מטה האלהים/ז
פרק ז — ביאורי טומאת — זוהמת הנחש מהו
עריכההמלים ״שקיעה, זוהמת הנחש, מ״ט שערי טומאה״ וכדומה, הן בשבילנו סתומים ומדברים אלינו בסודיות ומסתורין חופפת אותן. לכך נשתדל בס״ד לפשט את המילים הנ״ל, נמצא את תכנם הגשמי ואז נבין את ענינם.
אדם החוטא, אם ימות מיד בחטאו הרי טוב לו, כי מיתתו תכפר לו וישאר נקי עד נצח (כל הרשעים שיקבלו עונשם לפי התורה צדיקים הם). אבל אם החוטא ממשיך לחיות, הרי שבחטאו נשתנה מציאותו והבנתו, אם כן כל יום יוסיף ויתרחק מבוראו. לכן שקיעה היא מציאות שאדם יורד אליה אחרי החטא, ומעשיו של אחרי החטא הם המגלים את שקיעתו.
אדם הראשון חטא
עריכה״וידעו כי עירומים הם״ (בראשית ג:ז). גילוי מרעיש, הוא נברא ערום, בוראו לא דאג לכך, חלילה אין הוא מבין בצרכי אדם, עלי לטכס עצה לכסות את מערומי, הנה הוכחה שאני כבר ״כאלהים יודעי טוב ורע״ (בראשית ג:ה) אני מבין להשלים מה שהחסיר הוא כביכול. ואף בא בטענה ״כי עירום אנכי״ (בראשית ג:י), אין לי זמן לעבודתך אפילו בגד ללבוש אין לי, ועלי להקדיש את זמני לכסות ערותי. שואל אותו הקדוש ברוך הוא: ״מי הגיד לך?״ (בראשית ג:יא) ״מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום?״ (רש״י).
זו היא שקיעה איומה, להרגיש בחסרונות שאינם אלא פרי דמיון ויסודם בחטא ״המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת״ (בראשית ג:יא) ושורשם בכפירה, שאני מבין יותר את צרכי. לכן מגלה לו הבורא יתברך ״ארורה האדמה בעבורך״ (בראשית ג:יז) כי לעולם לא תסתפק במה שיש לך, ותראה בכל את החסרון, ואף את האדמה הברוכה תראה אותה כארורה. את תנובת הארץ תאכל בעצב, כי תמיד תשאף למה שאין לך, ״בעצבון תאכלנה כל ימי חייך״ (בראשית ג:יז) (שלב ב׳ דור המבול), שלך יהיה בעיניך כקוץ ודרדר ״קוץ ודרדר תצמיח לך״ (בראשית ג:יח), הרי לא הספיק לך ״מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין״ (סנהדרין נט:) ואילו ממונם של אחרים יהיה בעיניך הפקר כעשב השדה ואותם תגזל ותאכל. ״ואכלתם את עשב השדה״ (בראשית ג:יח) (שלב ג׳ דור הפלגה) ״בזיעת אפיך תאכל לחם״ (בראשית ג:יט) אותו שכל האלהי שחננך בוראך תשתמש בו לאכילתך היום יומית ותראה אותו כאמצעי להשגת לחמך. שקיעה כה עצומה, שאם אדם לא יפעיל את כל כשרונותיו הרי שימות מרעב. אם כן היכן הבורא? עד מתי שקיעה זו? שואל אדם הראשון בתחנונים. ״עד שובך אל האדמה״ (בראשית ג:יט) עד שיגיע אדם להכרה ״כי ממנה לוקחת״ (בראשית ג:יט) מי שיצר אותו עפר מן האדמה, הוא היודע את צרכי, אם כן אלך אחריו למדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב:ב, ראה דעות ו:א), ואוכח שלא יחסר לי מאומה, ״ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר״ (דברים ב:ז).
״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״ (בראשית ג:יט) ואמרו חז״ל ״׳וממדבר מתנה׳ (במדבר כא:יח)... אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנת לו במתנה״ (ערובין נד.). ועל מדרגה זו מתפללים בכל יום, ונפשי כעפר לכל תהיה. (זאת אומרת כמו שעפר אין לו דרישה, וכל מי שנותן לו דבר מקבלו בחזרה ולפעמים עם הרבה תוספות. כך נפשי, דהיינו טבעי ותכונותי, יהיו שלוים ושקטים בהרגישם שהבורא יודע את הצורך והוא המנהיגם ביושר, ובקבלי גרעין מזולת אצטרך להחזיר לו שבלים).
זו היא מדרגה שהגיעו אליה עם ישראל בצאתם ממצרים, שנאמר ״ולא יכלו להתמהמה״ (שמות יב:לט) כמו שכתוב על אדם הראשון לפני החטא ״ולא יתבוששו״ (בראשית ב:כה) ומתרגם יונתן בן עוזיאל ״ולא אמתינו ביקריהון״ משורש בושש. ואף על פי שידעו את יום צאתם מעידה עליהם תורתנו הקדושה ״וגם צדה לא עשו להם״ (שמות יב:לט) ואומר רש״י ז״ל ״מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו״. הוא המפורש בקבלה (ירמיה ב:ב) ׳זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה׳. מה שכר מפורש אחריו? ׳קודש ישראל לה׳ וגו׳׳ (ירמיה ב:ג)״. ואם אדם דאג למחרתו נאמר עליו ״ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצף עליהם משה״ (שמות טז:כ). היות וחוסך מהיום למחר בהכרח שממעט בעבודת ה׳ של היום והופך אותו למזון הגשמי של מחר, ואין לו ביאוש גדול מזה. ואף אם הבין שעליו מוטלת האחריות להמצאת צרכיו, בא יום השבת והוכיח לו על מיאונו בהכרת הבורא שנאמר ״עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי״ (שמות טז:כח). אף על פי שהיה להם כבשים לרב, לא עשו מלבושים מצמרם ואין לומר שלא ידעו את מלאכת הצמר, כי המשכן יוכיח. עורות לא חסרו להם, הרי אכלו בשר, ובכל זאת במשך ארבעים שנה לא עשו לעצמם זוג נעלים. כעדות התורה ״לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם״ (דברים כט:ד-ה) לולא היו דואגים לעצמם לא היה נעשה להם הנס.
אדם הראשון: עץ הדעת הביא לאדם את הרגשת החיסרון ״וידעו כי עירומים הם״ (בראשית ג:ז). וזו היא ראיה ראשונה של האשה ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל״ (בראשית ג:ו) אף על פי שהעץ מעורר תאות המאכל והיא הרעבון, כי אין טעם למאכל אם אין אדם רעב, וכל הנאתו וערכו כפי רעבונו של אדם. תאות המאכל אין פירושו אכילה גרידא. אלא רדיפה אחרי כל דבר שאדם נהנה ממנו באם מרגיש את חסרונו.
קין: אצל קין הורגש חיסרון מקום, כפי שנאמר לו ״נע ונד תהיה בארץ״ (בראשית ד:יב) הוא הרגיש את הקללה לא רק בתבואה אלא אף במה שנמצא עלי אדמה. שנאמר ״והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני״ (בראשית ד:יד). הרגשה זו דחפה אותו לבנות עיר ״ויהי בונה עיר״ (בראשית ד:יז) וראה בזה את כל מטרת חייו, ״ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך״ (בראשית ד:יז) עיר ובן שוים אצלו.
למך: למך לא הסתפק באשה אחת לכן ״ויקח לו למך שתי נשים״ (בראשית ד:יט) מדגישה התורה עיין רש״י בשם בראשית רבה ״כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש וגו׳״. הוא היה אבי בעלי הנאות הגשמיות בלי שום תועלת אלא רק לשם הנאה בלבד, כמו אשה שאינה לפריה ורביה ומכאן מתחילה תקופת דור המבול כפי שנבאר בס״ד. לכן הוא הוליד את יבל.
יבל: ״היה הראשון לרועה בהמות במדברות, יושב אהלים... ומדרש אגדה בונה בתים לעבודה זרה״ (רש״י). ״הוא היה אבי יושב אהל ומקנה״ (בראשית ד:כ) כל תולדתו הוא רכושו, ובכך הוא רואה את מטרת חייו. אדם נברא לחיות במדברות, לאסוף מקנה וכמובן ״עזבו לאחרים חילם״ (תהלים מט:יא, וראה הקדמת סדר זרעים יז). אתמהא! על כגון זה מזהירה תורתנו הקדושה.
״לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״ (שמות כ:כ)
עריכהואומר בחובת הלבבות: שער הפרישות פ״ב ״ומן הידוע, כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל חטאת וסיבת כל גנות... וכל אשר התערבו רחקו, וכל אשר רחקו מאור האמת, אשר נפרד מהם בחברת היצר אשר ידעו, התאבכה האפלה עליהם, וגדל העולם בלבם וייף חזקו בעיניהם, ויושיבו אותו בהיחרב שכלם. וכל אשר נוסף העולם ישוב, נוסף שכלם חורבן. עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה, ותעותו — כי היא הישרה, ושמוהו לחוק ולמוסר... עשים בטניהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם, ומוסרם חיזוק משכניהם, ותועים במצולות הסכלות, שבים במרוצות העצלה, עמוסים במעמסות התאוות״ וגו׳ עיין שם באורך.
יובל: כל זימרת הבריאה אינה משעשעת את האדם כבר, נמאס עליו עולם המציאות והוא מרגיש צמא למה שהוא עילאי יותר, מופשט יותר ומחייב פחות, הרי אדם חכם הוא, אם כן יכול ליצור לו אמצעים להנאתו בלי שיצטרך להתאמץ. גם עריות נמאסות על האדם, ואיננו תאב להן, אבל דא עקא, שהשבע אינו נהנה, ולכן יש לגרות את התאוה. כלי זמר — הם מכשירים טובים מאד למטרה זו, כי הממציאים היה בנו של הממציא למך לכן ״הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב״ (בראשית ד:כא) ואמרו חז״ל, ״תופס כינור ועוגב לזמר לעבודה זרה״ (רש״י בראשית ד:כ).
תובל קין: כלים הנמצאים ברשות האדם, אינם מספיקים לו לצרכיו. לתאוות חדשות זקוקים לכלים חדשים. גירוי היצרים מלווה תמיד עם עמעום השכל וחושיו, אפילו הטבעיים, תאוה טבעית כלים שלה טבעיים הם, ואילו תאוה מלאכותית מובילה את האדם למעשים שאין לו שליטה עליהם. לכן מעשה רצח ונקם וכדומה הם תופעות הכרחיות מגירוי היצר. ״תובל קין לוטש כל חורש נחשת וברזל״ (בראשית ד:כב), ואומר רש״י ״תובל אומנותו של קין, תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנותו של קין, לעשות כלי זין לרוצחים״. זה היה בנו של למך והוא נולד דוקא מצילה שלא היתה מיועדת לפריה ורביה (עיין רש״י). (לא נאמר עליו אבי לוטש כי ממציא הרצח היה קין.)
״ויאמר למך לנשיו עדה וצילה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי״ (בראשית ד:כג). פסוק זה מזכיר לנו את הפסוק בישעיה (א:ב) ״שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳ דיבר בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי״.
חורבן העולם בפועל התחיל עם לקיחת שתי נשים של למך, לכן הן הן הגורמות ל״כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי״ (בראשית ד:כג). איש, היינו קין שנאמר עליו ״קניתי איש את ה׳״ (בראשית ד:א). ואומר הרמב״ן ״והנכון לי שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה׳, כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו וכן דעת אונקלוס שאמר ׳קדם ה׳׳״ עיין שם. ולמך במעשיו הרג את האיש הזה, ואם תאמר בניו יחזרו לעבוד את השם, הרי ״ילד בחבורתי״ (בראשית ד:כג) ואמרו חז״ל שזה היה תובל קין (רש״י), זאת אומרת שגם את בנו הרג, ודוקא בכלים שעשה בנו הוא הרג את סבו, אם כן נאבדה תקות האנושות, הבל נהרג, קין נהרג, וזרעו שקועים בתאוות וגדול המחטיאו יותר מההורגו (במדבר רבה כא:ד). לכן יש צורך לאדם חדש שממנו תבוא השלמות לבריאה. ״וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת וכו׳״ (בראשית ד:כה) ממשיכה התורה לגלות לנו.
עד כאן הגיע אותו אדם שלא התבושש בהיותו ערום והקדיש את כל מהותו לרדיפה אחרי הקדוש ברוך הוא. אותו עץ שהתחבא בו (״ויתחבא אדם ואשתו מפני ה׳ אלהים בתוך עץ הגן״ [בראשית ג:ח]), הלך והתעבה, ונוצרו מחיצות חדשות שהפרידו בין האדם לבוראו, וקול קורא ״איכה״ (בראשית ג:ט) ממשיך לקרוא ואילו אדם שומע פחות ופחות.
זו היא תוצאה של ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל — וכי תאוה הוא לעינים״ (בראשית ג:ו) כפי שגילה הקדוש ברוך הוא לאדם שנאמר ״ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה״ (בראשית ג:יז-יח).