאיננו אלא ביאושים. כפי שנבאר בס״ד, שנאמר ״הנה אנכי מכה במטה אשר בידי״ (שמות ז:יז).
דם: אף על פי שדם הוא המקיים את האדם, מוכרחים לשתות מים וכדומה כדי שיווצר הדם. ואילו אדם לא יוכל לשתות דם, שנאמר ״כי לא יכלו לשתות ממימי היאור״ (שמות ז:כד). כך, חכמתו יתברך סידרה את צרכיו של אדם, והוא הזן ומפרנס ״מקרני ראמים ועד ביצי כינים״ (שבת קז:). וחכמה טמאה מתרברבת לומר ״אני אשפר את תנאי חיי האדם, אבטיח לו מזון טוב יותר, דיור נח יותר וכו׳ וכו׳״. הרי כל תהליך זירוז הפיכת המים לדם הוא מזיק, ורק הדם הנוצר באופן טבעי כפי שסידר הבורא יתברך הוא המחיה.
אם כן דוקא חכמה הטמאה, התחכמות האדם על סדרי הבריאה, זירוז תהליכים הטבעיים הם הגורמים העיקריים לקלקולו של עולם ואדם, הן במובן נצחי והן במובן גשמי.
מציאות של ימינו הוכחה ברורה לכל הרואה באמת, שכל חכמה ומדע, רק הביאו ומביאים את חורבן הכלל והפרט, מבחינה פיזית, וכמובן איבוד צלם האדם הנצחי.
לכן אומר הקדוש ברוך הוא על ידי יחזקאל (כט:ג) ״פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו... לי יאורי ואני עשיתיני״. ומפרש רש״י ״׳לי יאורי׳ איני צריך לעליונים כי יאור שלי מספיק כל צרכי. ׳ואני עשיתיני׳ בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי״. ואמר רד״ק ׳ואני עשיתיני׳ אני עשיתי ותיקנתי לי היאור להשקות את ארצי״.
- ^ כתיב "הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו". מתמן שרותא לתתא בשולטנא דילהון, אבל חכמתא דיליהון, לתתא מכלהו דרגין איהו.
- ^ תא חזי, כמה נהרין, כמה יאורין, נפקא מגו ימא עילאה, כד אתמשכן ומשתרן מיא, ומתפלגין כמה נחלין, לכמה סטרין, לכמה יעורין, לכמה נהרין. וחולקא דממנא דסתרא דמצרים אינון מיין מרחשן אלין, דלית לך מיין דנפקין מגו ימא, דלא מפקי נונין לזינין. מאן אינון נונין? אינון שליתן בעלמא, ממנן למעבד רעותא דמאריהון, ממנן ברוחא דחכמתא. ועל דא תנינן אית מיין מגדלין חכימין, ואית מיין מגדלין טפשין. לפום אינון נהרין דמתחלקין לכל סטרין. והכא נהרי דמצראי, מגדלין מארי דחרשין, נונין בסיטין, קפיטין בעשר דרגין דחרשין, דכתיב 'קוסם, קסמים, מעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב, וידעוני, ודורש אל המתים'. הא עשר זינין דחכמה דחרשיא. ובההוא זמנא, אושיט קודשא בריך הוא אצבעא דידיה, ובלבל אינון נתלין נהרין דמצראי, ואתמנעו אינון נוני דחכמתא דילהון. חד אתהפך לדמא, וחד דסליקו נוני קלין, בלא תועלתא, ולא אתי עלייהו רוחא דאינון חכמתן.