מטה האלהים/יא

פרק יא — ידיעה ואמונה

רעיא מהימנה, וארא כה.^[1]

פירוש סולם ״כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקדוש ברוך הוא, כיון שבא אליהם משה, למד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב ׳וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם וגו׳׳ (שמות ו:ז). ולולא מצוה הזו, לא היו ישראל נאמנים לה׳. (גם אחר) כל אלו הנסים והגבורות שעשה להם (הקדוש ברוך הוא) במצרים, לאחר שידעו מצוה זו בדרך כלל, נעשו להם נסים וגבורות (שכבר היו בטוחים שיאמינו בה׳ על ידיהם, כמו שכתוב ׳וירא ישראל וגו׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳ [שמות יד:לא])״ עכ״ל.

לכאורה קשה, אחרי שלמדו את ״וידעתם״, מה היה יותר להאמין? אלא ידיעה לחוד ואמונה לחוד. ידיעה היא בשכל, ואילו תכונות הגוף, דהיינו שקיעה במ״ט שערי טומאה, מפריעים לידיעה להיות הכרה ואמונה, וכדי להשתחרר ולצאת משקיעה זה, באו כל הנסים והגבורות.

שלשה שלבי האמונה הם: ״קדוש קדוש קדוש״ (ישעיה ו:ג) כנגד ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך״ (דברים ו:ה).

בכל לבבך: קדושת השכל (עיין אבן עזרא).

בכל נפשך: קדושת המאמץ (הפעלת כח האדם להשגת דברים, אמרו חז״ל ״עד דכדוכה של נפש״ [ירושלמי חגיגה ב:א]^[2]).

בכל מאדך: קדושת התאוות (הסתפקות, ״בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאד מאד״ [רש״י]). שלשת המכות הראשונות היו, כדי להכיר ולבער את חטא דור הפלגה, שהיה בשכל, לכן נאמר על מכות הראשונות. ״בזאת תדע כי אני ה׳״ (שמות ז:יז) היינו קדושת השכל. ואילו השניות שהיו נגד ״בכל נפשך״ שבזה חטאו דור המבול, בהקדיש כל מאמציהם להשגת תאוות דמיוניות, ואת ה׳ לא דרשו. נאמר עליהם ״למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״ (שמות ח:יח) ותרגם אונקלוס ״אנא ה׳ שליט בגו ארעא״. כי טבע האדם לדרוש את קרבת השליט, במיוחד המבקש עושר וכבוד וכדומה וכשאינו מכיר בשליט, הרי שכל אחד ואחד אומר אני אמלך. וידוע שהנכנע לתאוותו, הרי הוא ממליך את יצרו עליו. כמו שאמרו חז״ל ״׳ולא תשתחוה לאל נכר׳ (תהלים פא:י) זר שבקרבך אל תמליכהו עליך״ (ירושלמי נדרים ט:א).

קדוש בתאוות: (הסתפקות) זה היה חטא אכילת עץ הדעת, לא להסתפק בכל עץ הגן. וע״ז נאמר: ״תדע כי אין כמוני בכל הארץ״ )שמות ט:יד) ואונקולוס תרגם ״לית דכותי שליט בכל ארעא״. מי הוא השליט הטוב? זה היודע את הצורך של כל אחד ואחד. (בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאד מאד).

תיקון החטא

תקון חטאו של אדם הראשון: לא יתכן כפרת החטא ותיקונו, על ידי יסורין גרידא. וזה לשון הרמב״ם בהלכות תשובה פ״א ה״ד ״עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ובאלו נאמר ׳שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וגו׳׳ (ירמיה ג:כב). עבר על מצות לא תעשה שאין בהם כרת, ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. ובאלו נאמר ׳כי ביום הזה יכפר עליכם׳ (ויקרא טז:ל). עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ובאלו נאמר ׳ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם׳ (תהילים פט:לג)״ עכ״ל.

הרי שאין כפרה ללא תשובה. זאת אומרת, אין היסורין מתקנין אלא אחרי התשובה. ואדם שבאים עליו יסורין ואינו חוזר בתשובה, הוא עוד יתן דין על היסורין שנתן לסבול לצלם האלהים ללא תועלת. ואם אנו רואים שיסורי מצרים הועילו לתקן. בודאי שהיתה שם תשובה, וגדרי תשובה הם: א) הכרת החטא ב) חרטה לשעבר ג) קבלה להבא.

הכרת החטא: אין פירושו ידיעה על מעשה שעשה, שהוא אסור. כי יכול להיות שהוא ידע על איסורו גם בשעה שעשאה. אלא, הכרת החטא היינו הכרה ברורה של קלקול המתהוה מחטאו. וזה לא יתכן אלא אחרי הכרתו את הקדוש ברוך הוא והרגשתו בריחוק שגרם לו חטאו, ושהוא כעת, משוקץ ומתועב. כמו שאומר הרמב״ם ״אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה״ (תשובה ז:ו) זה הוא השלב הקשה ביותר בעשיית התשובה, כי אחרי שאדם מצליח להכיר בחטאו, כמעט שהוא מתחרט ממילא ומקבל להבא. לפי זה, במצרים היו צריכים להכיר את חטאו של אדם הראשון, הכרה ברורה, ולראות בעין את תוצאות אכילת עץ הדעת, כדי שיוכלו לחזור בתשובה ולתקן את כל הקלקול, ולחזור להיות אהוב, נחמד, קרוב וידיד.

עיני נשואות להרוצה בתשובה, שיאר עינינו בתורתו ונכיר בכל מכה ומכה את מטרתה, נדע את החיסרון שהביא כל חטא וחטא על האדם. ונבין להשתמש בכל הנסים ותוצאותיהם לחיינו היום יומיים. ונזכר את יציאת מצרים בכל פרט ופרט של מעשינו כדברי הרמב״ן בפרשת בא (שמות יג:טז) ״מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון.״

1. כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקודשא בריך הוא, כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה, דא אוליף לון, דכתיב ׳וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם וגו׳׳... (שמות ו:ז) ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים. כיוון דידעו פיקודא דא באורח כלל, אתעבידו לון ניסין וגבורן.
2. מ: הירושלמי מפרש הפסוק "תשב אנוש עד דכא" (תהלים צ:ג) ולא "בכל נפשך" אבל בספרי (ואתחנן לב:ה) כתוב "'בכל נפשך' אוהבהו עד מיצוי הנפש".